 |
| צילום: חן לב |
לפני הכל סיפור אישי. גדלתי בשכונת קריית אליעזר בחיפה של שנות
השמונים, שכונה שנבנתה על ידי עולים מרומניה ומיוון שעבדו בנמל העיר- אך גרו בה
אנשים מכל העדות ללא יוצא מן הכלל. כאשר נודע שהוריי יוצאי רומניה, בחרו ילדים
ממוצא מזרחי להתייחס אליי באופן גזעני בגלל היותי "אשכנזי". לא בדיוק
הסיפור הרגיל שעליו התבגרו דורות של מקופחים. בהמשך גם התברר לי שאבי, אשר נולד
בעיר יאסי, הוא ניצול שואה אשר כילד נמלט עם הוריו מציפורני הנאצים לאחר הפרעות
שאירעו שם. מהמקום הזה התחברתי לספרו החדש של המשורר אילן ברקוביץ' (בן למשפחה יוצאת
העיר בוטושאן ברומניה), "המשורר האשכנזי האחרון" (הוצאת
"פרדס"). הרגשתי כי הוא מדבר גם בשמי- בן הדור השני, לשואת יהודי רומניה:
יהדות שקמה מאפר ועפר ואנשיה תמיד נותרו אופטימיים. כאשר הגעתי לפרק בו הוא מספר
על אמו שמקריאה לו את השיר שחובר על הפרעות ביאסי ("מיין שטייטלע יאס"),
אני מודה כי כמעט דמעתי משום שנזכרתי בסיפורים שסיפר לי אבי על כך.
ברקוביץ', שבניגוד אליי היחסית שחרחר הינו ג'ינג'י, תמיד הצליח למשוך
אליו תגובות, אוהדות או לגמרי לא. בשנת 2008 החל להתפרסם מדורו הקבוע
"משורר בשטח" במוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ", מדור
המתמקד בשירה צעירה עם טון הצהרתי בהתאם. זאת כאשר הוא עצמו רחוק מהברנג'ה
הספרותית בארץ ולא עושה חשבון לאיש. בכל זאת, שום דבר לא הכין אותו
ל"לינצ'טרנט" (כדבריו) אותו חווה על בשרו ב-2013. זאת מצד משוררים ממוצא
מזרחי המשתייכים לקבוצה בשם "ערס-פואטיקה", שבדיוק החלו בפריצה שלהם
לכיוון מרכז במת השירה הישראלית. זאת בהובלת רועי חסן, שלומי חתוכה ומצידה הנשי על
ידי עדי קיסר ותהילה חכימי. העימות התוקפני נגד ברקוביץ', אשר כלל החרמות וגידופים
כולל משפט כמו "ברקוביץ' הוא נצר אחרון לתרבות שהתנוונה", הפך בשלב
מסוים לתהליך התבוננות עצמי מתוכו נולד ספרו החדש. השיר הראשון המופיע בו, הוא דווקא
זה המתריס של חסן, "שואל ברצינות", ובו כתוב בין השאר: "אשכנזים הם
חבורה של ערסים חמומי מוח". "השיר הזה בעצם הופך את הקערה על פיה משום שהנה
בא מישהו ואומר תסתכלו על עצמכם קודם- אתם אשכנזים, אתם לא ישראלים", מטיח
ברקוביץ'. "הוא אומר שהוא מיישר את המבט אל הראי, כותב על הזהות שלו ועושה את
עבודתו כמשורר- ו'אתם' לעומת זאת לא. אז אני באתי ואמרתי: 'אני כן אעשה את
זה'".
אז בעצם אתה חייב להם תודה, לא?
"התנועה הזאת היא חשובה בעיניי
ואני מכבד אותה. לדעתי יש מאחוריה תרבות עשירה, שפשוט צריך לפתוח את הלב כדי לשמוע
אותה- מה שרוב המשוררים ממוצא אשכנזי, ותיקים כצעירים, לא מסוגלים לעשות מאחר והם
בזים לעמדה הזאת שלו. נקודת המבט שלי מגיעה דווקא ממקום של כבוד".
אגב, מירי רגב טענה בנאום בעת ה"ליכודיאדה"
האחרונה, כי צריך להגיד למארגנים של המאורע הזה תודה שהוא נחגג בצמוד לציון יום
השואה הבינלאומי- מאחר שזה גרם ליתר סיקור תקשורתי של יום השנה הזה.
"מוטב תעשה שרת התרבות לשימור זיכרון השואה ולקחיה,
מאשר תתבטא לגבי באופן לא ראוי. אין לפגוע ברגשות ניצולי השואה בשום מקרה
ו'הליכוד' היה צריך לדחות את ה'ליכודיאדה' למועד אחר".
כמעט כל שיר בספרך החדש כולל את המשפט "המשורר האשכנזי
האחרון". האם אתה "האחרון" או בעצם "היחיד" בהקשר זה? לא
זכור לי שמשוררים כאלתרמן או אפילו זך התייחסו לעצמם אי פעם, דבר ראשון, כאשכנזים.
