ציפורן חודרנית: "אינפקציה" חוזרת- ראיון עם גיא בן שטרית וגיא שמי

צילום: אדם שולדמן

עולם הפוליטיקלי-קורקט/היח"צ היה מתחיל את הכתבה הזאת כמו, חס ושלום לא עלינו, אירוע טרור שאירע: "להקת 'אינפקציה' הוקמה בפתח תקווה באמצע שנות התשעים על ידי גיא בן-שטרית וניר טרטר. שני המוזיקאים הצעירים התחברו בעקבות אהבתם לזרמים מתקדמים של רוק ומטאל, בן-שטרית השמיע לטרטר כמה שירים שכתב וזה האחרון שכנע אותו להקים להקה. הם צירפו ללהקה את גיא שמי על הגיטרה, את ירון שראל על הבס ואת רן יורגנסון על התופים ומאוחר יותר את עמרי הנגבי כמתופף. בן-שטרית היה גיטריסט נוסף וטרטר היה הסולן ונגן הקלידים". האמת שפעם, לפני עשר שנים ולא ממש מזמן, גם אני כתבתי כך ולא הבנתי על מה התרעומת.

בתכל'ס? עזבו אתכם משטויות ותקשיבו לי- זה הסיפור האמיתי על "אינפקציה", גרסת הבמאי: "השם הזה אף פעם לא נשמע לי טוב, אבל ממש לא חיפשתי אחד כזה שיישמע טוב", משחזר הגיטריסט ואחד משני מקימי הלהקה- גיא בן שטרית. "הרגשתי רצון גדול מאוד להיות מחוץ לכל קו אפשרי. אתה יודע, 'איפה הילד?' וכל השמות האלה. חיפשתי משהו שיטהר את ההרגשה שלי. חיפשתי את ה'וואט דה פאק?!'. שאלתי את עצמי, 'מה עם הפאנק?', 'מה עם האיכס?'. רציתי לעקם, להיות כמו הלהקות האלה מפעם- למשל כמו ה'כרומוזום'. מצד שני, ניר הדליק אותי כל הזמן לעשות 'להקה עם השירים שאתה כותב שטרית'. וככה ישבנו אני והוא, בתוך רכב ממש מעופש, שהיה הרכב הראשון שההורים של ניר הביאו לו. תאר לך: חום אימים, קופסת פח, פתח תקווה. הוא מסתכל עליי כולו מחוצ'קן, וגם לי לא היה חסר אקנה בכל מיני מקומות. זו המילה היחידה שיצאה לי מהפה. ניר רצה שזה יהיה משהו עם אהבה ופרחים, אבל אמרתי לו בפירוש: 'רוצה להקה? סבבה,  ללהקה יקראו "אינפקציה"'. בכלל, כל זה היה חלק מהתעללות שלי בו. היה לי חשוב להכשיל אותו, זה היה חלק מהתענוג". גיא שמי, מהצד האחר העיד שהוא חף מכל בקשה להגדרה כזאת או אחרת- "אני מנגן, אני לא צריך להיכנס לשום הגדרה".

יש להקות שאומרים עליהם ש"הקדימו את זמנם" לדעתי בכלל איחרתם את זמנכם ובוודאי שאת דור "הרוקסן" הכה מדובר.

שמי: "זה נכון, שבמוזיקה שיש בה משנות התשעים וגם מהמון עשורים אחורה. למזלנו הגדול, דווקא לא כל כך הצלחנו בשנות התשעים".

בן שטרית: "ממש לא התאמנו לדור ההוא. דווקא 'דור "הרוקסן"' גרם לי ליצור את העניין של 'אינפקציה'. שמעתי בתקופה הזאת או ראיתי בדור ההוא משהו כבד. משהו חמור סבר- כמו ה'טוב למות בעד עצמנו' של אביב גפן. מהיבט אחר, מאיפה שעמדתי וכאדם צעיר מאוד התחברתי האלבום הראשון של 'משינה', מאשר כל מה שקרה ב'רוקסן'. הלהיב אותי זה של'משינה' היה חשוב להצחיק ויחד עם זה היו שם להיטים נהדרים כששום דבר לא גרע מהמוזיקה המעולה שלהם".

שמי: "בערך שנה לפני שעשינו את המהלך שלנו, 'כוורת' הופיעו בפארק מול רבע מיליון איש. אז פסיכולוגית היה לנו יותר קל ללכת על זה, בוודאי שבאולם סגור. ראינו אנשים קצת יותר זקנים מאיתנו עושים את זה, וזה הצליח להם".  

מישהו כבר כינה את "אינפקציה": "'כוורת' על סטרואידים", ולאוזן שלי הם דומים יותר ל"'כוורת' על סמים קשים". בכל אופן, אלבום הבכורה שלהם ("ככה מפנקים") בהפקת אלי לולאי וברוך בן יצחק מ"רוקפור" כלל שירים חסרי תועלת ותכלית. למשל: זה ה"מהלל" את עיר המייסדים פתח תקווה ("אני לא מאמין שאני גר בפתח תקוה/ שנים! שנים על גבי שנים/ ערסים זקנות ובני עקיבא!"), "שוקי" המספר על קורותיו של ילד מוכה, רדוף וחסר מזל, "זכוכיות" ("אז בואי ואתן לך המון זכוכיות על הלשון/ ואלחש לך מילה/ תקבלי מזה בחילה/ אל תהיי עצובה/ אני אשלח לך מכתב לעולם הבא") וכמובן שיר הנושא ("בחמש בבוקר השכמה/ עם פיצוץ לכליה/ אמא במטבח מחפשת סכין/ המורה הראתה לי/ איך באמת, נראה ברזל/ ואבא הראה לי דברים אחרים"). כל זה קרה בשנת 2000, שנת הבאג הגדול שלא היה. אחרי חמש שנים נוספות, גדושות בהופעות בבאלגן משפטי עם חברת תקליטים, יצא "בכיף"- שהופק על ידיהם מוזיקלית במשותף עם טל מטמור. 

