יום חמישי, 31 באוקטובר 2019

בקצה הסקאלה: על מופע לציון 25 שנים לצאתו של "רדיו בלה בלה"


בעת שירותי הצבאי בתחילת שנות האלפיים, התגבשה בבסיס בו הוצבתי חבורה שבתוכה עברו מיד ליד עותקים "לא רשמיים" של אלבומי "החברים של נאטשה", כאילו יצאו זה עתה לראשונה לאוויר העולם ולא עשור לפני כן. שני האלבומים הראשונים של "הנטאשות" היו מעולים, אבל "רדיו בלה בלה" שהגיע אחריהם היה משהו אחר. מעיין זיקוק רעיוני של כל השירים הקודמים, פלוס תוספות וביקורת חברתית נוקבת אמיתית- עוד לפני עידן המסך הקטנים והתבודדות מרצון. שום דבר דומה ל"רדיו בלה בלה" לא רק שלא נעשה קודם לכן בארץ, אלא שגם הקדים את זמנו בכמה עשורים. בהמשך, כשהממון היה בערך מצוי בכיסי- קניתי את האלבומים המקוריים. 


הפוסטר המקורי של "רדיו בלה בלה".
היינו אז בשנות העשרים שלנו, תקועים בבסיס של חיל האוויר בקריות ולא ממש מודעים למה שמתרחש במרכז הארץ- שלפחות לי נראתה אז כמו מקום אחר לגמרי. ואז, כמו סימן מהשמיים, קרה הבלתי יאמן- "החברים של נאטשה" התאחדו בדיוק באותה התקופה בהופעה חד פעמית שנערכה במצפה שלם. ככה מצאה עצמה חבורת חיילים מבסיס בצפון, פחות אחד (שלא קיבל שחרור מהחברה שלו), שוכרת חדר באכסניית עין גדי- רק כדי לעמוד במשך כארבע שעות במופע שכלל שירים מכל האלבומים, במה שעד היום זכורה לי כחוויה מעצבת. למעשה, כשאני מחשב אחורה את הדרך קדימה אל היום- ייתכן שבאותה ההופעה החלטתי, כנראה באופן לא מודע, שהעיסוק שלי בעתיד יהיה סביב מוזיקה ישראלית. 


הימים עברו, ארקדי דוכין ומיכה שטרית התאחדו, התפרקו ושוב התאחדו וסביבם נותרו ז'אן פול זימבריס, מיקי הררי וקוזו (שבשנים האחרונות הוחלף בגולן זוסקוביץ)- והנה לפני שנתיים הם בחרו לציין בסיבוב הופעות בניחוח כמעט חו"לי 25 שנים לאלבום שהפיק עבורם מוזיקאלית יוסי אלפנט- "שינויים בהרגלי הצריחה". אלבום שהוא אבן דרך ביצירה המקומית. החבורה שלנו לעומתם, התפרקה באופן סופי- כשאיכשהו נותרתי בקשר אינטרנטי דווקא עם זה שמקומו נפקד ממצפה שלם. מה קרה איתנו בנתיים, 
אתם שואלים? איך שאל שטרית את דוכין באחד מהקטעים ב"בלה בלה"? "השתנית? שמנת? רזית?". 
כך גם היה איתנו: שמנו, רזינו. הכל מהכל, כל אחד בכיוון שלו. כמובן שהלכנו יחד להופעה המצוינת ההיא וכמובן שהיא השאירה אצלנו טעם של עוד, כאשר היה ברור לנו שזה המתאבן להמופע הכי מעניין, מאתגר ומסקרן- זה אשר יתקיים כנראה ב-2019 ושיציין 25 שנים לאלבום הקונספנט "רדיו בלה בלה". 
כנראה? היינו די בטוחים שדוכין את שטרית לא יוותרו על זה.


"החברים של נאטשה" משנים את הרגלי הצריכה, ב"האנגר 11" בתל אביב של 2017. צילום: חן לב