"ההתרסה היא קודם כל בשל אותה הדחקה תרבותית שכרגע ציינת וגם
כלפי משוררים צעירים, בנים ליוצאי מדינות אשכנז שלא ממש מתייחסים בכתיבתם לכך. אני
גם מאשים את החברה הישראלית שדי התעלמה משואת יהדות רומניה (הקהילה היהודית השנייה
בגודלה באירופה ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, ח"ל). בעולם הכירו בה מזמן,
בישראל למעשה משנות התשעים, כאשר רק השנה ציינו ב'יד ושם' את יום הזיכרון הראשון
לשואה הזאת".
בסרטם "האשכנזים", הגיעו דני דותן ודליה מבורך למסקנה שאי
אפשר לכנות כך את בניהם של יוצאי מדינות אירופה, בעיקר מאחר והם לא מדברים אידיש
או אשכנזים בהווייתם.
"אם בן אדם מתעלם מהעבר התרבותי שלו ורואה את עצמו כישראלי אז זה
נכון. מצד שני אם הוא מתבונן לאחור, ומספיק לפתוח אלבום תמונות משפחתי, הוא יגלה
עבר שנמחק בעיקר בעקבות מאורעות השואה. זה בכל אופן, מה שאני גיליתי".
 |
| עטיפת הספר "המשורר האשכנזי האחרון" |
***
"בשביל מה אתה עושה את זה?/
אל תכתוב את זה/
זה סיפור גדול/
צוחקת/
אבל אתה/
אל תיכנס לזה (הוא נכנס לזה)".
(מתוך "המשורר האשכנזי האחרון, אל תיכנס לזה")
"המשורר האשכנזי האחרון" הינו ספר השירה החמישי של ברקוביץ'
והוא מוקדש לדודיו המנוחים- סולומון ומישו. קדמו לו "מודה באהבה" (1995,
הוצאת "סער") והטרילוגיה: "תפוזים", "חרובים"
ו"חרוזים" (2007-2014, הוצאת "אבן חושן"). כבר
ב"תפוזים" מתחילה ההתייחסות למוצאו האירופאי. לאחר מכן ב"חרובים"
הוא בוחר לצטט על הכריכה האחורית משפט שנאמר לו בחוג סלון על ידי מישהו ממוצא
מזרחי: "אתה בהיר". נוסף על יצירתו, ברקוביץ'
מחזיק בתואר ראשון ושני בהצטיינות באוניברסיטת תל אביב, בחוגים לפילוסופיה כללית
ולספרות עברית, ומשמש כחוקר במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית באוניברסיטה. כמו
ביצירתו, גם בחייו ברקוביץ' הוא "מאפיה של איש אחד". בעבר טען כי עולם
השירה הישראלי מושחת מיסודו, ולאחרונה, לאחר לבטים רבים, סגר את עמוד
ה"פייסבוק" שלו (שמאז כבר הספיק לחזור שוב לאוויר) מאחר ולטענתו קשה לתפקד שם כמשורר עצמאי. עדות לכך היא שמאז
יצא נגד יצחק לאור בנוגע לכל מה שקשור לנושא ההטרדות המיניות שנטענו כלפיו, בלי
קשר לעובדה שלאור החמיא לספרו בעבר, כמעט ולא זכו ספריו לכך שיכתבו עליהם רשומות. עתה
החליט ברקוביץ' לקחת כאמור על כתפיו עלבון של עדה שלמה, למרות שהוא בכלל מגיע מתפוצה
הנחשבת בלשון העם כ"המרוקאים של האשכנזים". "אותם 'אליטות'
שהמזרחים יוצאים כנגדם, הם בעצם אותם היקים שהגיעו לארץ לפני קודם המדינה והיהודים
שהגיעו אחריהם מפולין. היהודים הרומנים למעשה אף פעם לא נחשבו לחברי אליטה כלשהי,
כך שאני חש הזדהות עם המזרחים בהקשר הזה", מתוודה ברקוביץ'. "לא מקרי
גם, שאני האשכנזי היחיד שהנחה אירוע שירה צעירה בפסטיבל אשדוד לשירה ועוד לפני כן
פנל שהתפוצץ על רקע עדתי בפסטיבל השירה במטולה. אם לומר את האמת, אירועים כאלה
מרגישים לי כמו דבר מלאכותי, אבל כן הלכתי על זה מאחר והיה בהם משהו היסטורי שמסמן
מהפכה חשובה אשר יכולה ליצור שינוי תרבותי בארץ. כמובן אם לא תלך לכיוון אלים אלא
למקום של ריפוי ותיקון".
עד כמה חמורה הגזענות המופנית מצד המזרחים כלפי האשכנזים? אפשר לראות
את זה כמגובה מלמעלה כאשר שרת התרבות מתייחסת בנאומיה ל"אליטות".
"זה צורם שמי שמתבטא כך איננו מבין את החומרה של דבריו. יש מושג
שנקרא 'גזענות הפוכה', במסגרתו אותם אנשים טוענים, שכמקופחים מותר להתבטא בצורה
גזענית כלפי אשכנזים. אני ממש לא מקבל את הדבר הזה, כיוון שמשם המצב הנפיץ במדינה
יכול רק להתדרדר. אני גם ממש לא מקבל את הדיבורים על 'קאט דה בולשיט'". אגב,
למרות שהם רואים עצמם כמקופחים- לאף משורר מזרחי לא הפריע עד היום לקבל פרסים
מהממסד, כולל כמובן רועי חסן עצמו, ובוודאי למרות שהפרסים הללו קרויים על שם
משוררים אשכנזים. אני אישית מתנגד למנגנון הפרסים הזה, כולל פרסים ממפעל הפיס.
בעיניי זו שחיתות וגם חוסר מוסריות, כיוון שזה לקבל כסף שנשען על גזל
מעניים".
האם ספרך הנוכחי הוא הכי חשוב שלך עד כה?
"זהו ספר קשה וגם קצת מטורף, לכן גם בחרתי לעטיפת הספר את הציור
האדום שציירת זוגתי, האדריכלית דפנה בר, אשר מסמל לדעתי את השתקפות הטירוף הזה. לצורך
כתיבתו קיימתי שיחות עדות עם אמי והוא נכתב תוך כדי בכי. כילד, בכל יום שואה
נשלחתי תמיד לחדרי כדי שלא אצפה בסרטים על כך. הנושא אמנם היה קיים בביתי, אך לא
ממש פתחו אותו ולכן זה גרם למתחים שלא הבנתי את פשרם. כולל אלה סביב הסיוטים שחלם
אבי בשנתו. עכשיו אחרי כתיבת הספר, בני משפחתי מרגישים שדיברתי בשמם. אמי גם
התקשרה אליי נרגשת אחרי ששמעה תוכנית איתי ברדיו ופשוט אמרה לי: 'תודה רבה'. לגבי
בני ובתי, יום אחד כשלא הייתי בבית איכשהו הם הגיעו לעותק שלו ובני בכה אחרי שקרא
את השיר על דודי סולומון שנפטר כילד עקב חוסר טיפול. מאז אני יותר זהיר בעניין של
לחשוף אותם לספר. חלק מהכניסה לעבר, כלל ימים ולילות שלמים של צפייה בסרטי שואה
מכל הסוגים על מנת לנסות ולחיות את מה שעברה משפחתי בתקופה ההיא. בשלב מסוים דמותו
של דודי המת סולומון נכנסה בי כמו דיבוק ברמה כזאת שהחלטתי שאני רוצה להתחקות אחרי
גורלו".
 | |
|
***
"כל דפי העדות/
המיליונים/
צריכים היו להיכרך יחד לכדי ספר עב כרס שייקרא "השואה"/
ויישא לוגו של צלב קרס/
עם סיפורים על אמונה/
באל המוות"
(מתוך "המשורר האשכנזי האחרון מהרהר במסופר לו")
"המשורר האשכנזי האחרון" כתוב בצורת רשימות
עצובות-מרירות-מצחיקות המטלטלות כל בר דעת אשר לבו פועם בחזהו. זהו למעשה עלילה שירית
ובה נשזר סיפור אחרי סיפור. בין השאר אפשר למצוא בו קוריוז משעשע על כך שסבו אפרים
עבד, אחרי הגיעו ארצה ב-64', כמלצר בקפה "כסית" המיתולוגי. "זה קצת
מזכיר את המקום שלי בעולם השירה", צוחק ברקוביץ'. "אני סוג של אאוטסיידר
וגם הוא היה כזה בין האנשים שאכלסו את עולם הבוהמה הישראלי. אמי דיברה על כך שהוא
היה חוזר הביתה ומספר על היחס הנורא של אותם אנשים למלצרים במקום. לצערי הוא חלה
במה שמכנים 'סרטן המחנות' ונפטר ב-1975, שנתיים אחרי שנולדתי".
מה הספר הבא שלך?
"עד כה, חייתי בתחושה שהרומנים הם עם מצחיק ולא מזיק ועכשיו אני
כבר לא חושב ככה. האמת היא שמעולם לא ביקרתי ברומניה והסיבה שאני רוצה לנסוע היא
כי אני כבר חושב על הספר הבא ועל המסע הבא שלי בהקשר הזה. יש לי עבודה לעשות שם.
לא סתם נכתב על העמוד האחרון בספר: 'תם ולא נשלם'".
(הראיון פורסם לראשונה בגרסה מקוצרת במדור התרבות של "מגזין מעריב", 06/02/2017)