באלבום זה היה ניתן למצוא התרסות נוספות ובעיקר ניסיונות לעצב מחדש את העולם עם קאברים הזויים ל"EYE OF THE TIGER" (בעברית- "עין הנמר"), "זה היה ביתי" (בעברית- "לא היה זיתים"). נוסף על הטירוף הרגיל, היו שם גם שירי פופ כ"זה עושה לי שמח" ו"סרט של סקס" (עם קליפ בהשתתפות להקת "מוניקה סקס"). בשלב מסוים התפיידה הלהקה. במהלך הזמן מצא את עצמו בן שטרית מקים את "אטליז" ושמי התחבר ל"מרסדס בנד". כמעט עשור אחר כך, ובעקבות ביקוש מהקהל, מצאו את עצמם חברי הלהקה מתאחדים לסדרת סולד אאוט ב"בארבי" התל אביב שהמשיכה אל תוך השנה החדשה. עתה, הם יוצאים שוב מגבולות תל אביב. בתחילת ינואר הם היו בבאר שבע, וב-5/2 הם ב"וונדר בר" של שלומי "דווקא/העיר השנייה/סיטי הול" מנגר בחיפה ובהמשך החודש עם יצפינו ל"פטריה" שבקיבוץ דן. 

ההתחלה שלכם הייתה מטורפת- אלבום שהופק מוזיקלית על ידי שניים מחברי להקת "רוקפור" המקורית, ובכלל הרבה בלאגן. זה תרם או הזיק לכם? 

בן שטרית: "זו לא הייתה תקופת אינטרנט כזאת, שכל דבר הפך לכתבה או אייטם, ככה שזה לא עזר ברמה של לדחוף ולשווק את ההרכב. עבדנו הרבה בשטח, כל הופעה הוכיחה את עצמה ואנשים התמגנטו". 

שמי: "לדעתי לא זה ולא זה. אני לא מכיר יותר מדי להקות, שלא היה להם בלאגן עם חברות תקליטים בזמן שעוד היו חברות תקליטים. עד היום ענייני החוזה האלה עולים וצצים. לגבי אלי וברוך, אם אני חושב על זה, עד היום מדובר במפיקים הכי מגניבים שיצא לי לעבוד איתם. למרות זאת, אני עדיין אוהב יותר את השני מהראשון.

"בתור נגן, האלבום השני הוא בדיוק במספר השנים הנכון לי כדי שאוכל לזהות את עצמי שם. באלבום הראשון, עוד לא ניגנתי מספיק טוב. מה גם, שהחברים האחרים בלהקה עדיין לא הבינו את מה שהם הבינו בהמשך לגבי הקלטה, הוצאה וסאונד של תקליט, שהיה די ברור לכולם בשני".

מה נתנה לכם החברות באינפקציה מבחינה אמונותית?

שמי: "זו הייתה הלהקה הרצינית הראשונה שלי. רוב מה שידעתי לאחר מכן על מוזיקה, הגיע היה משם. עד אז פחות התחברתי למוזיקה פופולרית. אבל מה זה פופולרית? אני מניח שאם אנשים ישמעו את זה וישלמו על זה כסף זה ייחשב פופולרי. בתקליט השני שהייתי מוטמע בתוך אינפקציה, איכשהו גדלנו כולנו לתוך זה שאנחנו לא מפחדים מפופ. אף פעם גם לא היינו ממש מטאליסטים. למשל, אם היינו מנגנים שירי מטאל ופתאום אנשים היו מתחילים להתפרע ולעשות פוגו, היינו עוצרים הכל- ואני למשל עושה למשל שיר של ויטני יוסטון".

בן שטרית: "גם אצלי זו הייתה פעם ראשונה שלי בלהקה של ממש. בנינו את עצמנו כולנו יחד מקצועית, כמו שגיא אמר. למשל ירון שראל הבסיסט, עבד כסאונדמן בחדר החזרות שעבדנו בו ובסופו של דבר הצטרף אלינו".

שמי: "הכל היה מאוד דווקאיסטי לכולם. תוך כדי למדתי להסתכל המוזיקה לא רק בתור הלהקות שאתה אוהב. כל דבר שיש ברדיו ומצליח שווה את ההקשבה שלך". 

"מרסדס בנד" (שמי קיצוני שמאלי). צילום: אסף חטב

"אטליז" 1+2 (בן שטרית בהתחלה ובסוף). צילומים: לירון אראל, כפיר איתן קסוטו

מבחינתכם, לאן "אינפקציה" קרובה יותר? ל"אטליז" או ל"מרסדס"? שתי הלהקות בעלי מוניטין של מטורפים, מה גם שיש לא מעט צלילים המזכירים את "אינפקציה" פה ושם.

בן שטרית: "'לאטליז' של היום לא, לדעתי 'מרסדס' עדיין קרובים יותר לפאנק- למרות שהם הפכו למטאליים מהרגע ששמי נכנס. גם ברמת התכנים ולאן שזה הולך. בהתחלה של 'אטליז' היו נגיעות מטאל ופרוגרסיבי".

שמי: "כמאזין מבחוץ די ברורים הגבולות, אבל יש דברים דומים ושונים. הייתי אומר דווקא ש'אטליז' דומים יותר ל'אינפקציה', כי זו הלהקה השנייה של כותב השירים העיקרי. מצד שני, 'איטליז' היא לא להקה הומוריסטית. אין צחוקים בשירים, יש צחוקים בין השירים- אבל זהו. אלה להקות מאוד שונות, כן? גם 'מרסדס' זה רוק וזה מצחיק, אז כמו אתה אומר יש קירבה". 