ואכן כך היה. "החברים של נאטשה" עבדו השנה בקדחתנות על מופע גרנדיוזי, מלא צבע ותוכן שהתכנון מאחוריו היה להעלות את "רדיו בלה בלה" כאותה אופרת הרוק שהוא היה אמור להיות. עוד לפני שנקבע האירוע בהיכל מצדה, לא רחוק אגב מאותו מצפה שלם- שם הם הופיעו לראשונה לפני יותר מ-15 שנים, כבר הוקצתה עוד הופעה אחת בהיכל "מנורה" בתל אביב בחודש נובמבר הקרוב ואליה, כמעט מיד, נוספה עוד אחת עוקבת. די ברור היה שהחוויה האמיתית מצפה למטיבי הלכת שיעפילו אל המצדה. נוסף על כך, החזרה הגנרלית שנערכה באופן סודי לחלוטין עוד לפני כן- הבטיחה רבות. התפריט לערב כלל לצד "החברים של נאטשה" המחוזקים בזוסקוביץ, גם רשימת הנגנים ארוכה: עמית הראל- קלידים ואבלטון, עדי דגני- קלידים, אמיר גבירצמן ומרק רוזן- כלי נשיפה, זוהר ברזילי- תופים, יועד ניר- צ'לו, שירה נטיף, הגר מעוז ונינה לוטרמן- כינורות ו-רון בונקר- גיטרה. באלבום המקורי התאספו כמה מטובי אמני ושדרי ישראל כדי לתת את קולם, בראשם אלי ישראלי, שהיה על תקן גיבור העלילה- אבינועם וקסמן. הפעם, מפאת חוסר המקום, תפסו את מקומם של  האורחים ההם אורחים כמעט חדשים לגמרי: נינט, אמיר דדון, עמיר בניון, קובי מרימי, ארינה פופובה וכמובן אי אפשר היה לוותר על מקומו של ערן צור, שהיה למעשה השריד היחיד על הבמה שהשתתף באלבום ההוא כאורח. את מקומו של אבינועם וקסמן, המפוצל לפרדי, הפי, שץ והמתגעגע לליזה, תפס השחקן ליאור אשכנזי. 


החברים ו-א. וקסמן. צילום יחצ': אורית פניני
אז יצאנו לדרך, כשאנחנו מצפים לכארבע שעות של מופע רוק לפנים. ראשון עלה ליאור אשכנזי על הבמה עם "שבע דקות לשש", ואחריו מיד הפציעה כל הלהקה עם "אוטוביוגרפיה" המצמררת- כפתיח למערכה הראשונה בה שולטת דמותו של פרדי. כולם הבינו שעכשיו זה עכשיו, שזה באמת קורה. מיד בו זמנית נשלפו, כידוע בעידן שלנו, הטלפונים הניידים על מנת לצלם את האירוע. שורות שורות של מסכים ריצו בחושך, במקום בו אפשר היה לצפות ולמצוא ראשים של אנשים. 

"מראה שחורה"? הצחקתם את "הנאטשות". הם היו שם קודם, כשהמסכים היו עדיין גדולים ואפילו לא שטוחים. הם אלה שכבר היו על סמים ועל נוגדי דיכאון, כשבישראל השתיקו כל סממנים לחולי פסיכולוגי ונפשי. הם אלה שישנו כל היום, התעוררו מאוחר, נשארו ערים עד סוף הלילה, גילו שעוד יום עבר

שורות שורות של מסכים, וגיטרה אחת של מיקי הררי. צילום: רועי ברנר

אם יש קטע סולו אחד ש"רדיו בלה בלה" מזוהה איתו יותר מהכל, זוהי נגינת הגיטרה החשמלית של מיקי הררי הפותחת את "פרדי על הבוקר"- כמו קורעת את אשמורת הבוקר אל תוך היום החדש. 25 שנים הסולו הזה מחזיק מעמד לא נס ליחו. אנחנו כבר עמוק פנימה. רגע לפני ששוברים את הטלוויזיה, הגיע תור אופרת הסבון שמתחיל משיחת טלפון והופך למונולוג, שבמקור בוצע על ידי מיכה שטרית על רקע הגיטרה של הררי. כאן לקח את ההובלה ליאור אשכנזי עם המונולוג האלמותי שכולל סיפור על יפייפיה מהממת שרצה בהילוך איטי, בירה של גברים וכלב שמזיין טלוויזיה (אם מישהו זוכר את הפרסומת המיתולוגית ההיא...)- כאשר בסופו של דבר הכל מתפוצץ לאינסוף עם "שברי" ו"שיר דעיכה" החותם את הפרק של פרדי בעסק. 

רגע לפני ששוברים את הטלווזיות. ליאור אשכנזי כפרדי. צילום: רועי ברנר
וכל זה רגע לפני שארקדי עובר לעמדת הדי. ג'יי שצצה לה פתאום ונינט עולה לראשונה על הבמה ומתחפשת יחד עם אמיר דדון לפבלו רוזנברג, בביצוע סטייל "היהודים"- שאישית חשבתי שמקלקל את היופי של השיר הכואב הזה. 
מצד שני, אני שמח שהתקשרת. 
כמו לאורך כל המופע הזה, דוכין ושטרית ניהלו דיאלוג על הבמה ועל המסכים- במה שהעצים את הפרדוקס על האופי בו אנחנו בוחרים לתקשר בינינו בעידן המודרני. 


דוכין ומיכה מנהלים דיאלוג בין המסכים. צילום: חן לב










מבלי שכמעט אף אחד שם לב, רבע מופע כבר היה מאחורינו- מה שאמר שהגיע הרגע בו האישיות השנייה של א. וקסמן, הפי, נכנסה לפעולה. המעבר התרחש כאשר "צפוי שינוי" התנגן ברקע, אבל החלק הזה היה המרגש ביותר בהופעה- כיוון שבמקביל על המסך הראשי ריצדה דמותה של מאיר בנאי, שר ומנגן כאילו הוא עדיין איתנו. ללא ספק, המחווה המדהימה ביותר שאפשר לעשות ליוצר ענק שאיבדה המוזיקה הישראלית מוקדם מהצפוי.  