בן שטרית: "'אטליז' צמחה במקביל ל'אינפקציה'. כשעברתי לתל אביב כתבתי כמה חומרים שלדעתי לא התאימו ללהקה. אז גם פגשתי את יעל קראוס לראשונה והקמתי את 'מטבוחה', שאחר כך הפכה לאטליז. קראתי להרכב ההוא על שם הסלט שאמא שלי יודעת לעשות הכי מדהים. לא האמנתי שיבוא יום ועוד איזה 'אידיוט' בעולם יחשוב שזה שם טוב ללהקה- ואז יצא 'מטבוחה פרוג'קט'. 

"התחלתי מעברית, ותוך כדי כתבתי שירים על הגיטרה באנגלית- כדי להעביר את הזמן. אם אני מסתכל אחורה עוד יותר, בכלל התחלתי כמתופף בלהקות ששרו פאנק באנגלית".

מה גרם לכם לצאת לסיבוב הופעות מעבר לשלוש ההופעות המתוכננות שהיו בבארבי?

שמי: "שיחות בינינו לבין עצמנו. איכשהו באיזשהו מקום תמיד קל להישאר במגרש הביתי, שם יחסית רווחי וכיף. תל אביב זה חשוב, אבל זה לא בעצם אומר עליך כלום עד שאתה מביא קהל למקומות מחוץ לתל אביב". 

בן שטרית: "ההופעות באופן כללי, הם דבר שמאוד ממלא אותנו. לא שאין בזה מגרעות- זו הפקה מאוד יקרה ומושקעת, אבל כל זמן שאנחנו מסתדרים ומצליחים לעשות את זה כחברים על הצד הכיפי ביותר, אין סיבה באמת לעצור את זה. בכלל, יש אצלנו אנשים מאוד חדים. ביום יום עמרי הנגבי למשל מנהל מחלקת הפרומו בהוט, מה שזיכה אותו אצלנו לכינוי 'המנכ"ל', ורן יורגנסון עורך וידיאו ובמאי מוכשר בטירוף". 

במהלך השנים הצד ההפקתי הובלט לא רק אצל בן שטרית אלא גם אצל שמי. בעוד בן שטרית התעסק בעיקר עם 'אטליז', שמי מצא את עצמו מפיק אלבום בכורה לספי אפרתי המוכשר ("להתעורר בארץ אחרת")- איתו אף שיתף פעולה בסדרה "תעשה לי ילד". הקשר בין אפרתי לשמי מוביל אותנו ליהלי סובל, בזה נגע בהמשך. וכן, אם ניתן להגדיר דבר כזה- "הסלב" שבין השני הגיאיות הוא שמי. ועוד לא דיברנו על אמא (דניאלה) עיתונאית ואבא רב פעילים יליד קיבוץ יגור (אהרון). 

מה לקחת מאבא שלך, שהיה סופר, קיבוצניק, חייל, רקדן, ובמאי?

שמי: "שכחת שנוסף על כך הוא ניגן ואפילו בנה מטוס. קודם כל לקחתי את הגיטרה שלו והתחלתי לנגן. אחר כך, לקחתי ממנו את העקשנות ואת הדווקאיזם. זה שאני נגד כולם. למשל אם ארבע אנשים מחליטים על משהו, סביר להניח שאהיה נגד". 

תמיד היית חתרן בלתי נלאה?

"מה זה תמיד? זו גם לא חתרנות. לא עשיתי כלום בשקט, אלא עד שהוקיעו אותי מהאזור".

עד היום כשאתה שיכור אתה צועק "יהלי סובול", או שזה כבר נרגע אצלך?

"נתחיל בזה שאף פעם לא ממש הייתי שתיין, למרות שזה התחבר יפה עם הסיפור 'כששמי היה שיכור לגמרי'. יש מצב שבכלל אמרתי את זה לא בקול שקט ובפכחות מלאה.

אגב לימים, עבדתי ב'אוזן השלישית' בתור זבן בספריית הוידיאו. פתאום יהלי הגיע לשם. הוא ביקש שאחייב את המוני שלו, אז שאלתי 'סובול?' והוא תיקן ל'סובול' בשורוק. אז גם ביקשתי ממנו להשתתף בקליפ שלנו, וזה אכן קרה. הוא היה בסדר עם הגאג הזה. דווקא פיטר רוט אמר שאולי זה קצת מעליב ואעדיף לא לשיר את הקטע הזה". 

ככה נראתה פעם "כוורת" על סמי הזייה. צילום: יח"צ.

וככה היום. צילום: אדם שולדמן.

להופעה ב"וונדר בר" החיפאי יגיעו חברי "אינפקציה" כאמור ב-5/2. מסיבובי ההופעות בגלגול הקודם שלהם בחיפה, הם זוכרים בעיקר את מועדון "הנמלה" המיתולוגי. ואת הקהל? אליו בעיקר יש להם שבחים. עם הלהקות האחרות שלהם הם כמובן כבר הופיעו בעיר, אבל הפעם זו אופרה אחרת.


מי יותר גרועה, חיפה או פתח תקווה? ובאיזה הקשר?

שמי: "בתור ילד ביקרתי בפתח תקווה אצל גיא וניר, אבל גדלתי בתל אביב- ככה שאין לי את הכעסים האלה. אני מאוד אוהב את חיפה. אני אוהב להופיע שם עם 'מרסדס' וגם אוהב ללכת לפסטיבל הסרטים בחיפה". 

בן שטרית: "אני מכיר את חיפה, אז לא אגיד עליה גרועה- כי הנוף של עיר הנמל אני רואה מהכרמל, איפה זה ואיפה זה. בינתיים פתח תקווה זוכה לניקוד שלילי יותר. יחד עם כל אלה, פתח תקווה התפתחה פלאים. 18 שנים עברו ובנו שם עולם ומלואו, מבחינת שכונות. זו לא אותה עיר מדברית של פעם, אבל עדיין אין הרבה מה לעשות שם. אם הם היו חושבים על גימיק של העיר כמושך תיירות הייתי יכול להגיד משהו". 

לאן הכי רחוק, המוזיקה של אינפקציה הגיעה?

בן שטרית: "ישראלים שהגיעו לברלין, סיפרו שהגרמנים עפים על זה. מעבר לזה התאגדו קבוצות בחו"ל ומנסים לסדר שנבוא לשם להופיע. האמת שלאחרונה הדיבור על זה, יצא מגבולות הדיבור והפך לדי רציני". 

שמי: "במסגרת האיחוד החדש, גיליתי שחלק מחברי הלהקה הם מטורפי 'מרצ'נדייס'. אחת החולצות שאנחנו מוציאים למכירה, היא עם הדפס מפוקס של כולנו. המקור של זה הוא עומרי הנגבי, שבזמנו החופשי מפתח משחקי וידיאו וככה גם יצא לו להכיר ולעבוד עם איש סיני נורא נורא גבוה, מעבר לים. איכשהו, למרות שבקושי אנגלית הוא יודע, הוא התלהב מאוד מהמוזיקה שלנו ועשה את העיצוב הזה. לך תבין. סיני גבוה, זה בכלל נשמע כמו שקר. למרות, שאם אומרים שיש מיליארד סינים- בטח יש ביניהם איזה שני אנשים גבוהים".

"אינפקציה", גרסת 8BIT. איור: בחור גבוה מסין.

עוד "אינפקציה":

1. "אינפקציה" בפייסבוק
2. "אינפקציה" ביוטיוב

דיסקוגרפיה: 

1. "ככה מפנקים", 2000, MCI 
2. "בכיף", 2005, NMC

* "בלאגן בריאות", 1996, הדמו ההיסטורי

קסם של פעם בחיים

פורסם לראשונה במגזין במה, ינואר 2005

אם אזרוק עכשיו לחלל האוויר את השם עמיר לב וודאי תאמרו "מאיפה לעזאזל השם הזה מוכר לי?". אחר כך תזרקו אליי תשובה בסגנון "עמיר לב? זה לא זה ששר את השיר נגד גלגל"צ?" או "עמיר לב? זה לא ההוא ששר קינות מזרחיות?". אולי מישהו יחשוב שאני עובד עליו וזה בעצם קרוב משפחה שלי. למעשה מי שממש לא מעורה במוזיקה ישראלית לא ידע שמדובר ביוצר ענק שיוצר כבר קרוב ל-15 שנים מוזיקה הישראלית שונה וייחודית יותר ממה שאנשים רגילים לשמוע מזמרים ישראליים בדרך כלל והוא בעל קהל שומעים קבוע ומכור. הנה כתבה על זמר שהוא בעצם קודם כל אדם ואין לו שום קשר אישי או משפחתי אליי, למרות שכל מאזין כמעט ייתחבר אליו ויחשיב אותו בתור אחד מחבריו הטובים ביותר. 

תמונה מהמרתף. עמיר לב בהופעה. צילום: אבי נתן

עשו ניסוי קטן, שאותו תוכלו לבצע זאת גם בביתכם – הרימו טלפון ועשו סבב קצר של שאלה זהה בקרב חוג מכריכם הקרוב, מאלה שמכירים יוצרים ישראליים. שאלו אותם אם הם שמעו על אחד, עמיר לב ותראו מה תהיה תשובתם. חלק לא מבוטל יאמר שהוא לא שמע על זמר כזה, חלק מהאחרים יאמרו שהשם נשמע להם מוכר ויבלבל אותו עם נמרוד לב ורק אחוז קטן יאמר שהוא מכיר כמה שירים של עמיר כמו "אריה ורותי", "קסם" ו"כחול וירוק". אם ממש יהיה לכם מזל, תגלו גם מישהו שהוא "פריק" של עמיר לב ומקפיד לפקוד את הופעותיו באופן די סדיר, ממש כמוני.

משום כך, גם סביר להניח כי גם אתה או את לא ממש יודעים על מי מדובר ולכן, לפני הכל, הנה רקע כללי קצר על עמיר לב - על קצה המזלג ממש. עמיר לב, הזמר בעל הקול המחוספס שלעיתים נשמע דומה ללאונרד כהן בצעירותיו,  נולד בשנת 1962 בחולון והחל לכתוב שירים מגיל 18. לב הוא זמר מסוגו של מאיר אריאל מכמה מובנים. ראשית הוא כותב ומלחין את שיריו לבדו, שנית דומה שאין הוא ממש שר אלא מספר בקולו סיפור הכתוב היטב ושלישית נדמה לעיתים שמולנו עומד משורר שהלחין את שיריו. לב הוציא בשנת 1991 את אלבומו הראשון, בעל השם הבלתי אפשרי, "רוצה לראות אתכם במקומי" ותחת הקרדיט "עמיר לב וחברים". זאת כשנתיים לאחר הוצאת תקליט שדרים לרדיו ובו השיר "הכל כמו ראי", אותו כתב והלחין. למרות שהתקליט הראשון של עמיר הופק ע"י לואי להב וברשימת הקרדיטים היה ניתן למצוא את גיגה, ערן פורת ואת משה לוי (שאגב עבדו עם מאיר אריאל בזמנים שונים בחייו) כנגנים ואת דנה ברגר ואתי אנקרי שנתנו בקולן, הוא מכר כ-400 עותקים בהערכה גסה מאוד ובסופו של דבר נגנז מהמדפים. לב חיכה עוד כארבע שנים כדי להוציא אלבום נוסף שנשא את שמו, עם שירים שכתב והלחין בעצמו. יציאת אלבום זה התעכבה כשנתיים בערך, בשל מותו הפתאומי של יוסי אלפנט שעזר ללב להגיע למקום רוקיסטי יותר ולמעשה גרם לו לגבש את סגנונו הכל כך אהוב. את ההפקה המוזיקלית לאלבום עשה עודד פרח (שהיה טכנאי ההקלטה באלבום הקודם של לב), אולם את העיבודים שבאלבום ולמעשה גם חלק מעריכה המוזיקאלית עצמה עשו עודד שכטר, רועי שקד, מוטי ביקובסקי (סולן להקת "מים") וכן לב בעצמו.

האלבום החדש, כבר היה בשל יותר מקודמו. את רוב שיריו כתב לב כשהיה בערך בן 18, ובעל סאונד אחר לגמרי- כך שגם אדם ללא שמיעה מוזיקאלית יכול לחשוב בטעות שלא מדובר באותו האיש מהאלבום ההוא. אגב, גם עמיר לב בעצמו טען לא אחת ש"עמיר לב" הוא האלבום הראשון האמיתי שלו ולא בכדי. למרות השירים הטובים מאוד שבאלבום, עוד אלבום שלא יצא ממערכת הסטריאו שלי לפחות כמה חודשים טובים ושלטעמי ניתן לשמוע אותו מתחילתו ועד סופו, מה שנשאר אצל רוב תחנות הרדיו היו רק השירים "אריה ורותי" ו"קסם", שאגב רבים בילבלו בינו לבין שירו של נמרוד לב (אין קשר משפחתי) "זה כל הקסם" שיצא באותה תקופה. שוב עברו כמה שנים, במהלכם הופיע לב כדי לבסס את עצמו בקרב קהלים חובבי רוק ובשנת 1998 הוציא את תקליט האולפן השלישי שלו תחת השם "פעם בחיים", שכבר היה אלבום בוגר, אינטימי ופחות קל לעיכול בשל שיריו הכתובים היטב. רבים טוענים ש"פעם בחיים" הוא אחד האלבומים הטובים ביותר שיצר יוצר ישראלי מעולם וללא ספק אופן כתיבתו הקולח ולחניו לא דומים לשום דבר אחר שנשמע אז וגם היום. את הפקת האלבום עשה אמיר צורף, שגם ניגן בגיטרה חשמלית בכמה שירים באותו האלבום ושרבים יאמרו שבינו לבין לב רב הדימיון על השוני עד שלעיתים נדמה ששניהם מנגנים באותו אופן. אגב באחד הראיונות איתו, אמר לב ש"החיבור עם אמיר הוא חזק מאוד – הוא אדם שיכול לגרום לך לצחוק איתו או לבכות איתו". כך למשל, ניתן לשמוע בשירו החדש של אביתר בנאי "תחרות כלבים" צליל שמזכיר מאוד את עמיר לב בהופעותיו בשל נגינתו של צורף בו. בשנת 2000 יצא אלבום שתיעד הופעה חיה ב"בארבי" התל אביבי ובמהלכו היו הופעות אורח של אביתר בנאי, סיוון שביט ורפי פרסקי. באותו האלבום היה גם שיר חדש, שהוקלט באולפן יחד עם אביתר בנאי, בשם "הכנר התורכי" שזכה בזמנו להשמעות רבות ברדיו.

בשנת 2002 החליטה חברת NMC לחתום עם לב על חוזה מראש לכמה אלבומים ולתת לו מרווח מחשבה ונשימה כדי שאלבומיו העתידיים לא יצאו בלידה מוקדמת אלא ילוטשו עד כמה שניתן וכך, כשנה אחרי, הוציא לב את אלבומו החדש "לפעמים אני מאושר", שקיבל את שמו משורה בשיר "אל תדאגי". האלבום החדש הוא אופטימי יחסית לאלבומים הקודמים, אבל הוא כולל גם את אחד השירים העצובים ביותר של לב- "שמוליק". שוב כיוון לב יותר גבוה מאשר זמרים אחרים וגרם לכך שרק שני שירים ("ותינוק" ו"אוקטובר") נשארו באוזן לאחר כמה חודשים אחרי הוצאת האלבום וגם זאת רק בגלל הלחן הקליט יחסית והיותו "אתנחתא אינטלקטואלית" מהרוטינות שבדרך כלל משמיעים בגלגל"צ. דוגמא מצוינת לכך היא שרבים לא יודעים ש"ותינוק" מדבר בעצם על העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר ושיברה, כי הם פשוט לא הקשיבו למילים אלא העבירו את השיר מעבר לכתף. את האלבום הפיק לב כמעט לבדו, כאשר את שיר הנושא הפיק יחד עם יובל בנאי שעזב אחרי כמה חודשים ספורים של הפקה לטובת הופעות האיחוד של "משינה". בסופו של דבר, לב עשה את הפקת האלבום לבדו מכיוון ש"לא מצאתי מישהו שיפיק את האלבום..." מבחינת הקו המנחה שבעבודותיו של לב, שאינן עולות בקנה אחד עם דרישת הקהל הרחב.

עמיר לב אהב ואוהב להופיע וכמה שיותר, אבל אהבה זאת התנגשה עם העובדה שלא רבים מכירים את לב ואת שיריו. כך מצא את עצמו לב בדילמה – האם "להוריד" את רמת שיריו ו"לצאת החוצה ולמכור", כפי שאמר לו אחד מהאנשים איתם דיבר על אפשרות שיפיקו את "לפעמים אני מאושר" או האם להישאר באותה מגמה של חוסר התפשרות למכנה המשותף הנמוך? לב מספק בעצמו את התשובה באופן גלוי. כך למשל, אמר באחד הראיונות לקידום האלבום ש"אני לא יודע אם אני יכול לבוא ממקומות כאלה" (כלומר "לצאת החוצה ולמכור", ח"ל)  כי "קודם כל אני צריך לסבול את עצמי..." לעמיר לב תמיד היה חשוב מאוד שהצליל שבהופעותיו יהיה אותו צליל ועיבוד מאלבומיו ולא להיפך. לשם כך הוא איגד סביבו להקה, בעל הרכב קבוע פחות או יותר במהלך השנים, שגם מנגנת איתו באלבומו החדש. מדובר חבורה מוכשרת מאוד הכוללת באופן קבוע את גולן זוסקוביץ' (שמנגן באלבומיו האחרונים של עברי לידר) על הבס, איתי בלטר (שהיה חבר בלהקת "גוונים כהים" יחד עם ירדנה כספי וכן זמר מוכשר בעצמו – שתקליטו עומד לצאת בקרוב), אסי ששון (מתופף של להקת "ג'ירפות") על התופים ובאופן משתנה גם את עודד שכטר על הבס (חבר בלהקת "היהלומים"), אמיר צורף (חבר בלהקת "רוקפור", לשעבר חברת ב"ג'ינג'יות" ומפיק מוכשר בפני עצמו) על גיטרה חשמלית, את אחיו שגיא (חבר בלהקת "מים" יחד עם ביקובסקי ושמנגן בין היתר עם שרון רוטר ואתי אנקרי) או לסירוגין את מוטי ביקובסקי על הגיטרה החשמלית. עם להקה זאת הוא יצא במהלך השנים האחרונות להופעות בכל רחבי הארץ כשהוא מקפיד להופיע ב"צוותא" תל אביב, ב"בארבי" על סניפיו, ב"מרתף 10" וב"סיטי הול" החיפאיים.

רצה הגורל, וגם אני, ועמיר הגיע עם להקתו ל"מרתף 10" שבעירי, חיפה, לפני כמה שבועות, באחד מימי חמישי של חודש דצמבר. בדרך כלל אני מחפש בקרב חבריי, מביני העניין, פרטנרים להופעות של זמרים ישראלים כמו שלום חנוך, דני סנדרסון מיכה שטרית, ערן צור, "החברים של נטאשה", "איזבו" ועוד רבים וטובים, אליהם אני מקפיד ללכת מתי שהם מגיעים בעיר או כשיש הופעה גדולה מחוץ לעיר, כמו פסטיבל ניצנים האחרון, ימי סטודנט למיניהם או מופעי איחוד כמו זה של "החברים של נטאשה", שהיה במצפה שלם. במקרה של עמיר לב העניין שונה שכן אף לא אחד או אחת מקרב אותם חברים (ללא יוצאים מן הכלל) לא מכירים את עמיר לב (בין אם את האיש או את שיריו) ולא מוכנים ללכת להופעות שלו מחשש להתאכזב, אבל אני אף פעם לא דואג שאהיה לבדי בהופעה, כי למרות שעמיר לב לא מוכר כמו שלמה ארצי או שלום חנוך יש לו קהל די מכור וקבוע בשיעור של לפחות 60% באיזור חיפה (אני בכלל לא רוצה לחשוב מה אחוז המכורים שיש לו בתל אביב) כך שאני כבר מכיר פחות או יותר את הפרצופים של רוב האנשים בהופעות ואף יותר מכך – אני מכיר אישית לפחות שני אנשים שבאים באופן קבוע להופעות של לב. מיותר לציין שביום ההופעה הזאת, היה "מרתף 10" בתפוסה מלאה ואף יותר מכך. אגב, "מרתף 10" הוא לא מקום שגרתי להופעה שכן רוב מקומות הישיבה הם על "פופים" או על שרפרפים והבמה כמעט ולא מוגבהת מן הקהל. כל אלה גורמים לזמרים הבאים למקום (יעל לוי, מיכה שטרית, אסף אמדורסקי, רונה קינן ועוד רבים וטובים) להרגיש נינוחים ממש כמו בסלון ביתם ולקהל להרגיש אינטימיות וקירבה לזמרים.

מופע החימום של לב היה שייך הפעם לאחד מנגניו, איתי בלטר, שעומד בקרוב לחבוק אלבום ראשון. מאז ומתמיד ידע לב לתת קרדיט רב מאוד לנגניו ולא להשאיר אותם מאחורי הקלעים וכך בעיקר במקרה הזה ובמיוחד במקרה הזה, שכן בלטר ולב הם חברים טובים מאוד וניגנו יחדיו הרבה שנים. בלטר, שהחליט לצאת לדרך מוזיקאלית משלו ולעזוב בינתיים את להקתו של לב כדי להתמקד באלבומו, שר ארבעה שירים, מביניהם אזכיר את "הפחד שתלכי" ואת החידוש לשירו של אלכסנדר פן "סורו מני", וליווה את עצמו בקלידים. מכיוון שאין אני מכיר את יתר אלבומו של בלטר, רק אומר שמשמיעה ראשונה של שיריו נראה כי הוא יודע לכתוב היטב אך הלחנים של רובם לא ממש עשו להם צדק. אני רק מקווה שצליל שלהם באלבום יותר קצבי ועשיר. אחרי בלטר, עלה לב עם להקתו וללא איתי בלטר. מכיוון שבלטר לא ניגן בערב זה עימו, את קטעי הקלידים ניגן אמיר צורף (שאגב ניגן בקלידים באלבומו של יגאל כרמל "מכתבים לסיבליה"). עמיר לב הוא זמר מאוד שונה מהבחינה הזאת שהוא נטול פוזה לחלוטין, כך למשל הוא ולהקתו מכוונים את כליהם כשהם כבר על הבמה ולב עצמו מרגיש חופשי לספר סיפורים על חייו האישיים כקטעי קישור בין שיריו. אגב, יאמר לזכותו של לב שלכל הופעה הוא מכין בטוש כחול רשימה רבה מאוד של שירים ממנה הוא בד"כ בוחר לשיר כמה משיריו המוכרים כמו "ערב ראש השנה", "רחוב נחמני", "כחול וירוק", "עננים שחורים", "אוקטובר", "כבוי" ואת "אריה ורותי" (שבדרך כלל מסמנים את סוף ההופעה) ולפחות 20% שירים שונים מאלה ששר בהופעותיו הקודמות, חלקם מוכרים יותר (כמו "שש שעות", "מחכה", "המים הכחולים" ו"פעם בחיים") וחלקם מוכרים פחות (כמו "MY GIRL", "החורף" ו"היא ואני"). בנוסף לאלה, עמיר גם שר לעיתים נדירות שירים שהוא בד"כ לא אוהב לשיר בהופעות כמו "הכנר התורכי", "קסם" או "שמוליק".

לב מקפיד תמיד שלא לשיר את אותם שירים בכל הופעה, אלא לגוון וכך גם הוא עושה בסיפוריו (שלא תמיד ברור אם הם אמיתיים כי הוא מספר אותם בכנות ובקריצה של מספר סיפורים). בכלל גאולת הכותרת של הופעותיו של לב היא הסיפורים הקטנים שהוא מספר בין מקבץ של שירים שדומים יותר לסיפורים של אדם וחבר קרוב מאשר זמר כמו גידי גוב, למשל. יוזכרו כאן כמה סיפורים כמו הסיפור על בנו הקטן אותו ניסה להרדים בשירים של אחרים כי לא הצליח למצוא שיר שקט משלו לשיר לו כי כל השירים שכתב עצובים, סיפור הפגישה עם שמוליק קראוס ליד אחת המצבות בבית הקברות הגדול בחולון (כשהיה לב בין גיל 16 והתערב עם חבריו שהוא יכול לחצות אותו בלי פחד) ועישן איתו סיגריה או את הסיפור על יום רע במיוחד בו פגש אישה שחזרה לארץ מארה"ב (שחשבה שהוא בעצם אריק סיני...) ואחרי הפגישה איתו גילתה שאיבדה את כל רכושה או הכנר משכם אותו הזמין לנגן איתו אבל הוא נתקע במחסום של צה"ל והיה צריך לנגן להם וגם סיפורים על שיריו כמו "קסם", עליו אמר לב באחת ההופעות שלו שהוא נכתב אחרי לילה של פסטיבל הופעות זמרים במהלכם מישהו הכניס לו למשקה משהו. כשהוא חזר הביתה הוא כתב את השיר בחמש דקות ועד היום קשה לו לשיר אותו בהופעות כי מתקשה להיזכר במילותיו. דומה שכשלב מגיע להופיע הוא מגיע לסוג של תרפיה קבוצתית. החיבור של לב עם הלהקה מאוד חזק ומורגש שהם פשוט נהנים לנגן ולא נותנים לתבניות הלחן מהאלבום להכתיב להם כמה זמן לנגן או מתי לקחת סולו. כך קורה ששירים כמו "עננים שחורים" ו"שש שעות" הופכים משירים של חמש דקות לשירים של כמעט עשר דקות, שרובם סולו גיטרה חשמלית של לב. אצל לב אין הופעה הדומה לזאת שקדמה לה ולמרות שאיננו פרפורמר במה כמו ירמי קפלן או חמי רודנר הוא גורם תמיד שאף אחד לא יצא מהופעותיו מאוכזב או לא מרוצה משום שאת הבמה הוא מפנה תמיד לצלילי הגיטרה שלו.

לסיכום אמחיש את גודלה המועט, אם בכלל של היכרות הקהל הרחב עם עמיר לב בסיפור הבא. לפני כמה חודשים התקיים פסטיבל "שיר היונה" על חוף דוגית שבכנרת וכלל הופעות קצרות של מספר זמרים ישראליים, חלקם מוכרים יותר וחלקם פחות. את ההופעות פתח עמיר לב יחד עם הלהקה שלו. אחד מהנערים בני ה-15 , שהגיע למקום מחיפה, שאל אותי תוך ביצוע השיר הראשון של לב מי זה שעומד על הבמה. סיפרתי לו קצת על לב, ביקשתי שיקשיב לגיטרה שלו ואחר כך שיחליט אם הוא אוהב אותו או לא. באותו לילה נתן עמיר הופעה קצרה שניסתה לכלול שירים מוכרים כמו "כחול וירוק" ו"אריה ורותי" ואפילו ביצע את שירו המדהים "חבק אותי" אחרי שביקשתי ממנו, בצעקה, לשיר אותו. מיותר לציין שרוב רחבת האיזור הייתה ריקה, אבל גיליתי מאחורי את אחד מאותם קבועים של המרתף שר מאחורי. בסוף ההופעה הילד בן ה-15 הודה ש"באמת הוא מנגן משהו בן-זונה..." אחר כך ניגשתי לדבר מאחורי הקלעים עם אסי ששון המתופף ועם עמיר לב. השיחה עם עמיר הייתה לבבית מאוד ובמהלכה גם דיברתי איתו על הקהל המועט יחסית שמגיע להופעותיו. אמרתי לו שלא יחשוש מקהל קטן כי הקהל שיש לו הוא קהל איכותי אשר מכיר את כל שיריו על בוריים אשר בא לשמוע אותו לצורך הנאה גרידא והוא עדיף על קהל רב שבא לאכול רבע עוף עם תוספות ולדבר בסלולארי תוך כדי ההופעה.    

במסגרת אחרת. עמיר לב. צילום: מתוך עטיפת האלבום "פעם בחיים"

ולסיום 10 דברים שלא ידעתם על עמיר לב:

1)עמיר לב חימם בזמנו את הופעתה של מריאן פיית'פול בהיכל התרבות, אבל כשאנשים קולניים במיוחד לא הבינו את סגנונו וקולו הייחודיים של לב, פנה אליהם זה ואמר "טוב, אם לא רוצים אותי אני הולך" וירד מהבמה.

2)עמיר לב הוא חבר קרוב מאוד של ערן צור והם מרבים לדבר. בשנת 2000 יצאו שניהם יחד עם אביתר בנאי לטיול בארה"ב, שכלל גם סיבוב הופעות ויותר מאוחר אירח לב את ערן צור בהופעה ב"סיטי הול" החיפאי.

3)בשנת 2004, הגיעו להופעה מיוחדת ומשולשת של לב יחד עם האחים אריאל ואריאל הורביץ בסיטי הול בחיפה פחות מ-30 איש, אולי בגלל חוסר פרסום מתאים. רק לשם השוואה – הופעה של תערובת אסקוט באותו המקום גבתה פחות מעשרים צופים. אגב רעיון המופע המשולש, עמיר לב הוא חסיד של סטארט-אפים שינסו לחשוף את שיריו לקהל רחב יותר כך למשל ניסה פעם לקבוע נוהג חדש של הופעות אחרי הצהריים ביום שישי, (אך ירד מהרעיון בשל מספר האנשים המועט) מכירת כרטיס להופעתו עם אביתר בנאי יחד עם אלבומו החדש בעלות נמוכה או אירוח זמרים מובילים (כמו ברי סחרוף, אהוד בנאי וכאמור אביתר בנאי) בהופעותיו.

4)על אלבומו הגנוז, שאגב יצא לפני שנה וחצי בהדפסה מחודשת, אמר עמיר לב לכתב "מומה", ליאור בנדרסקי , "זה פשוט לא אני יותר. כשהוא יצא מחדש שלחו לי עותק, הקשבתי לו וזה היה נשמע לי קצת מוזר, לא הבנתי מי זה צורח שם כל הזמן..." ועל בחירת שם לאלבומיו אמר ש"לי זה לא משנה, מבחינתי בוחרים שם שנייה לפני ששולחים את הדיסק להדפסה".

5)את תקליט השדרים הראשון שלו, שיצא בשנת 1989, הפיק אריאל זילבר שאף ליווה את לב בחצוצרה המפורסמת שלו.

6)בין הזמרים איתם שר או ליווה עמיר לב בלי שום קשר לאלבומיו, שיצאו לפני או אחרי, ניתן למצוא את רפי אדר ("לחלום שזה חלום"), שלמה ארצי ("אני בא"), דנה ברגר, אביתר בנאי (באלבום "שיר טיול"), חיים אוליאל ("את הולכת לבד עכשיו") וכמובן אריק סיני ("מכור").

7)לפני שנים ספורות עבר לב להתגורר בישוב כפרי בגליל בשם כליל, (שאגב אין בו קווי טלפון) לאחר שהחליט שתל אביב לא מתאימה לו מבחינת ההמולה שלה עם כל הקושי שלו בהתנתקות עם עיר. כדי לעבוד על שיריו, נוסע לב שעתיים הלוך לתל אביב חלקם ברכבת, אשר מרבה לתת לו השראה לשיריו.

8)לב הוא במקצועו מורה למתמטיקה בתיכון בצפון ובראיון שנתן לחיים א-דור מרשת גימל, כשיצא "לפעמים אני מאושר" אמר שהוא מאוד רוצה להתרכז במוזיקה ולא בהוראה כי לפעמים קורה לו שההשראה נופלת עליו באמצע שיעורים ותלמידים אומרים לו שהוא כאילו לא נמצא בכיתה. לסיכום הוא אמר ש"מצד אחד לא טוב זמר-מורה ומצד שני לא טוב מורה-צולל. בשנה הבאה זה כנראה אלמד פחות".

9)לב רואה את עצמו בתור גיטריסט ששר ולא כזמר, "אביתר בנאי, זה זמר אמיתי..." אמר פעם. לטעמי לב הוא משורר שכן גם מאזין רגיל ישמעו שיריו של לב כאילו שר אותם משורר ועדות לכך ליכולת הכתיבה היוצאת מן הכלל שלו, היא פרוייקט שעשה עיתון "ידיעות אחרונות" במוסף "7 ימים" שלו כשנתן ל-13 יוצרים לכתוב שיר על האינתיפאדה (זאת לפי בקשת קצין חינוך ראשי למצוא מישהו שיכתוב שיר עליה) ובין צוריה להב, רוני סומק ואפרת מישורי ניתן היה למצוא גם את עמיר לב בשיר ללא שם ששורתו הראשונה "בקצה הרחוב בפינה ליד הבנק".   

10)לב גם כתב מוזיקה לסרטו של יוסף פיצ’חדזה ושני קליפים שלו ("קסם" בבימוי ירון בן-נון ו"כחול וירוק") זכו במקום הראשון בתחרות הקליפים בפסטיבל הסרטים של חיפה.

לינקים לדרך:

הדף של עמיר לב ב"מומה"

האתר של עמיר לב

 

דיסקוגרפיה:

1)      רוצה לראות אתכם במקומי – 1991 (NMC)

2)      עמיר לב – 1995 (NMC)

3)      פעם בחיים – 1998 (NMC)

4)      הופעה חיה בבארבי – 2000 (NMC)

5)      לפעמים אני מאושר – 2004 (NMC)