טוב, אז מי לא אוהב את הפי וקסמן? ברור, שאין דבר כזה- כולם אוהבים! אולי יותר מיתר המערכות, מכילה המערכה השנייה על הפי את כמות הלהיטים הרדיופוניים הגדולה ביותר מהאלבום הזה. כשארקדי דוכין מנצח על כולם הבנו שעכשיו הוא כי ההוא הלך. אחר כך יגיע התור של הקוק בצהריים, האקסטזה לקיומות ולחדשות שכולם רואים- אבל אף אחד לא רואה באמת, שיר הנרקומנים שעדיין רלוונטי להיות, שיר הסמים האולטימטיבי האלקטרוני "מעליות" (בביצוע אמיר דדון), ו"אני לא רוקד כשעצוב". נו, אל תרקוד. 







באופן סמלי, תוך כדי כל ההתרחשות על הפי, החלו שמועות על גשם. ברקע מופע הפירוטכניקה הנפלא שהרימו "החברים של נאטשה" באמצע המדבר, החלו להופיע ברקים. בשלב מסוים, בדיוק כשכולם רוקדים כשעצוב, החל גם גשם זלעפות להופיע והוריד את החבורה להפסקה של שעה מהבמה ואת הקהל לתפוס מחסה ברחבי המתחם ובאזור חניית הרכבים. לשמחת מי ששרד את הגשם, החום העז ששר במקום ייבש את בגדיו הרטובים די מהר. לצער כולם, מופע המסכים, התאורה והאנימציה שתוכנן בקפידה ספגו מכה אנושה- כמו גם חלק מכלי הנגינה החשמליים. אז כן, אפשר לומר שמשהו נפגם החל מהשלב הזה בחווית הקהל- אבל מצד שני, אין ספק שהמציאות היא התפאורה הכי טובה. כמו בסיפור של וקסמן, גם כן הדברים החלו להשתבש אחרי שהשפעת הסמים דעכו... 
מופע פירוטכניקה באמצע המדבר. "הנאטשות" בהרכב מלא. צילומים: רועי ברנר

כש"הנאטשות" חזרו לבמה אחרי ההפסקה, דמותו של "שץ" צצה- כמו גם עמיר בניון שביקש לדבר עם הקהל על כסף וסקס. המערכה השלישית נפתחה, עצבנית מתמיד: עם ליאור אשכנזי כדוצ'ה לובש מעיל מנומר ועם ארקדי שנואם מאחורי דוכן ועליו כרזת הבחירות של שץ, אדומה כדם. אחרי ראשית ימי הכוח עלה ערן צור, מי אם לא הוא?, על מנת להגיש את המונולוג על סוטה המיץ. בניון וצור המשיכו בחילופי השירים ביניהם, עד שהגענו לאהבה שמתה- ואת מקום זמר האופרה שגילם דודו פישר באלבום תפס קובי מרימי, המוכשר לכל הדעות. 

מי אם לא הוא? ערן צור, "סוטה מיץ". צילום: רועי ברנר
ואז הופיעה ליזה. הדמות הרביעית. המעגל נסגר בחצות והגיעה ההשלמה. האהבה לא מתה וכולנו נאמר הללויה, במפגן עוצמה בו כל אורחי המופע עלו לבמה.  

לסיום המופע המרהיב הזה נוגן, איך לא, השיר המסיים של האלבום "שגרה". נכון שהאירוע אמנם קצת "התקלקל "באמצע בכל מה שקשור ל"מושלמות"- אבל בסופו של דבר העניק לצופיו חוויה אדירה ובלתי ניתנת לשחזור, כיוון שדווקא ה"קלקול" הזה העניק רובד מציאותי וחם יותר לכל מי שהגיע לראותו. 




שני ההדרנים שנוגנו מיד אחר כך, "מיליוני אנשים" ו"נאמר כבר הכל" הפכו במהלך השנים לסוג של הימנונים לבדידות. מי שצפה במופע מעמדת הקהל ראה שסביבו, שהקהל של הנאטשות הזדקן יחד איתם. הצעירים ביותר היו חבר'ה בני 30 והמבוגרים היו בני 50 ודרומה. די ברור כי אם הלהקה תוציא אלבום חדש ולא תסתפק באיחודים, הדבר יזרים להם מעריצים צעירים וינגיש שוב את החומרים שיצרו בשנות התשעים גם לכאלה שטרם הגיעו לגיל צבא. בנתיים, מדובר בהופעת חובה לכל מי שהרוק הישראלי יקר ללבו. את האפשרויות החד פעמיות שעוד נותרו על מנת לתפוס את המופע הזה, יהיה אפשר למצוא בהיכל "מנורה" בתל אביב, ב-20/11 ולמחרת ב-21/11. אסור לפספס. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה