יום שישי, 25 ביוני 2010

מלב אל לב: ביקורת אלבום- "ארגמן", ארז לב ארי



 (צילום: עמית ישראלי)


גם אחרי כשנתיים וחצי מאז יצא "שמחת הפרטים הקטנים", ממשיכים שירי אלבום הבכורה של ארז לב-ארי לצבור תהודה וקהל מחבק. והנה עכשיו חוזר לב-ארי עם "ארגמן"- אלבום לא פחות מסקרן. במהלך הקשבה חוזרת ונשנית לתשעת השירים החדשים, ניסיתי ללא הצלחה לפצח את סוד הנוסחה המנצחת שכמו נוצקה לתוכם. אולי היא נעוצה בבחירת שותפים לדרך כמו ז'אן פול זימבריס, ארתור אליהו, עמוס רוזנר, אורן צור, פטריק סבג- שכמו מהווה יחידה משלימה ללב-ארי, שירה מני ושרון עזריה, שעזרו לו למצוא את שביל הזהב בין טקסטים מהמקורות ("ביום אקרא"), כאלה ששילבו תוכן מקורי לצידם ("בבוא יומי") וכאלה המושפעים מהם (שיר הנושא שכתב יחד עם עודד ונחמיה, ו"רק תאמין" של אילי אדרי), טקסטים מקוריים שכתב לבד ("בוקר טוב") או במשותף עם אחרים ("בסוף היום", עם פטריק סבג) ולצידם את "פרימיטיבים" המדויק של טי בון ברנט (לפי תרגום של דני אמיר) ואת "מלחמה אבודה" האבידני. למרות כל העושר הזה, טקסטואלי, רגשי ומוזיקלי, לב-ארי מזכיר לכולם כי שלמות היא אלוהית ושרב הנסתר על הגלוי- כשהכינור המתחבא בסיום השיר החותם של האלבום הוא הרבה יותר מקריצה לכך. אולי הדבר קשור להתבשלות מוזיקלית נכונה ומאוחרת, בדומה לאלה של אהוד בנאי או עמיר לב, אבל אין ספק כי לב-ארי מספק חותמת סופית לסגנון שיהיה מזוהה עימו כנראה עד היום בו יפסיק לעשות מוזיקה. ולכל אלה ששואלים איך זה שהוא לא הפך לאהוד בנאי השני, אומר שאין בכך צריך- הוא פשוט ארז לב ארי.




"ארגמן", ארז לב ארי, NMC UNITED, 2010.

יום שלישי, 8 ביוני 2010

ימים של שקט: ביקורת אלבום- "הנה באתי הביתה", איתי פרל ודנה ברגר

 (צילום: דורון עדות)


כששיתוף הפעולה האמיץ בין דנה ברגר ואיתי פרל יצא לדרך, אף אחד (כולל שניהם) לא ממש ידע מה ייצא מהשילוב הזה- אם בכלל הפרויקט הזה יגיע לסיומו המוצלח. דווקא כשהחיבור בין שני אנשים שבדמם זורם רוק'נרול גרם לכך שכל האלמנטים הנכונים כאן הבשילו לכדי אלבום הכאסח הישראלי המושלם (כולל הפקה מוזיקאלית של האיש שעזר להביא לעולם את "חתונה לבנה" של שלום חנוך ואת "דרך ארץ" של גידי גוב, לואי להב)- אך התוצר הסופי הוא אלבום נינוח ביותר, שקשה מאוד להישאר אדיש לשיריו. זאת כנראה גם הסיבה ששיר הנושא שלו, "הנה באתי הביתה" (שנכתב במשותף על ידי פרל וברגר), הפך במהירות ללהיטי גלגל"צי מתקתק ולכן גם אומץ בשמחה על ידי יוצרי הסדרה "חטופים". בין התמונות הקצרות שמיזגו ברגר ופרל לאלבומם אפשר למצוא את קרעי זיכרונות של אהבות ("לולי", "הדבר האמיתי"), רגעים של משבר ("אתה לא לבד", "פעמונים ברוח"), רססי חלומות שבורים ("זה לא פשוט", שכתבה צוריה להב: "בכל מקום יש מי שעצוב לו ומי ששובר/ומשקל המאזנים מודד/עד כמה כבד משא הכוונה") שמחות קטנות ("איזה מזל") ואפילו התעסקות בפרטים יום יומיים שבדרך כלל אנחנו מעדיפים להזניח בצד ("אבני שפה", שכתב מאיר גולדברג: "עברית יפה היא כמו תינוקת/אף שהיא באה בימים"). כל זאת תוך שימוש בעדינות המלודית הנדרשת, תוך קצב פנימי קולח- דבר שחסרונו בלט בפעמיים הבודדות בהן הוא פינה מקומו להתרפקות מנומנמת ("לולי" ו"תל אביב מכף רגל עד ראש"), ומנגד חיוניותו המכריעה הפכה את השירים "מנדולינה" ו"כביש החוף" לגלויה נפלאה לשלוח הביתה מטיול מרתק. כמאמר השיר, "זה הכי טוב שיכולנו לבקש". 

למי שרוצה לתפוס את השניים בהופעה, מומלץ לדעת שכחלק מסיבוב הופעות ארצי שובר שגרה מקיים הופעות חינמיות בסניפי "צומת ספרים" ברחבי הארץ.



דנה ברגר ואיתי פרל, "הנה באתי הביתה", 2010, "התו השמיני".

יום שני, 12 באפריל 2010

מעורב פולני: ראיון עם חנה לסלאו ואורי גבריאל על ההצגה "האמא של הרווקה"

 (צילום: יחצ')

החודש עלתה לראשונה על במת "תיאטרון הצפון" בקריית חיים ההצגה "האמא של הרווקה", המופקת על ידי "תיאטרון הקומדיה"- השייך ל"תיאטרון הצפון". בלה (חנה לסלאו) היא אלמנה פולניה שבתה בת ה-36, צילה (ליאת אקטע), עדיין רווקה. בלית ברירה מחליטה בלה לפרסם מודעה למציאת חתן הולם ויום אחד מתייצב מול דלת ביתה כפיר (אלי גלפרין), שהוא לא בדיוק חלומה של כל אמא יהודיה ומתברר כטיפוס הולניסטי מוזר ביותר. בלה מחליטה שהזמן קצר והיא מוכרחת לחתן את בתה ויהי מה. מכאן מתחילה שרשרת קומית כשבדיוק אז נכנס לתמונה אדון סבאח (אורי גבריאל), אביו העיראקי שומר המסורת של החתן, שנחוש אף הוא לחתן את בנו. בשלב מסוים מחליטים זוג הלא אוהבים לעשות הכל כדי לבטל את רוע הגזירה, אך הוריהם כבר החליטו כי גורלם נחרץ. בדרך לחתונה המיוחלת נפתחות תיבות פנדורה קומיות, מתגלים סודות ומתרחשות הפתעות שהופכות את ההצגה לכדור הצחוק הבא שלכם. גלפרין ואקטע הם רק שחקני המשנה בהצגה, אך למעשה הם הטריגר האמיתי להתפתחות העלילה ולהפתעות הצפויות כאשר הם מאפשרים לחנה לסלאו לתת רגעים קומיים מצחיקים ביותר, המחזירים אותה לזירה הקומית בצורה משכנעת ביותר, כאשר אורי גבריאל שלידה מהווה את הליהוק המושלם לפרטנר. כבר מזמן לא נראה שילוב כזה בין משחק למציאות, כאשר לסלאו לוקחת על עצמה את התפקיד המסורתי של הפולנייה בעוד גבריאל משחק את הצד העיראקי תוך כדי משחק אמין ומציאותי שלא מותיר ספק כי מדובר במשהו אמיתי המייצג כור היתוך מושלם שחוצה גבולות מעבר לקומדיה. "הוא שחקן יוצא מן הכלל", אומרת לסלאו על גבריאל. "אורי הוא שחקן שעושה בדרך כלל תפקידים דרמטיים וכבדים וזה נהדר שיש פרטנר כזה מולך. זה כמו קונצרט".

מה משך אותך להשתתף בהצגה הזאת?

"מזמן לא שיחקתי בקומדיה ועשיתי בעיקר סרטים ודברים לטלוויזיה. החלטתי השנה לחזור לתיאטרון ואני משחקת גם בתיאטרון 'גשר'. כשקיבלתי את ההצגה הזאת, מאוד אהבתי אותה והתחשק לי קצת לחזור להצחיק. יש גם רגעים של צחוק ודמע, שאת זה אני תמיד אוהבת".


במה יותר מאתגר אותך לשחק, בקומדיה או בדרמה?

"יותר קשה להצחיק. כוחה של קומדיה היא להיות במצב מסוים- כשאתה נמצא בסיטואציה טובה, אז היא מצחיקה. אני תמיד אומרת שהטרגדיה שלי זאת הקומדיה של הקהל".

עד כמה את מזדהה עם הדמות של בלה?

"הבאתי המון מעצמי לדמות וגם הוספתי לה הרבה טקסטים. אני מאוד אוהבת את הדמות ולמרות שיש לי רק בנים, אני יכולה להבין את המצב של אמא לבת 36 שלא מתחתנת, יש בה המון בדידות וכאב:.

  (צילום: יחצ')

אמנם מדובר רק בהצגה השישית של "האמא של הרווקה", אולם הקומוניקציה בין גבריאל ללסלאו היא זאת שגורמת לקסם האמיתי לצאת החוצה אל הקהל, שבסיום מחא כפיים במרץ, במה שיכול בהחלט לגרום לו לחשוב כי ההצגה רצה בהצלחה כבר זמן רב על הבמות. למרות שזה לא ניכר עליו, עשה אורי גבריאל כמה תפקידים קומיים במהלך השנים כאשר זכורים במיוחד תפקידיו בהסרט "מקס ומוריס" ובהצגת התיאטרון "הרב קמע". "כשאומרים על משהו שהוא קומי, זה לא שולל דרמה. הגישה שלי היא שדרמה היא בסיס לכל דבר שאתה עושה", אומר גבריאל. "גם לקומדיה צריך שיהיה בסיס דרמטי והמצבים שבהם אנשים נמצאים, הם מה שעושה את זה למצחיק".

עד כמה היה לך קשה להיכנס לדמות האב?

"גדלתי בבית עיראקי ואני מכיר את הדמויות האלה מהסביבה הקרובה. מה שגרם לי להזדהות עם הדמות ומה שמעניין בה, הוא שהיא עדינה ואמיתית".


איך היה לשחק עם ומול חנה?

"גם אני וגם חנה באים מעולמות שונים, אבל היא לא רק בדרנית אלא גם שחקנית דרמטית נפלאה. זאת מהות הקשר שיש על הבמה. חנה היא אישיות מדהימה ואולי אנחנו מתאימים גם מבחינת מזלות. אתה יודע, זה כמו שלפעמים אוכלים משהו טעים לאללה ולא יודעים ממה הוא מורכב. אני נהנה לעבוד איתה, זה כיף לא רגיל".


"האמא של הרווקה"-"תיאטרון הצפון", מחזאי: אפי כהן, במאי: אלון אופיר, 
שחקנים: חנה לסלאו, אורי גבריאל, ליאת אקטע ואלי גלפרין. 
עיצוב תלבושות ותפאורה: דלית ענבר, כוריאוגרפיה: גלעד קמחי, תאורה: מאיר אלון.

 (כתבה מתוך המגזין החיפאי העצמאי "פונץ'", כפי שפורסמה בגיליון מספר 9- ספטמבר 2008) 


 

לא עוצרים באדום: ראיון עם גל תורן

(צילום: יחצ' הוט- רמי זרנגר)


אחרי הרכבה מחדש של "מרסדס בנד" ורגע לפני שהם יחנו בחיפה שוחח חן לב עם סולן הלהקה, גל תורן, על ההרכב המחודש, על האלבום החדש שקורם עור וגידים וכמובן על "תעשה לי ילד", שעתידה להפוך לסדרת פולחן.

"מרסדס בנד", שיופיעו בחיפה ביום חמישי ה-18/9, היא ללא ספק אחת התופעות המגניבות ביותר במוזיקה הישראלית. הלהקה, ששמה הוא שיבוש של חברת כלי הרכב "מרצדס-בנץ", היא במקורה ירושלמית והתגבשה ב-1998 להרכב שכלל את גל תורן (שירה), אורי גת (תופים), רונן כוכבי (גיטרה) ואריאל שרקובסקי (בס). כוכבי ותורן היו אחראים למילות השירים של אלבומם הראשון של הלהקה, שיצאה ב-2004 לאחר שאלבום קודם של הלהקה שהיה צריך לצאת ב-2000 נגנז. בשנת 2007 עברו המרסדס שינוי משמעותי כאשר כוכבי ושרקובסקי עזבו את הלהקה ובמקומם צורפו יוני כהן (בס) וגיא שמי מ'אינפקציה' (גיטרה). "אחרי הרבה שנים וחילוקי דעות, רונן כוכבי החליט לעזוב את הלהקה. בעקבותיו אריאל החליט לעזוב את הארץ והחליפו אותם יוני כהן וגיא שמי", משחזר גל תורן סולן הלהקה."הדבר הזה שינה באיזה מקום את איך שהלהקה נשמעת ואת מצב הרוח של הלהקה- נהינו יותר שמחים מוזיקאלית ומצד שני יותר 'מלוכלכים'. החלטנו להמשיך והתמזל מזלנו שמצאנו את החלקים שבאמת היו חסרים לנו כל השנים. מבחינתי 'מרסדס בנד'  היום היא דבר הרבה יותר שלם ממה שהייתה פעם".

איך אתה מגדיר היום את המוזיקה שלכם?

"אנחנו עושים רוק עם צבע, בוא נגיד שהפאנק נמצא קצת בפנים ואולי גם קצת קאנטרי".

מה היו הסיבות לגניזת האלבום ההוא בשנת 2000?

"אני חושב שבסופו של דבר, זה קשור הרבה לזמן שבו הדבר קורה ובסך הכל מדובר במוצר שיש יותר מדרך אחת לעשות אותו ולפעמים מגלים את זה תוך כדי עבודה. הסיבה לכך שגנזנו את האלבום היה פער בין האידיאל לתוצאה ובשילוב עם כל מיני נסיבות אחרות זה הפך למשהו לא רצינו להוציא".


 (צילום: יחצ')


השנה עלתה במסגרת ערוץ "הוט 3" הסדרה "תעשה לי ילד" בהשתתפות תורן, גת ושמי כאשר הצטרף אליהם ספי אפרתי שניגן על הבס בין היתר בלהקתו של רם אוריון, "בתרי זוזי", וב"בלקפילד". הסדרה מספרת את סיפורה של להקת הרוק  פקטיבית "ההסתדרות", כאשר על פסקול הסדרה הייתה אמונים המרסדס והוא כנראה ימצא את דרכו באופן כמעט מלא לאלבומם השני, שצפוי לצאת בעתיד הקרוב.

עד כמה "תעשה לי ילד" משקפת את המציאות האמיתית שקיימת בסצנת הרוק הישראלית?

"לדעתי עד שהסדרה עלתה התוכן שלה היה הכי מופרך שהיה יכול להיות, אבל מאז נוצרה מציאות מאוד דומה מבחינת היכולת של הדבר הזה להתקיים מבחינת הקהל. בכל מקרה חייבים לזכור שזאת בסך הכל דרמה טלוויזיונית שיש לה את הצרכים שלה כדי לעניין. הרבה מהדברים שקרו שם יכולים לקרות גם במציאות בארץ, אבל בטח שלא בריכוזיות כזאת".
 
איך מתבטאת בהופעות העובדה שפסקול הסדרה הוא בעצם שירים של הלהקה עצמה, ובאופן כללי באלבום הבא שלכם?

"הדבר הזה מאוד עזר לנו והתבטא בזה שהופעות שאנחנו עושים בכל הארץ מלאות בקהל שיודע הרבה מהמילים של שירים שלא יצאו בשום תקליט. כמעט כל השירים שהיו בסדרה יהיו גם בתקליט הבא".

האם חשבתם לצרף במציאות את ספי אפרתי ללהקה?

"אנחנו מאוד אוהבים את ספי ואת המוזיקה שלו, אבל האמת שאין מקום לעוד בסיסט בלהקה".


במסגרת "תעשה לי ילד" מגיעה ה"ההסתדרות" בין היתר לחיפה, אבל מי שמכיר את המועדונים החיפאיים לא הצליח לזהות באיזה מקום מדובר ולא בכדי- לצורך הצילומים עבר ה"בארבי" התל אביבי הצפנה לחיפה. בחמישי הקרוב לא יוותר שום מקום לספק, כאשר ה'מרסדס' תעצור שוב בחיפה, הפעם על באמת.

הופעתם כבר בחיפה, איך זה להופיע שם ומה אתם הולכים לעשות בהופעה הקרובה?

"אנחנו הולכים 'לתת בראש', נעשה שירים גם מתקליט הישן וגם מהחדש ואנחנו לא הולכים לרחם על אף אחד. הופענו ב'ביט' בחיפה שלוש פעמים ומדובר אחד המקומות המטורפים בארץ. הקהל שמגיע למקום הזה מאוד חי את ההופעות, הבנות גם חיות את ההופעות ובדרך כלל זה נגמר לא טוב... הקהל החיפאי הוא קהל קרחני, נראה שכשהם אוהבים משהו- הם יודעים להראות את זה, לחגוג ולשמוח".

 (כתבה מתוך המגזין החיפאי העצמאי "פונץ'", כפי שפורסמה בגיליון מספר 9- ספטמבר 2008) 



חוזר לעיר: ראיון עם שלומי שבן

(צילום: אריאל ואן סטרטן)

ביום חמישי, ה-18 לחודש הזה, יגיע שלומי שבן להופעה בחיפה. קצת לפני הוא משוחח עם חן לב על האלבום האחרון שלו "עיר" ועל הדברים שקרו לפני ותוך כדי העבודה עליו.

שלומי שבן הוציא בשנה שעברה את אלבומו "עיר", שמכר יותר מ-10 אלף עותקים, בהפקתו של אסף תלמודי. זאת אחרי שבע שנים שהפרידו בין אלבומו הראשון שהוציא לרדיו להיטים כמו "שרמוטה פוריטנית", "אריק" ו"דניאלה". הפעם באלבום החדש, הסגנון שבו בחר שבן מבקש מהמאזין גם להיות סבלני. מן האלבום יצאו כמה שירים ששניהם מהם זכו לקליפים מרשימים: "אינטואיציה" עם גורי אלפי ו"מוכן לאהבה" עם יצחק קלפטר. שבן מספר כי תפיסת עולמו השתנתה מעט במהלך השנים שהפרידו בין שני אלבומיו. "באופן כללי האלבום הראשון היה אוסף שירים שאת רובם כתבתי עבור עצמי ולא ידעתי שאפרסם אותם. אחרי שהאלבום הראשון יצא, לא יכולתי לדמות שוב שאני כותב למגירה ולקח לי הרבה זמן להשתחרר ולכתוב שוב", הוא משחזר. "אני יכול להגיד שהעזתי יותר באלבום השני, לא הגבלתי את עצמי לשיר של 3 דקות, אלא נתתי לעצמי להפליג ולספר סיפור בצורה יותר מופשטת. מטבע הדברים במהלך השנים הכרתי יותר מוזיקאים והפכתי מעורב יותר בעניין ההפקה, העיבוד ואיך שיר ישמע".

אם כבר לא להגביל את עצמך, האם הבחירה שלך לבצע את "דאווין של שיר מחאה" במופע המחווה למאיר אריאל, שהוא הארוך בשיריו ונמשך מעל תשע דקות, שהתקיים לפני כמה שנים הצביעה כבר אז על הכיוון הזה שבך? 

"לא תמיד אהבתי סוג כזה של שירים, למרות שאני מאוד אוהב את שירי מאיר אריאל ובוב דילן- בהם יש שירים כאלה. אני חושב שזה עניין של בגרות ואומץ שיש בו אלמנט של הסתכלות. זה עניין של לתת אמון בקהל הפוטנציאלי וללכת את הדרך הארוכה".

מה היו התגובות שקיבלת על "עיר"? היה קשה לאנשים לעכל את האלבום הזה?

"יש כאלה שהיה להם קשה איתו ויש כאלה שאהבו אותו מיד. ידעתי שזה אלבום שמיועד לשמיעה שלישית, למרות שלא מדובר באלבום אוונגרד. אני מקווה שהאלבום נכנס ללב של מי ששמע אותו ואני מרגיש בהופעות ששירים נטמעו מאוד יפה ברפרטואר שלי, בעצם זה שאנשים לא באים לשמוע רק שירים מהאלבום הראשון".


ב"עיר" יש גם שיר של דוד אבידן בשם "בעיות אישיות". איך הגעת לטקסט הזה?

"דוד אבידן הוא המשורר הישראלי החביב עלי ואני מרגיש קרוב לטקסטים שלו. הייתה פניה אליי להלחין שיר שלו לערב בו יחולק פרס לספרות. בחרתי בשיר הזה בהתחלה, אבל לא הרגשתי מספיק בטוח לשיר אותו ושרתי את 'אנחנו לא רקדנים' שהלחין סשה ארגוב. כשעבדתי על האלבום השני, שעוסק בעירוניות, נזכרתי ב'בעיות אישיות' שמדבר על אהבה שמתקלקלת בין בני זוג וחשבתי שיהיה נחמד להכניס פרספקטיבה של מישהו אחר על העיר".


התחלת למעשה את הדרך שלך ממוזיקה קלאסית. האם המעבר למוזיקה יותר קלילה, היה חד או שאתה עדיין מדלג בין הסגנונות?

"באופן מפתיע, המעבר הזה היה די חלק וכשהתחלתי להתעסק במוזיקה פופולארית היה לי אינסטינקט להתכחש לעבר. זה נראה לי אז כמשהו שצריך להסתיר אותו. ככל שהזמן עבר הבנתי שאין צורך לברוח וחלק מזה נמצא בהופעות שלי ובמיוחד באלה שבהם אני מופיע לבד עם הפסנתר".


 (עטיפת האלבום "עיר")
 

'בא האור הסופי וסלק כל ספק
והותיר רק את בית הקולנוע לבן ולוהט בשמש
ומי שיש לו עדיין מה להסתיר בל יראה בשמש
ומי שאוהב בל יעלה אל העיר'.
(מתוך "בעיות אישיות", מילים דוד אבידן)


בתווך שבין שני האלבומים הללו שיתף שבן פעולה בעיקר עם רמי פורטיס במופע "מקרה פסנתר" ועם ערן צור במופע "הוא והוא". ככלל, שיתופי הפעולה של שבן הם לא דברים שקורים על הדרך אלא כאלה שיש מאחוריהם מחשבה רבה ועניין רב מצד שני הצדדים. ב-18 לחודש הזה, יחזור שבן להופיע בחיפה בפעם המי יודע כמה והקהל האדוק שמלווה את הופעותיו צפוי למלא את המקום עד אפס מקום.

יש לך שיתופי פעולה די נרחבים דווקא עם אנשים שעושים דברים שונים ממך, בעיקר עם רמי פורטיס, ערן צור ואפילו עם הפייטן דוד מנחם איתו שיתפת פעולה במסגרת "ידידי השכחת?!" של "בית הלל". מה התרומה שאתה מקבל מכל שיתוף פעולה?

"כל שיתוף פעולה כזה הוא עולם בפני עצמו. אחרי שהוצאתי את האלבום הראשון לא כל כך כתבתי במשך תקופה מסוימת. התחלתי לשתף פעולה עם אנשים כשהשיתוף היה למעשה טיפול בחומר קיים, כמו אצל פורטיס- כשהבאתי שירי רוק לפסנתר. זה היה מפגש מדהים עם האנרגיות והרפרטואר שלו. לקחת שירים ולהעביר אותם לעולם אחר לגמרי עשה לי בית ספר גדול בעיבוד. לגבי ערן, הייתי ממש מעריץ פעיל שלו ופתאום לשבת איתו על במה אחת ולמזוג את החומרים שלי לשלו היה מאוד מרגש וחשוב ברמת הביטחון העצמי. מכל אחד שעבדתי איתו, לקחתי משהו וגם אם לפעמים לא לוקחים משהו- זה עדיין כיף וזה לא דבר של מה בכך. אני לא אוהב שיתופי פעולה לערב אחד, אלא לעבור עם אנשים תהליך ולעשות איתם היכרות וחזרות. אז באמת קורים הדברים המעניינים ביותר".

היה לך גם חלק בעבודה על הפסקול של הסרט "האסונות של נינה", יחד עם אסף אמדורסקי. במה זה היה שונה מדברים שעשית עד אז?

"במקרה הזה המוזיקה הייתה של אמדורסקי. העבודה איתו הייתה מאוד מעניינת: ישבנו ארבעה חודשים באולפן יחד עם הבמאי שבי גביזון, שלא התפשר על הפרטים ובסופו של דבר התברר עד כמה בעצם הוא איש מוזיקאלי, למרות שהוא לא מגיע מהתחום, ועד כמה הוא יודע מה מתאים ומה נכון לו. הוא היה בית ספר עבורי, לגבי איך ללכת עם האינסטינקטים שלך".


  (צילום: עמית ישראלי)

יצא לך גם להשתתף כאורח בסדרה "רד בנד" והפגנת שם כישורי משחק לא מבוטלים. אתה מתכנן קריירה חדשה במשחק?

"אני חייב להגיד שזה היה אחד הדברים המהנים ביותר שעשיתי. שני חברים טובים שלי, שהם אנשים מאוד מוכשרים, אחראים על הכתיבה בסדרה והם ידעו לאן לקחת את זה. היה כיף לעשות איתם מוזיקה ומסתבר גם שאני שחקן לא רע".

אגב משחק- מאיפה הגיע הרעיון להביא את יצחק קלפטר לצילומי הקליפ "מוכן לאהבה"?

"זאת הייתה 'תאונה' נחמדה. אני ובמאי הקליפ, רועי ורנר, חיפשנו איש מבוגר לתפקיד. זרקנו כל מיני שמות, אבל לא מצאנו את הבן אדם המתאים והזמן התקצר. יום אחד פגשתי במקרה את יוחאי ובר שעובד עם קלפטר. התחלנו לדבר, העליתי את הנושא והוא אמר שיצחק כנראה יסכים. התקשרתי אליו, הוא אמר שיחשוב על זה ואחרי יום חזר עם תשובה חיובית. במקרים בודדים קליפ לוקח שיר למקום חדש. ככה גם הרגשתי לגבי השיר הזה, שקיבל ערך מוסף אמיתי בעקבות הקליפ".

די אוהבים אותך ב"מרתף 10" שבחיפה, איך זה להופיע שם?

 "אני מקפיד להגיע ל'מרתף' די הרבה וההופעות האלה הן יוצאות דופן, גם בגלל הקהל המיוחד וגם בגלל קוטנו של המקום. ההופעות האלה הגיעו לדרגת אינטימיות עם הקהל, שמכיר את השירים ולא מחפש את המוכר והקל. הוא נותן לך ללכת לאן שאתה רוצה ואני אוהב את זה שאנשים יושבים על הרצפה, כמעט על הפסנתר כי תמיד זה יוצר קסם וקורה שם משהו מיוחד. זה אולי המקום שבו אני מרגיש הכי נוח בארץ".

 (כתבה מתוך המגזין החיפאי העצמאי "פונץ'", כפי שפורסמה בגיליון מספר 9- ספטמבר 2008)

 

יום שישי, 9 באפריל 2010

חלום נעורים: ביקורת הצגה- "סיפור מצחיק"

(צילום: טל ידידיה)


הבמאי והשחקן בני יזרעאל כתב וביים את "סיפור מצחיק", הצגת השואה שעלתה לראשונה על הבמה בפסטיבל הפרינג' בחיפה. ליהוק מבריק של עודד מנסטר ("כלוב העליזים", לאהוב את רונה" וסדרת הטלוויזיה "חלומות נעורים") ודגן פרנקל ("המלך ליר" והסרט "מבעד לזכוכית") הפך את ההצגה לחוויה בלתי נשכחת. בשיחה קצרה, מספרים מנסטר ודגן לחן לב על תפקידם בהצגה.

בחודש שעבר עלתה במסגרת פסטיבל הפרינג' הראשון בחיפה הצגת השואה שכתב וביים בני יזרעאל, "סיפור מצחיק". ההצגה מבוססת על סיפורו האמיתי של אביו של יזרעאל ומספרת את סיפורם של שני אחים יהודים, אשר הקטן מביניהם (דגן פרנקל) מתעורר בלילה קר אחד וחייב להטיל את מימיו. האח הגדול (עודד מנסטר) מתעורר בעקבות האח הקטן ומבין כי אם ייתפס אחיו ע"י הנאצים, כשהוא מטיל את מימיו או בתסריט הכי גרוע- יעשה פיפי במכנסיו, סופו להיות מוכה למוות. האח הגדול מנסה בכל דרך אפשרית להשכיח מאחיו את הצורך להתפנות ועלילת המחזה מתפתחת סביב עניין זה, החל ממשחקים שמשחקים האחים, ההיכרות עם עולמם של הדמויות וכלה בסוף הדרמטי. תפאורת ההצגה מינימליסטית, כיאה לתיאטרון פרינג' קלאסי, וכוללת שתי מיטות עץ שמספרות בעצם שתיקתם ועוצמתם את כל מה שצריך לספר. צמד האחים לבושים בכותנות פסים כחולות עם טלאי צהוב ויזרעאל הקפיד לא לתת להם שמות, למרות שלכל יתר הדמויות המוזכרות בעלילה דווקא יש שמות, וזה כנראה מתוך רצון להבהיר לצופה את אווירת התקופה בה לכל איש לא היה שם אלא מספר והוא תויג כמו שמתייגים חזירים. עודד מנסטר, בוגר הסטודיו של יורם לוינשטיין, הביא אל הבמה את כל ניסיונו וכישרונו ומנווט את העלילה ואת חברו להצגה, דגן פרנקל בוגר ה"דרמה סנטרא לונדון", בצורה מרתקת ומפתיעה עד לרגע האחרון ממש, בו עדיין קיימת האמונה שמדובר רק בחלום רע. מנסטר, המגיע מרקע של שואה מהכיוון של שני הוריו, היה שותף יחד עם יזרעאל בבחירת שותפו להצגה, פרנקל. "בני החליט שזה האיש ואני הסכמתי מיד, גם כי דגן התאים בצורה הפיזית שלו וגם הוא מגיע מרקע מתאים", מספר מנסטר.

באיזה שלב של כתיבת המחזה, בני פנה אליך?

"ליוותי את בני ממש מהתחלת כתיבת המחזה. המחזה עניין אותי וראיתי אתגר לשחק בהצגה הזאת".

איך הצלחת להיכנס לתפקיד בצורה כזאת מרשימה?

 "מלבד הרקע שאני בא ממנו אני יתום מאב, כך שהבנתי את משמעות הדברים שקורים בהצגה בצורה אחרת, למשל בקטע בהצגה בו מדובר על מות האב. הדבר הזה הכניס אותי טוב יותר לתפקיד".


(צילום: טל ידידיה)

דגן, מה חשבת כשקיבלת פנייה לשחק במחזה הזה?

"קסמה לי האפשרות לשחק דמות כזאת, בטח כשמדובר במחזה חדש ובהצגה שמבוססת על סיפור אמיתי. בני הגיע אלי דרך מנסטר, אחרי שהם התלהבו מתמונה שלי שראו אצל מיתר קוטלר, הסוכנת שלי. הרעיון היה בהתחלה לחפש חבר'ה צעירים יותר, אבל בסוף הוחלט, ובצדק, לקחת אנשים מנוסים יותר".

על פניו נראה כי "סיפור מצחיק" היא הצגה כבדה שלא מתאימה לכולם, אבל לא כך הדבר. יזרעאל החליט לקחת את הדברים דווקא לכיוון הקומי המריר ולהדגיש את ההומור במקום בו הוא לא קיים לכאורה. מדובר בהצגה סוחפת, מרגשת אשר מעבירה צמרמורת ברוב הקטעים שבה, לא משעממת לרגע והמשחק של שני שחקניה מעולה. "סיפור מצחיק" אמנם לא זכתה בתחרות הפרינג', אבל דווקא היא ההצגה היחידה בפסטיבל שהמשכתי לראות שוב ושוב ולו רק בגלל שעדיין האמנתי שהסוף שלה יהיה טוב.


 (כתבה מתוך המגזין החיפאי העצמאי "פונץ'", כפי שפורסמה בגיליון מספר 8- אוגוסט 2008)



בכורה מחודשת: ראיון עם אלונה דניאל

(צילום: יחצ')

אלונה דניאל תופיע ב-28/8 בחיפה במופע משותף עם טל גורדון. לקראת ההופעה הצפויה ואלבום חדש בפתח, היא שוחחה עם חן לב. 

אלונה דניאל עסוקה בימים אלה בחמש הפקות: הופעותיה לבד עם גיטרה- שהיא עושה במקומות כמו "הפטרייה", "התקליט", "קפה ביאליק" וב"תמונע", הופעותיה של קורין אלאל- אותה היא מלווה על התופים ובשירה כבר שבע שנים, הופעותיה עם ההרכב המשותף והמצליח ובו חברים יחד איתה גם רונית שחר, טל גורדון ומיכאל מאירזון- בעלה שהחליף את ג'וני שועלי, הופעות בוקר של שירי ילדים של לאה גולדברג ומרים ילן שטקליס יחד עם הרכב מיוחד שמתחמה בעיבודים ג'אזיים ופרויקט חד פעמי ב"בית אביחי" הירושלמי, בו היא תיקח חלק בפרויקט יחד עם שלמה בר. בין לבין היא מתקלטת במועדונים (לאחרונה אף תיקלטה בפאב ה"ג'פטו" שבקריות, ח"ל), מלמדת גיטרה ותופים ואף פעילה ב"צער בעלי חיים" בתל אביב. היא הוציאה שני אלבומי סולו, "מסיבה במרתף הארמון" (1990) ו"זאבים" (1992), ומלבד השתתפותה באופרת הרוק "צבעוני שחור", שיתפה פעולה עם יובל מסנר וערן צור בלהקת "טאטו" ויותר מאוחר ב"רביעיית מסנר". בקרוב עתיד לצאת אלבום הסולו השלישי שלה, "ליל הבכורה", שעל מילותיו קיבלה לאחרונה פרס מאקו"ם. "בתקופה האחרונה העניין שלי השתנה מכתיבת שירים לנגינה וברגע שאתה לא מנגן, אז באופן טבעי דברים לא יוצאים באלבומי סולו אלא דרך הרכבים אחרים", מסבירה דניאל מדוע אלבום הסולו השלישי שלה עתיד לצאת בהפרש שנים ניכר מקודמו. "יותר עניין אותי לנגן, הרבה יותר מאשר לשיר סולו, אבל במשך השנים הצטברו שירים שפה ושם כן הייתי כותבת. יום אחד קורין אלאל ביקשה שאנגן לה כמה מהשירים שלי והיא התלהבה מהחומר. בגלל שבאותו הזמן היא סיימה לבנות את האולפן שלה, היא רצתה שהאלבום הראשון שיוקלט באולפן הזה יהיה האלבום שלי כי הוא הכי מצא חן בעיניה מבין כמה שרצו להקליט אצלה . השיר הראשון מהאלבום שיצא לרדיו היה 'לילות', שהיה שיר השבוע של רשת גימל וגם היה לו קליפ ששודר די הרבה בערוץ 24".

זה לא קצת מוזר מבחינתך להקליט אצל קורין את האלבום? 

"הרבה אנשים לא יודעים את זה, אבל קורין היא טכנאית קול שלמדה אצל יואב גרא בבית ספר להנדסת קול והיא מקבלת מדי חודש ירחוני סאונד שבהם יש את כל המפרט של המכשירים החדשים ולומדת את כל הדברים שחדשים בתחום".


איך נוצר החיבור שלך, שהוליד מופע משותף, יחד עם טל גורדון, רונית שחר וג'וני שועלי?

"מי שמכיר קצת יותר מקרוב את העבודה שלי ושל טל, יודע שזה חיבור טריוויאלי כי מאז ומתמיד התארחנו האחת אצל השנייה לפחות פעם בחצי שנה, כבר עשרים שנה ואנחנו משתפות פעולה כשמזדמן לנו. עם רונית, טל שיתפה בעיקר פעולה כי הן מכירות עוד מהלהקה הצבאית, למרות שאני מכירה את רונית עוד כשהייתה חיילת ורק הגיעה לתל אביב. את ג'וני הביאה רונית, אבל שיתוף הפעולה איתו הסתיים אחרי כמה הופעות כי הוא בדיוק נוסע לחו"ל בקרוב לתקופה ארוכה ומיכאל מאירזון מחליף אותו על הבמה".
 
התחלת מפסנתר קלאסי ועברת לגיטרה. איך התגלגלת לנגן על תופים?

"התאהבתי בתופים לפני שמונה שנים ואיך שהתחלתי לנגן בהם ישר הרגשתי שזה הכלי שהכי מבטא אותי. התחלתי לנגן על התופים, לפעמים שבע שעות ביום, ותוך שנתיים הגעתי לרמת תיפוף טובה והתחלתי לקבל הצעות להתארח בכל מיני הופעות. באחת ההופעות שמעה אותי קורין אלאל והחליטה שהיא רוצה שאבוא לנגן אצלה בהופעות והשאר היסטוריה".


אופרת הרוק "צבעוני שחור" הייתה בדרך הנכונה להצליח, אבל בסופו של דבר זה לא יצא לפועל. מה קרה באמצע?  

"בהופעה ה-15 של 'צבעוני שחור' הגיעו קניינים מ'אל-סם', כדי להתרשם ולקנות כ-100 הופעות לבתי ספר, לימי סטודנט ולבסיסים צבאיים וגם 'הד ארצי' היו חזק בתמונה והוציאו לנו את האלבום, אבל דווקא באותו היום, באמצע ההופעה, נרצח יצחק רבין וממש מאותו הרגע הכל הוקפא ובסופו של דבר הופסק".

ואם כבר שיתופי פעולה, אי אפשר שלא לדבר על להקת "טאטו" שיותר מאוחר התאחדה כ"רביעיית מסנר". מי יזם את הרעיון לחזור לעבוד ביחד?

"יובל בא עם רעיון לקחת שירים שלנו ותזמר את זה לרביעית מיתרים. אחרי כמה זמן הוא הגיע עם החומרים האלה ודובר רק על כמה הופעות. בסופו של דבר זה הפך לשלוש שנים של הופעות וגם לדיסק, שהפך את זה למשהו הרבה יותר גדול ממה שהיה צריך להיות".

 (צילום: יח"צ)


האם לדעתך "טאטו" הייתה עוברת את הפלייליסט גם היום?

"לא בטוח בכלל, כי היום כי זה הפוך מכל מה שמצליח היום. אז הייתה התקופה של קוטנר בגל"צ והוא קידם את כל הרוקיסטים. היום הרבה יותר קשה להיכנס לפלייליסט ואני לא רואה שיר של 'טאטו' עובר את הרשימה".


ואם כבר פלייליסט, למה לא המשכת את הקו של "מסיבה במרתף הארמון"?


"עשיתי אלבום אחד 'פופי', שהצליח ומכר זהב והראיתי שאני כן יכולה להצליח מסחרית אם אני רוצה. אחריו הוצאתי את 'זאבים', שהיה אלבום רוקי בלי הנוסחא הקבוע של המלודיה ובלי שיהיו בו שירים קליטים שכל אחד יכול לזמזם, והוא מכר כ-8000 עותקים, שזה יפה מאוד בשביל אלבום לא מסחרי. ב'זאבים' הגשמתי את כל הפנטזיות המוזיקאליות שלי והטקסטים שלו היו יותר מאתגרים מהאלבום שקדם לו- אני תמיד אומרת שאם אין בשירים שלי משהו למוח, אז זה לא בשבילי".


מה צפוי בהופעה שלך עם טל גורדון בהופעה בחיפה?

"אנחנו עוד לא יודעות האם נופיע עם הרכב של ארבעה אנשים, כאשר נתי ניב תהיה על התופים, או האם יהיה מדובר בטריו שלי עם מיכאל וטל, כשאני אתופף. נעשה שירים חדשים מתוך האלבום החדש וטל תעשה שירים מהאלבום האחרון ושירים מהאלבומים הקודמים".

אלונה דניאל, "ליל הבכורה", עצמאי, 2009


 (כתבה מתוך המגזין החיפאי העצמאי "פונץ'", כפי שפורסמה בגיליון מספר 8- אוגוסט 2008)


יום רביעי, 7 באפריל 2010

"עץ הרימון"- פרויקט קיץ מיוחד: ראיונות עם איה כורם, אריק ברמן ואיתי פרל

(צילומים: אלכס ליפקין, שרון דרעי, עמית ישראלי)





 (פרויקט מיוחד מתוך המגזין החיפאי העצמאי "פונץ'", כפי שפורסם בגיליון מספר 6- יוני 2008)

זאת היא ואולי גם מישהי אחרת: ראיון עם איה כורם

(צילום: אלכס ליפקין)

אז כן, למי שהיה נדמה שאיה כורם הוציאה את כל מה שהיה לה לומר באלבומה הראשון מצפה הפתעה. עם אלבום שני ומסע הופעות שעבר גם בחיפה, איה כורם חוזרת אלינו עם תובנות חדשות.

שנתיים בלבד אחרי אלבום ראשון מוצלח, שנשא את שמה ומכר כ-30 אלף עותקים עם מספר לא מבוטל של להיטי רדיו, הוציאה השנה כורם את אלבומה השני, "שפה זרה", שמתוכו מוכרים לאוזן השירים "אל תאמיני", "זהב שחור" ו"הסוף של הסיפור", שיר שכתבה יחד עם אריק ברמן. אם כבר באריק ברמן עסקנו, אז אי אפשר שלא להתחיל בעניין פריצת יוצאי "רימון" למוזיקה הישראלית של תחילת 2006, פריצה בה לקחה איה כורם תפקיד מרכזי ועוד נגיע לכך. בעידן בו כוכבים נולדים מעדיפים להשתמט משירות צבאי בחרה כורם, ילידת נצרת עילית, לעבור מסלול צבאי מאתגר בתפקיד מדריכה בחיל השריון, למרות שמן הסתם יכלה לבצע שירות אחר, קל יותר. "בשבילי היה ברור מההתחלה שאני הולכת לתפקיד משמעותי בצבא, כי ככה כיוונו אותי", היא אומרת. "היו לי אופציות אחרות, אבל בחרתי בזה כי כל המשפחה שלי היו שיריונרים. התקופה בצבא הייתה תקופה טובה וחוויה חשובה, כי נחמד לעשות דברים שאין אופציה לעשות בחיים האזרחיים. אני לא חושבת שזה קשור רק למה שעשיתי, כי כל הסיטואציה של להיות רחוק מהבית, להסתדר לבד, החובה ללמוד להסתדר עם אנשים והעניין של לעשות דברים כי צריך ולא רוצים- זה דבר שבונה אופי". אחרי הצבא הגיעה כורם ל"רימון", כסוג של תחנת מעבר בדרך לרצון ללמוד מקצוע מהותי. "פשוט חשבתי שאלמד ב'רימון' שנה אחת ואמשיך ללמוד באוניברסיטה משהו אחר. כשהגעתי ל'רימון' פגשתי הרבה אנשים שהם חברים טובים שלי עד היום ויש הרבה אנשים שאני שמחה לשתף ביצירה שלי", היא מספרת, "חלק מהם חברים שלמדו איתי ב'רימון'- אמנם קל להתייחס לזה כי זה מעניין מבחינת התקשורת, אבל יש עוד כאלה שכתבתי איתם שירים ואני שמחה לעבוד עם כולם".

האם המעבר מהצפון למרכז, היה כרוך בקשיים של שינויי מנטליות?

"זאת לא הייתה סטירת לחי. זה היה מעבר מדורג כי קודם כל גרתי ברמת השרון שאמנם היא במרכז, אבל היא כמו מושבה קטנה. פעם תל אביב נראתה לי מלוכלכת ורועשת מדי, אבל היום אני כבר גרה כאן כמה שנים ולא רואה עצמי עוזבת. אני לא רואה איפה אני יכולה לסמן את זה, אבל זה קרה מתישהו".

האלבום הראשון שלך הגיע לזהב והיו במו מעל לחמישה להיטי רדיו. האם ההצלחה הגיעה לך ב"בום"?

"אי אפשר להגיד שהיה קשה להתמודד עם דברים מהסוג הזה כי יש נטייה לקחת לדברים זמן לשקוע ובאותו הרגע אתה זורם עם זה".

באלבום הראשון שלך רוב השירים נסבו סביב אהבה ואכזבות מבחורים והאפקט שלו היה כה חזק, עד שהיה נדמה שכל מה שתכתבי בעתיד יהיה בנושא הזה. מה הוביל אותך לכתוב אלבום שלם על וסביב אהבה?

"אני חושבת שכשאתה כותב תמיד על מה שקרוב לעולמך באותו הרגע. אם לפני כמה שנים עניין אותי לכתוב על אהבה- ככה גם נראה התקליט הראשון. אני לא יכולה לדעת מה יהיה בתקליט השלישי, כי שיריו עוד לא נכתבו- הכל פתוח ואין משהו שאני יודעת שאני רוצה לטפל בו. אני כותבת כל פעם על מה שמרגש אותי ומעניין אותי וזה יכול להגיע ממה שקרה לי או למישהו אחר- אין משהו ספציפי וזה יכול להגיע באמת מכל מקום".

לטובת פרויקט "עבודה עברית 2" חידשת את "ערב ב' כסלו" של ערן צור. למה בחרת דווקא בשיר הזה?

"בעיניי היה מדובר בפרויקט בו החופש האמנותי שלך גדול. רציתי לבחור בשיר שלא יהיה מובן מאליו שאבחר בו ולשיר הזה יש טקסט מדהים בעיניי, שזהו הקריטריון הכי חשוב בעייני כשאני באה לבחור שיר, פרט לכך יש בו משהו מכשף ואני נהנית לבצע אותו".


 (עטיפת האלבום "שפה זרה")


לאלבום החדש שלך מצורפת גלויה ובה פנייה אישית למי שקנה אותו, מה הרעיון שמאחורי זה?

"זה הגיע מזה שכששולחים אלבומים לתקשורת, צריך לצרף קומוניקט, שבעיניי זה דבר משעמם ומכוער. שאלתי את עצמי למה לא לכתוב כמה מילים משלי כי זה הכי נכון שבמקום שהיחצנית תכתוב משהו עלי, אני אכתוב משהו אראה לנכון לשים באור הזרקורים".

ספרי קצת על "זהב שחור", שיר שכתבת כסוג של שיר תשובה לשירו של חלפי, "עטור מצחך" ושמופיע ב"שפה זרה".

"הכתיבה של 'זהב שחור' הייתה מקרית. לא אמרתי לעצמי שצריך לכתוב שיר תשובה, כי לדעתי השיר המקורי הוא השיר הכי טוב שכתוב בעברית. באותו הזמן השתתפתי בערב מחווה לאברהם חלפי והתעסקתי המון בחומרים שלו. יום אחד ישבתי מול המחשב ויצא לי שיר שהוא תשובה נשית לשיר שלו. אורי זך, מפיק האלבום, ראה את השיר ואהב אותו, אבל התנגדתי להוציא את השיר כי חשבתי שזאת 'פרה קדושה' שאסור לגעת בה. אורי התעקש, העביר את השיר ליוני (רכטר, ח"ל) ואמר שאם הוא יאהב את זה, אז נקליט ובאמת כך היה- יוני הלחין את השיר, היו הרבה שינויים וכל מיני דברים שעשינו ביחד ואחרי זה התחילה העבודה על העיבוד הספציפי לתקליט".

באלבום החדש יש גם שיר בשם "אוטוביוגרפיה" שברור שהוא לא נכתב עליך. על מי הוא נכתב?

"כתבתי אותו לפני כשנה וחצי, אחרי ששלומי שבן הציע לי לכתוב אוטוביוגרפיה שהיא לא על עצמי. באותו הזמן קראתי חומר על מלחמת וייאטנם וככה נולד השיר, שהוא לא עלי וגם לא על מישהי אחרת, אבל יש בו הרבה ממני. מישהו אמר לי בצחוק שאם הייתי חיה בשנות ה-60' בארה"ב, זה היה שיר עלי, אבל כמובן שאני מניחה שאני לא יכולה לדעת אם זה נכון".


לינק: עמוד פרויקט "עץ הרימון".
 (כתבה מתוך המגזין החיפאי העצמאי "פונץ'", כפי שפורסמה בגיליון מספר 6- יוני 2008)

עכשיו הוא חוזר בחזרה: ראיון עם אריק ברמן

(צילום: שרון דרעי)

אריק ברמן עשה את אחת הקפיצות המרשימות ביותר במוזיקה הישראלית של השנים האחרונות. אחרי שהתארח אצל איה כורם, בהופעה בביט, וממש לפני אלבום שני, הוא מספר לחן לב מה נשתנה.

מאלמוניות כמעט מוחלטת, הגיע אריק ברמן לעמדה בה אנשים משווים אותו לשלומי שבן, מאיר אריאל או אפילו לבוב דילן וכל זאת בעקבות אלבום ראשון מופלא שהגיע למעמד של תקליט זהב, ובו שירים כמו "המתוקות האחרונות", "ג'וני", "יום חדש נפלא", "מה עוד ביקשת?", "אהבה באור וצל" ו"בינונימי" שלווה בקליפים שמשכו את העין ואת האוזן. ברמן החל את דרכו ב"רימון" ופרץ לתודעה בתחילת 2006, כחלק מגל יוצאי "רימון" ששטף את המוזיקה הישראלית. המפיק של אלבום הבכורה שלו, "I", היה משה לוי שהוא בעצם הצלע השנייה של שלום חנוך במופע "יציאה" בפרט ובכלל במשך של מעל לעשרים וחמש שנות עשייה מוזיקאלית. "הכרתי את משה ב'רימון', הוא היה המורה שלי לקורס הפקה מוזיקאלית", מספר ברמן. "כבר שם נוצר חיבור, הייתה כימיה טובה והתרשמתי ממנו מאוד. בהמשך הייתי צריך לעשות את 'שער 6' לתוכנית של ערוץ 10. שאלו אותי מי אני רוצה שיפיק את השיר ובחרתי במשה. בסופו של דבר זה היה יחד עם יזהר אשדות, אבל משם החלטתי לעשות אלבום עם משה". מלבד שירי אלבומיו, כתב ברמן גם לאיה כורם, יעל נחשון, אפרת גוש כאשר בולטת תרומתו למירי מסיקה, לה כתב שלושה שירים ל"שלום לאמונות" ומתוכם "עכשיו אתה חוזר בחזרה" המפורסם, שזיכה אותו בתואר שיר השנה 2007 ברשת גימל. "אני אוהב להיפגש עם האנשים שאני כותב להם- בד"כ אני נפגש איתם כדי ללמוד להכיר אותם דרך דברים שהם מספרים לי", משחזר ברמן. "לפעמים נוצר שיר מתוך השיחות האלה או שקורה קסם מסוים, ואחר כך אני כותב בעקבות המפגש או שאני לוקח שיר שכתבתי בעבר ועושה את החיבור".

כתבת ליעל נחשון, שהיא זמרת פחות מוכרת, שלושה שירים יוצאים מן הכלל. איך נוצר הקשר ביניכם?

"הכרתי אותה ב'פרלמנט', קבוצה חיצונית שנפגשת פעם בשבוע ונותנת לעצמה תרגילי כתיבה, דבר שהיה דומה לקורס של יהודה עדר".

איך מתחיל אצלך שיר ואיך מתגלגלת ההשראה שלך?

"אני לא יודע איך לשלוט עליה ואני מניח שאם הייתי יודע, הייתי לוחץ על הכפתור הזה וכותב כל יום- מדובר בתהליך מורכב שהוא הרבה פעמים לא בשליטתך. ככל שאתה מתבגר, פחות דברים נותנים לך השראה ומצליחים להרשים אותך ואם זה בכל זאת קורה- זה נותן לי השראה".


מה תרם לך 'רימון'?

"בתור תלמיד אתה לא מרגיש שבית הספר עוזר לך, אבל בדיעבד הדבר הכי טוב שיצא לי משם הוא הלהקה שלי. החלק החיובי ב'רימון' הוא להכיר אנשים, להיות בצד של עשייה מוזיקאלית כל הזמן וזה הופך לנוף של החיים שלך, כי כולם שם עושים את אותו הדבר. שם גם הכרתי את משה לוי ויהודה עדר שלימד קורס הלחנת שירים, קורס שבעצם לא מלמד אותך איך כותבים שירים, אלא נותן לך מסגרת של כתיבה רציפה וברגע שצריך להביא כל שבוע שיר לכיתה, אתה נכנס לאיזה רוטינה ככה שגם כשאתה לא כותב- אתה מחפש את השיר הבא".


השירים שלך ארוכים ועלילתיים במיוחד, שמת דגש על זה או שזה יצא ככה?

"אני מודה שאף פעם לא החשבתי את הטקסטים שלי ככאלה שעומדים בפני עצמם. כשהתפרסמתי, זה היה הדבר הראשון ש'נפל' לאנשים והשוו אותי לבוב דילן ולמאיר אריאל, למרות שזאת לא הייתה המטרה שלי כי תמיד שמתי דגש דווקא על הלחן. בהמשך קרה תהליך הפוך- שאלתי את עצמי מאיפה נובעת ההשוואה הזאת ו'נכנסתי' ליוצרים האלה, שאותם ואת השירים שלהם לא הכרתי כמעט בכלל. בעקבות ההשוואות צללתי לעולם שלהם, קניתי את כל האלבומים שלהם ולמדתי אותם תוך כדי שאני מנסה להבין את צורות השירים ואת המצלולים שלהם לעומק. מדובר בדברים שקיבלתי השראה מהם ושבאלבום החדש שלי יהיו משמעותיים".

 (עטיפת האלבום "I")


איך אתה מגדיר את המוזיקה שאתה עושה והאם אתה הולך לעשות באלבום השני משהו שונה מאשר עשית באלבום הראשון?

"אני מגדיר אותה כשילוב של רוק-פולק. הסגנון בעצם לא השתנה, מה שכן השתנה הוא שהזדקנתי, אמנם בשנה, ובעיקר אני חושב שלמדתי לשייף, כי דברים שעשיתי מתוך אינטואיציה באלבום הראשון, אפשר לשכלל אותם לכדי שלמות או קרוב לזה, אם אתה מקשיב למה שדילן עשה".

ההצלחה של האלבום הראשון הפתיעה אותך או שמראש קיבלת רושם טוב לגביו?

"אני חושב שאת גודל הצלחת האלבום לא יכולתי לשער ואפילו לייחל אליה, כי זה הצליח ברמה של תקליטי מיינסטרים. לא ראיתי את עצמי כאמן כזה או כאמן שוליים, כי חשבתי שיש אחוז מסוים של מאזינים שיכול להתחבר לזה, אבל זה נגע ביותר אנשים מאשר ציפיתי. במהלך העבודה אמרו שהתקליט טוב, אבל לא ידעו שזה יצליח ככה כי לא תמיד זה הולך בד בבד, אבל לשמחתי הכל קרה".

בהופעות אתה מופיע עם הרכב מרשים שהוא סוג של אורקסטרה. למה לא לנסות לעשות הופעות אקוסטיות?

"זה הרכב שאני מאוד גאה בו כי נוצר לו סאונד משלו והעבודה איתו נעשתה פשוטה. ברוב הפעמים כולם ידעו מה הם צריכים לנגן וזה עבד נורא מהר. יכול להיות שאני אעשה יום אחד הופעה אקוסטית כי זה נשמע לי משהו שאפשר לעשות אחרי שיש לך רפרטואר ואז אפשר להשמיע את זה בצורה אחרת".

במה שונה הקהל בצפון מהקהל התל אביבי?

"הקהל של חיפה והצפון שונה מהקהל התל אביבי, כי זה קהל שאין לו כל יום הופעות גדולות ואני משער שזאת הסיבה שהוא קיבל אותי יפה כשהופעתי ב'סיטי הול' בחיפה. זה קהל שמעריך מישהו שעשה את דרכו במיוחד כדי להופיע עבורו, ובתל אביב זה יותר מובן מאליו".

לינק: עמוד פרויקט "עץ הרימון".
 (כתבה מתוך המגזין החיפאי העצמאי "פונץ'", כפי שפורסמה בגיליון מספר 6- יוני 2008)


ולא בשקט ולא לקול תרועותייך: ראיון עם איתי פרל

(צילום: עמית ישראלי)

יתכן והוא הפחות מוכר מגל 2006 של יוצאי "רימון", אבל איתי פרל ממשיך לעשות דברים בדרך שלו והוציא השנה אלבום שני. חן לב שוחח איתו על החיים, על מוזיקה ישראלית ועל מה שביניהם וקיבל חשק לשמוע עוד.

קצת לפני הגל החדש של יוצאי "רימון", כבר הוציא איתי פרל, יליד צפת, את אלבומו הראשון, "בנות". פרל, שחבר בלהקה של יוני רכטר במופע שירים שרץ תקופה ארוכה, הוציא השנה את אלבומו השני, "מים מתחת לגשר", בהפקתו של אלון אוליארצ'יק, ממנו בלטו במיוחד "אפילו לא אני" ו"ילד טוב". מעבר לאלבומיו כתב פרל את "השיר של איתי" לאיה כורם, "רגע ועוד רגע" ליעל נחשון ואת "מאמי" המפורסם שהביא למירי מסיקה המון אור זרקורים והשכיח את פרל מעט בפינה בקרב מרבית ציבור המאזינים בארץ. "יש כל כך הרבה דברים היום במוזיקה, כך שהסקרנות הולכת ופוחתת", אומר פרל על סצנת המוזיקה הישראלית בתל אביב ובכלל. "אנשים הולכים למה שאומרים להם ללכת אליו, אבל אני משוכנע שהדברים הטובים תמיד יצאו".

מה יש באלבום החדש שלך ומה מייחד אותו לעומת קודמו?

"שני האלבומים שלי הם תרכובת של השפעות והם שתי נקודות על קו שבעתיד יהיה סגנון 'איתי פרל', סגנון שאני עכשיו ממציא ואני עובד על זה במרץ כדי שיהיה ניתן לאפיין את זה יותר. יכול להיות שזה יכנס תחת הקטגוריה הרחבה של 'רוק ישראלי', שזה לכשעצמו דבר מאוד מסתורי ומורכב מהרבה דברים שאנחנו מושפעים מהם. אנחנו מושפעים ממוזיקה שקורת בעולם ושלום חנוך למשל, שהוא אחד המודלים שלי, עשה הרבה דברים שמושפעים מרוק אמריקאי. המדינה שלנו צעירה מאוד ועוד מוקדם להגדיר את הסאונד הישראלי. מי שממש קרוב לשם הוא אהוד בנאי, שהסגנון שלו הוא רק שלו. הוא יותר ישראלי מאשר כל דבר אחר, למרות שלך תדע אם הוא אימץ סגנון מסוים או שאנחנו בחרנו לאמץ משהו שלו".

אלון אולארצ'יק הפיק לך את "מים מתחת לגשר", איך נוצר הקשר ביניכם? 

"הכרתי את אלון במקרה והצקתי לו הרבה זמן בעניין הפקת האלבום. פעם אחת היה חסר למשרד בו עבדתי מנהל הצגה, שלחו אותי וככה הכרנו. שנה אחר כך הצקתי לו בעניין התקליט ואחרי כמה זמן הוא הסכים להפיק אותו ועבדנו יחד".

אתה מהראשונים גל 2006 של יוצאי "רימון" שהוציאו דיסק. את "בנות", האלבום הראשון שלך, הוצאת באופן עצמאי. לאיפה מיהרת?


"איך שאני מכיר את הדברים שום דבר לא קורה אם אתה לא מייצר אותו. גדלתי בצפת וכשהייתי תיכוניסט, ארגנו כל מיני דברים החל מפאבים, ערבי להקות וכלה בסינמטק, כי לא היה שם שום דבר. לגבי האלבום, שום דבר לא קורה עד שאתה מפיק אותו- שלחתי סקיצות לחברות תקליטים, אבל לא חיכיתי לתשובה שהגיעה אחרי שהאלבום היה כבר בחנויות. הייתי חייב לבנות את עצמי כאמן, כי אם אתה תקוע עם 20 שירים ראשונים שכתבת, אתה לא מתפתח כאמן אבל כשהם יוצאים לאור אתה פנוי לכתוב שירים חדשים ואז התפתחת וגדלת".


האם העובדה שגדלת בצפת השפיעה על השירים שכתבת?

"מבחינת סגנון מוזיקאלי, אני לא יודע איך זה השפיע עלי- למרות שיש קלרינט בשני האלבומים שלי. בטקסטים שלי תל אביב תמיד היא מקום בו אני אורח".


אז איפה אתה מרגיש בבית?

"רוב הזמן בשום מקום, אבל על הספה שלי בסלון יש תחושה ביתית או בין אנשים שאני אוהב".

האם אתה מתכנן לחזור לצפון מתישהו או שאתה רואה את עצמך נשאר לנצח במרכז?

"כרגע זה נראה שאני אשאר לנצח כאן, אלא אם אני אמצא לי אישה יפה מאוד ואז אני אצטרך לברוח מהעיר, כי העיר לא מאפשרת לך להיות נאמן".

 (צילום: רוני פרל)
 
עניין "חבורת רימון", די צבר תאוצה ובאופן מסוים נתן הילה סביב יוצאי "רימון" מול יוצאי "כוכב נולד". יש באמת הילה כזאת, או שזאת המצאה של התקשורת?


"זה כמו להגיד שיש הילה סביב מי שיוצא והולך להיות עו"ד. יש לי כבוד להיות במחזור שיצאו ממנו כל כך הרבה אנשים מוכשרים וכיף שיש לי עם מי להתעסק. ממקום שבו הייתי המוזיקאי היחיד בסביבה, הגעתי למקום שבו כל אחד רוצה לעשות משהו אחד עם השני. אין בזה שום דבר קסום, אלה אנשים שהלכו ללמוד את המקצוע שלהם ועושים אותו- לגיטימי שאנשים ילמדו מוזיקה".

לאיה כורם כתבת את "השיר של איתי", למה השיר נקרא כך?

"לשיר לא היה שם והוא נקרא בפשטות, ברשימות של איה ואורי זך (המפיק המוזיקאלי של האלבום, ח"ל), 'השיר של איתי'".

האם השיר "איתי" של קרן פלס, עשה לך טוב או רע?

"מדובר בשיר חמוד- קוריוז קטן ומצחיק שהתחיל מבדיחה".

ספר קצת על הלהקה שלך, "UNSOUNDABLE".

"זאת להקת רוק כבד שאני חבר בה והוקמה על ידי טכנאי סאונד באולפנים וגם בהופעות. הלהקה היא להקה כיפית ומורכבת מסוג של אנשים כאלה שנהנים לנגן רוק כבד ואנחנו מקליטים אלבום עכשיו. האלבום יכלול כל מיני שירי שטות והמון ווליום ודישטורשנים. אם היינו יכולים להגדיר מודול לחיקוי, אלה היו ה-"Rage Against The Machine". אמנם לא נגיע לעוצמות שלהם, אבל יש לנו את העוצמות שלנו".

יש כבר תאריכים להופעות בחיפה ובצפון?

"הייתה לי הופעה ביישוב כליל בסוף מאי ובחיפה 'מרתף 10', הוא מקום שאני מאוד אוהב להופיע בו ואולי אופיע שם שוב בקיץ".

איפה אתה רואה את עצמך בעוד כמה שנים?

"קשה לראות קדימה- אני מקווה שנחיה עד אז. אני חושב ללכת ללמוד משהו כמו פילוסופיה, שזה דבר שתמיד עניין אותי וגם אולי יעזור לי לקבל עוד מקורות השראה".

לינק: עמוד פרויקט "עץ הרימון".

 (כתבה מתוך המגזין החיפאי העצמאי "פונץ'", כפי שפורסמה בגיליון מספר 6- יוני 2008)

יום שלישי, 6 באפריל 2010

צעירה בת 60: ראיון עם קובי שמעוני ("סאבלימינל")

(עטיפת הסינגל)
"סאבלימינל" והגבעטרון אחראים לשיר שילווה את חגיגות ה-60 למדינת ישראל.
חן לב שוחח עם קובי שמעוני על המפגש המרתק שנוצר והתוצאה לפניכם.

הפתעה מעניינת קיבלנו לרגל יום ההולדת ה-60 למדינת ישראל, חידוש של קובי שמעוני, "סאבלימינל", יחד עם להקת הגבעטרון לשירם המפורסם "בת 60"- שנכתב במקור על ידי דידי מנוסי ליום ההולדת ההוא של קיבוץ גבת. השיר משלב מספר סגנונות ומושמע כמעט בכל מקום, החל מהרדיו וכלה באוזניות של זה שישב לידי בנסיעה ברכבת היום בבוקר. שמעוני מספר כי הרעיון לשיר התגבש לפני כשנה בערך כאשר מנכ"ל "תאקט", גיא ברנע, אמר לו שיש לו רעיון לקחת את "בת 60" של הגבעטרון ולעשות לו גרסא מיוחדת לרגל חגיגות ה-60 של מדינת ישראל. "בדיוק כשהוא סיים את המשפט", אומר שמעוני, "התקשר למשרד, קובי אושרת ושאל אם "סאבלימינל" יוכל לעשות חידוש לשיר הזה בדיוק. תוך כדי שהוא מדבר, נפלה לשנינו הלסת וקבענו מיד פגישה איתו". "בעיניי הכל זה קארמה", הוא מסכם. ומסתבר שהמפגש בין אושרת לשמעוני הלך טוב מהצפוי. "צפיתי לפגוש מוזיקאי מבוגר ופחות מחובר, אבל פגשתי בן אדם שהוא אחד המגניבים שראיתי בחיים והלוואי שאגדל להיות מהזן של קובי אושרת- הוא בן אדם מבריק, צנוע וכייפי ברוחו. ישבנו יחד לחשוב על קונספט ועל הרעיון איך לעשות את זה. יש אולי 1001 דרכים לעשות שילוב בצורה רעה וחשבנו איך לאן לקחת את זה, ככה שזה ישמע הכי גלובלי שיכול להיות, כך שגם ילד בן 4 וגם אדם בן 90 ירגיש את זה. שזה יהיה הכי ישראלי שיש ושגם יהיה בו קצת טוויסט מזרחי- ולא היה קל למצוא את הנוסחא הנכונה. ביחד יצרנו משהו שלא היה יוצא אם הייתי עושה אותו לבד".

מה לגבי מילות השיר, איך הגיב דידי מנוסי לשינויים שהכנסת בשיר?

"פגשתי את דידי מנוסי, כי אני תמיד מקפיד לבקש אישור לשנות מילים, וקיבלתי אישור ממנו. היו לו הערות על הטקסט ודברים שהוא לא הבין בסלנג והייתי צריך להסביר לו. דידי הוא טיפוס נורא נחמד והוא מאוד אהב ששיר שהוא כתב לפני הרבה שנים, עדיין רלוונטי".

ספר על המפגש הראשון שלך עם הגבעטרון

"הפיצוץ הכי גדול היה לפגוש את הגבעטרון. נסעתי לקיבוץ גבע לעשות איתם את החזרה הראשונה וכשנכנסתי לחדר החזרות של הקיבוץ, כולם הסתכלו עלי מוזר ולא ידעו למה לצפות. הסברתי להם באופן תיאורטי מה איך אני רוצה שזה ישמע והשמעתי להם את הפלייבק. עשיתי הרבה דברים, אבל שום דבר לא היה דומה לגבעטרון. ניסיתי לדמיין איך זה ישמע לשיר יחד איתם ולא הכי הצלחתי- אבל כשהמנהל המוזיקאלי שלהם התחיל לנגן את השיר וברגע שהם קלטו את הסגנון, חייכתי כי ידעתי שזה הולך להצליח וזה נשמע לי 'קרוס' שיעבור לכל מי שישמע את זה בארץ. לפני שהלכתי השארתי להם חומר שלי וקבעתי לפגוש אותם באולפן בתל אביב. אחרי שנפגשנו בקיבוץ, הם באמת הלכו ועשו שיעורי בית ושמעו את השירים שלי. הם התלהבו מהמסרים שלי ומכל הלבוש ומצד שני, אחרי כל הסשיין של ההקלטה נהפכתי לגרופי שלהם. היה כיף איתם, כל כך כיף שבמקום להקליט שעתיים וללכת, נשארנו באולפן ארבע וחצי שעות רק כדי לנסות דברים שונים. קובי אושרת ממש זהר וזרח באולפן, ובדרך כלל משהו שמושקעת בו מחשבה וכיף לעשות אותו, יחד עם עניין הקארמה, הוא נוסחא ללהיט מנצח".

איך נבחר השיר להיות השיר שילווה את חגיגות 60 השנה למדינה?

"תוך כדי יצירת ההמנון הזה, החלטתי להמציא קונספט בשם 'השיר הרשמי של חגיגות ה-60', כי זה נשמע לי כוללני וחשבתי שזה יתאים להיות משהו לאומי. עשו עלינו כתבה ראשונה בטלוויזיה ושם אמרתי שמדובר בהקלטה של 'השיר הרשמי'. מיד אחרי ששידרו אותה, התקשרו אלי ממשרד ראש הממשלה ושאלו אותי מאיזה מניעים עשיתי את השיר, והאם אני רוצה לחבור למשרד ממשלתי ולעשות את זה בגדול. מתברר שזה בדיוק מה שהם חיפשו, ועוד בשלב הסקיצות הראשונות כבר נסגר שזה יהיה השיר יוביל את חגיגות ה-60".

מה עוד הוליד שיתוף הפעולה הזה?

"פנו אלי כדי לשתף פעולה עם צה"ל וחיל האוויר, משרד הביטחון ומשרד החינוך בסרט על 60 שנה למדינה, 'דרך ארץ ושמיים', ולהשתמש בשיר. את קטעי המעבר בסרט אני ואבא שלי עשינו והוא הוקרן בכל בתי הספר בארץ, בכיתות י'-י"ב. נכון לעכשיו יש משא ומתן עם כל מיני חברות מסחריות שרוצות למתג את עצמן עם השיר הזה כחברות הכי לאומיות".

השיר לא יצא באופן מסודר, איפה אפשר בכל זאת להשיג אותו?

"כבר היום השיר הזה הוא הכי מושמע בארץ, למרות שהוא לא נמצא באלבום. מי שלא רוצה לצאת גנב, יכול להשיג אותו דרך רשת סטימצקי , בקו קופה- במחיר שווה לכל יד. השיר מצורף למהדורה חדשה של האלבום החדש שלי, "בדיוק כשחשבתם שהכל נגמר" וגם ניתן לשלוח את הקוד 6060 למספר 3636 ולהוריד אותו ישר לסלולארי".


(צילום: יחצ')


על פניו אנשים היו מצפים שהאחרון שיבחר לשיר את שיר חגיגות ה-60 למדינה יהיה "סאבלימינל" ועוד פחות אנשים היו חושבים על שיתוף פעולה שלו יחד עם הגבעטרון, אבל בכל זאת נוצר הקשר הזה שהוציא לפועל שיר קליל שבאמת כיף לשמוע, מה גם שהוא מקרב את קהל היעד של "סאבלימינל", שהוא צעיר מאוד מן הסתם, אל כמה מהאמנים המוכשרים של המדינה וכמו כן החידוש לא נעשה כהדבקה של דיבוב היפ הופי על שיר, אלא מדובר בהקלטה חדשה ואותנטית שנעשתה במיוחד לעניין זה והחזירה לא רק את הגבעטרון, אלא גם את קובי אושרת למרכז העניינים. ללא ספק, מגיע "שאפו" גדול לכל מי שהיה מעורב בעניין הזה.


 (כתבה מתוך המגזין החיפאי העצמאי "פונץ'", כפי שפורסמה בגיליון מספר 5- מאי 2008)



מפגש האחים


 (עטיפת האלבום)

האחים לוי, ערן וניר (נירו) לוי, חיפאים לשעבר משכונת נווה שאנן, הגיעו לחיפה להופעה משותפת. חן לב תפס אותם לשיחה על מוזיקה ועל החיים.

העיר חיפה תרמה לאמנות הישראלית לא מעט אנשים מוכשרים. ניר (נירו) וערן לוי גדלו בחיפה והיא עדיין מותירה את רישומה בהם למרות שהם עצמם גרים כבר כמה שנים בתל אביב. "אנחנו חולים על חיפה", מצהירים שניהם. "בשבילי לחזור לכאן ולראות את גן האם עשה לי פתאום דברים והחזיר אותי אחורה", סיפר נירו בהופעה. נירו עזב את חיפה בגיל 21 בערך ועבר לעיר הגדולה. "הדרך ארוכה ומייגעת- עוד לא הסתפקתי להשתחרר וכבר עברתי לתל אביב, ומיד אחר כך נסעתי לארה"ב", הוא משחזר, "אחרי שנתיים, חזרתי לארץ כדי ללמוד משחק ב'בית צבי' וכל היתר היסטוריה, כמו שאומרים. כשסיימתי שנה ג' שיחקתי ב'הפוך' וערן עבר לתל אביב. רק אז גיליתי עד כמה הוא מוכשר במוזיקה, כי ההפרש בינינו הוא 8 שנים, וכשהייתי מחוץ לבית זה הפך לפרקטיקה ולא היה לי מושג מזה". ערן לוי הגיע למוזיקה כבר בגיל צעיר וכילד חיפאי מתבגר היה מתאמן בנגינה על הגיטרה מספר שעות ביום והיה חבר בלהקת 'מפגשים ברכס', שהודרכה על ידי גרייניק ואלתרמן. זאת יחד עם יואב אסיף, גיל ססובר והילה הררי. מגיל 17 הוא מלמד מוזיקה בחיפה, נהריה, תל אביב, בנימינה ואת כל מי שמבקש. בין היתר לימד את יותם בן חורין ואת ישי ברגר מ'יוסלס איידי'. "לימדתי מוזיקה חצי מהמדינה הזאת", הוא מספר.  האחים לוי מופיעים כבר כמעט 4 שנים וב-2005 הוציא הצמד אלבום ראשון ויחיד בשם "אחי פשוט שיש" שאת שיריו כתבו בין היתר כותבים כמו אהרון שבתאי, מאיר גולדברג, איתן נחמיאס גלס, ארז ברזוליק ושמואל חיימוביץ'. את העיבודים לאלבום עשו טל שגב, פיטר רוט וערן וייץ. אמנם השילוב הזה נשמע מעט מוזר כי נירו מגיע מתחום המשחק ואילו אחיו, ערן, הוא זה שאחראי על עניין המוזיקה, אבל מסתבר שגם לנירו עצמו יש פינה חמה למוזיקה ושהאהבה למוזיקה הייתה מאז ומתמיד. "ברגע שגיליתי עד כמה ערן מוכשר בנגינה על גיטרה, אמרתי לו שכדאי שנשתף פעולה. הוא המוכשר- אני השופר", הוא מסכם.

אתה הרי מתפרנס יפה מאוד ממשחק, אז למה לעשות גם מוזיקה?

נירו: "מוזיקה זה קודם כל לאהוב ולהרגיש ציווי- כי לא עושים את זה בשביל כסף או בשביל פרסום, אלא כי באמת אוהבים את זה. אין חברת תקליטים תומכת מאחורינו וזה יותר פרויקט אישי שלנו. כמובן שיש מקום לעוד קדימה ותמיד יש מקום להתפתח יותר ואשמח מאוד אם נצליח להכניס שיר למצעדים".

איך נוצר הקשר שלכם עם איתן נחמיאס גלס?

נירו: "איתן הוא אדם מדהים, משורר משכמו ומעלה. ישר אחרי הצבא הכרתי אותו- נפגשנו בכל מיני מקומות בתל אביב. בזמנו הוא נחשב לעילוי וכתב שירים לרמי קליינשטיין. יום אחד ערן התוודע לספר השירים שלו ואז גם נוצר החיבור הממשי בינינו והלחנו שירים שלו, שאת חלקם הלחנו מהספר שלו ובאישורו. היו גם שירים ששינינו מעט וכמובן שהכל נעשה בתיאום איתו".
ערן: "ביום בהיר אחד קניתי בסטימצקי את הספר שלו, 'אני סימון נחמיאס', והתלהבתי מהשירים. שאלתי את ניר לגביו והוא אמר שהוא מכיר אותו באופן כללי. השיר הראשון שהלחנתי מהספר היה 'רבקה'. לא ידעתי מי זה איתן במציאות ולא ידעתי שהוא כתב לקליינשטיין את כל 'תפוחים ותמרים'. השגתי את המספר שלו, דיברתי איתו והוא התלהב מהלחנים שלי. אמרתי לו שאני חושב שהוא מאוד מוכשר והתחברנו. הוא כתב במיוחד בשבילנו את 'זיקוקי דינור' ואת 'התחתנת'. הוא גם הכיר לי את מאיר גולדברג שכתב את 'צמות' ואת 'קימונו קינמון'".

בהופעה אתם עושים כמה קאברים, מלבד שירי האלבום.

נירו: "אמן צריך להביא דברים מקוריים משלו ואם זה קאבר, זה צריך לבטא משהו באישיות שלו. אנחנו עושים שני קאברים בהופעות, את 'גיטרה' ואת 'איש גדול', ואלה שירים שאני מתחבר אליהם וגם מעריך מאוד את מי שעומד מאחוריהם".

(צילום: יחצ')

'התחתנת - התחתנת משעמום
בלי סיבה טובה, כמו כלום
העברת את השנים
כמו הים, זה זורם אצלך בדם'
(מתוך "התחתנת", איתן נחמיאס גלס)

ערן מופיע לעיתים גם בלי אחיו. "אני לא בדיוק יודע מתי מתקיימות ההופעות", מדייק נירו, "ערן מודיע לי על זה יומיים לפני ואני מיד מגיע. אם הוא צריך אותי אני בא להנות". שיתוף פעולה חיצוני אחד היה לאחים בדואט עם שרון עזריה, "טעם של שיר", שהופיע באלבום שיצא. שיתוף פעולה אחר קיים גם עם שולה חן, שם שלפני לא מעט שנים היה אחד הגדולים במוזיקה הישראלית, איתה מופיע ערן מדי פעם בנוסף להופעותיו עם נירו. פרט לגיטרה של ערן ולשירה של נירו, מנגנים בלהקה עידו מימון (תופים), רפי ידידיה (בס) ורן פלס (קלידים).

היו לכם גם כמה הופעות עם שולה חן, איך נוצר הקשר איתה?

ערן: "יום אחד הקלטתי באולפן של גיא בוקאטי והוא אמר לי שאני חייב להכיר את אבי קורן, בעלה של שולה, שכתב את 'הלהקה' ושירים כמו 'רוח שטות'. חשבתי שיהיה מגניב לעשות שילוב יחד איתה וקיבלתי אלבום שלה מ-69', שם היו להיטים גדולים שלה כמו 'אמא או אמא' ו'בוא הביתה'. היה שם גם את 'אל תשיר לאף אחת אחרת', אותו הלחנתי כשיר רוק ובהופעות הוא הצליח באופן היסטרי".

מה לגבי "טעם של שיר"? אני מבין שיש סיפור מעניין מאחוריו.

ערן: "כתבתי את הלחן שלו במקור לשיר של זהבה בן והקלטתי את הנגינה על טייפ. איתן, (נחמיאס גלס, ח"ל) סיפר לי על מישהי שהוא מצא ב'במה חדשה' והתלהב מאיך שהיא כותבת. החלטתי למצוא אותה והגעתי למורה בת 40 מחיפה, קוראים לה טובה פפר והיא מוכשרת מאוד. ביקשתי ממנה לכתוב מילים על אותה מנגינה וכמה ימים אחר כך היא שלחה לי שיר מופלא".



הכרתי בחורות מסין ומרוקו
הכרתי מכל העולם
אבל מכולן אני אוהב
את זאת שאוהבת בזמן
(מתוך "סין ומרוקו", שמואל חיימוביץ')


להופעה בחיפה הגיע מספר אנשים מצומצם מאוד, מה שגרם להופעה להתחיל באיחור רב, אבל בסופו של דבר עשה דווקא את הדבר ההפוך לו היה ניתן לצפות והוציא מהאחים לוי את המירב. הקהל הגיב לעניין בצורה הכי טובה שיכולה להיות, רקד ושר ודרש הדרן ל"רבקה", מלבד ההדרן לשיר "סין וממרוקו" שכבר נעשה באותו הערב.

זה לא קצת מפריע, להופיע בפני מעט מאוד אנשים?     
נירו: "בתור בן אדם שמכיר את העולם הזה של הבידור והמשחק, אני יודע שדין מאה כדין פרוטה. מספיק שהגיעו 15 איש כדי לראות את ההופעה ועדיין צריך לתת להם תרומה לכספם. אותו דבר גם בתיאטרון. נתתי הופעה כאילו ישנם 500 איש בקהל ועם האנרגיות האלה גררתי את ערן. צריך להיות מקצוען וקודם כל ליהנות- אם אתה נהנה, אז האנשים שמסתכלים עליך ייהנו גם".
ערן: "כשאתה מופיע, אתה נתון למצב פסיכולוגי לפי מה שקורה למטה. ברגע שאתה מופיע ואין הרבה קהל, הרצון הוא לתת אקסטרה למי שבכל זאת הגיע. פריפורמר טוב נותן תמיד הופעה טובה. זה שילוב מנצח".
נדמה לי שדבר כזה לא היה קורה בתל אביב.

ערן: "בחיפה יוצרים באמת אמנות ובתל אביב יוצרים פוזה, אבל צריך את שניהם בשביל להצליח. בתל אביב נעשים הדברים, שם הלב הפועם והכל מתנקז לשם, אבל בחיפה זה הראש ואפשר לשבת ולכתוב בשקט. אם אתה נער מתבגר בחיפה- תשקיע את הזמן הפנוי ללמוד מוזיקה".

מה אתה מציע לאנשים בכל זאת לעשות כדי בכל זאת להגיע לאותה אמת?

ערן: "אני חושב שכדאי שאנשים יהיו פתוחים למוזיקה חדשה ולא ל'כוכב נולד', שלא מייצר זמרים אלא סוג של שחקנים. אנשים צריכים להקשיב למוזיקה ישראלית, לחפש יוצרים חדשים ולא לחפש רק את ה-'אני אוהב אותך ואת אוהבת אותי'". 

נירו, מה התכנון לעתיד הקרוב? 

נירו: "יש את הסדרות שרצות עכשיו, 'חמישה גברים וחתונה' ו'רמזור'. יש סרט שעשיתי עם משה איבגי ואלון אבוטבול בשם 'אצבע אלוהים' וחוץ מזה מתגלגלים... בטח אני וערן נכנס להקליט שיר חדש".

שיהיה בהצלחה.

(צילום: יחצ')

ביקורת הופעה/ האחים לוי-מועדון הביט

יש משהו קסום מאוד בהופעות בפני קהל מצומצם. בדרך כלל מדובר בהופעות אינטימיות ואקוסטיות, שם הדבר אולי מובן, אבל דווקא בהופעות רוק מול מעט מאוד אנשים יש משהו אחר שאין בהופעות רוק רגילות. באמצע חודש אפריל, הופיע ניר לוי יחד עם אחיו, ערן, במועדון הביט בחיפה. ההופעה שלהם אמנם התחילה מעט מאוחר וגם נערכה מול פחות מעשרים איש, אבל כשהאחים לוי סוף כל סוף עלו לבמה, הם סיפקו את הסחורה עם רוק מקורי כשנירו אחראי על החלק המוסף של ההופעה. ראשונה עלתה הלהקה, יחד עם ערן לוי, ומיד אחר כך הגיח נירו מהאפלה ותפס את מרכז העניינים. ההופעה בפני אנשים ספורים נראתה כמו נלקחה מסצנה הזויה למדי מה"אחים בלוז", אבל דווקא המצב הזה הפך את כל הלילה הזה לסוג של חוויה חד פעמית כשהביט הכמעט ריק תורם לאותה חוויה. נירו עצמו ניצל את הבמה שניתנה לו עד תום ותוך שירה תיאטרלית של שירי הרוק, המלווה בסולו גיטרה של אחיו, גרם למחיאות כפיים סוערות בקרב הקהל המצומצם. היו גם קטעי מעבר בהם סיפר נירו על היותו חיפאי אוהד הפועל חיפה, על אהבתו הגדולה לעיר ועל הזיכרונות שגן האם הסמוך העלה בו באותו הערב. הצמד לוי ביצע בהופעה גם שירים מקוריים מתוך אלבומם היחידי, שאת חלקם כתבו איתן נחמיאס- גלס ("התחתנת", "זיקוקי דינור", רבקה") ומאיר גולדברג ("צמות", "קימונו קינמון") וגם שני קאברים- "גיטרה" של שמוליק קראוס ו"איש גדול" של קובי רכט, תוך מתן פרשנות רוקיסטית לשניהם. אני דווקא אהבתי יותר את "סין ומרוקו" שכתב שמואל חיימוביץ', במאי הסדרה "הפוך", והלחין דני שטג, אבל ללא ספק יתר השירים היו לא רעים בכלל והפליא הקהל להישאר עד סוף ההופעה ולדרוש את "רבקה" כהדרן. דבר אחד שבכל זאת הפריע לי היה שפורסם שההופעה תהיה יחד עם שולה חן, דבר שלא קרה, אבל אם מתעלמים מכך ומזה שההופעה הסתיימה מאוחר בגלל האיחור בעליה לבמה, אפשר לומר שבסך הכל מדובר בהופעה כייפית מאוד וכנראה שגם קצרה למדי שכן היא העבירה את שעה שלמה כמו לא הייתה.

 (כתבה מתוך המגזין החיפאי העצמאי "פונץ'", כפי שפורסמה בגיליון מספר 5- מאי 2008)

עצמאית בשטח

(צילום: טילי שרון)


הילה הררי, הזמרת החיפאית שנודעה בעיקר בעקבות החידוש ל"זה היה ביתי" של מני בגר, עומדת בפני אלבום סולו שני שמלבד שיר שכתב לה דידי שחר יופיע בו גם חידוש לשירם של ה-"וייט ליאון", "ואיין דה צ'ילדרין קריי",
כדואט עם המבצע המקורי של השיר. חן לב ישב עם הילה הררי על כוס קפה וגילה כמה דברים מרתקים על נחישות וכוח רצון.

המילה "הצלחה" עבור הילה הררי, היא הרבה יותר ממה שניתן לחשוב. הררי, שמוכרת בעיקר בגלל החידוש שלה עם להקת כלא 6 ל"זה היה ביתי", עבדה בשנתיים האחרונות על אלבומה השני, "לילות לבנים", בצל מחלת הסרטן של בעלה יניב, אולם למרות הקשיים שבדבר לא ויתרה לרגע על המוזיקה והמשיכה ללכת בדרך בה היא מאמינה. את שיר הנושא לאלבום כתב יואב אסיף, חבר של הררי, על המחלה שפקדה את בעלה ויותר מאוחר הפך השיר לסוג של המנון להחזרת החיילים החטופים. לקראת סיום עבודתה על האלבום, נולדה גם בתה הבכורה. ההתחלה המוזיקאלית של הררי החלה כבר ב-1985, כילדה, אז לקחה חלק בפסטיגל. יותר מאוחר הייתה חברה בלהקת הנוער החיפאית, "מפגשים ברכס". אהבתה למוזיקה דחפה אותה למבחנים ללהקה הצבאית ואכן, דווקא בשנתון שבו גויסו נועה תשבי ועידו מוסרי ואחרי מספר מיונים קשים, הררי מצאה את עצמה בלהקת פיקוד צפון ואחר כך בלהקת "רוק בירוק", בניהולו המוזיקאלי של אלון אולארצ'יק. קצת אחרי שחרורה מהצבא השתתפה הררי בפרויקט "פרה קדושה", בהפקתו המוזיקאלית של יזהר אשדות, ואחרי סיומו הכושל החליטה לקחת פסק זמן וללמוד במכללת לוינסקי במגמת חינוך מוזיקאלי, לימודים שנמשכו 4 שנים. בסיום לימודיה, החלה הררי ללמד שיעורי מוזיקה לילדים וכמו כן לימדה יחד עם דני רובס מוזיקה בבית הספר הריאלי. המוזיקה בערה בקרביה של הררי והיא החליטה לא לחכות אלא לקבוע עובדות בשטח עם תקליט ראשון. "אחרי שנה בעבודה במחיצת יזהר אשדות, הגעתי למסקנה שיש לי כלים לבוא לאולפן ולהקליט לבדי אלבום".

למה לא לתת לחברת תקליטים לטפל בעניין הזה?

"חברת תקליטים מתערבת בחומרים ברמת סקיצה בלבד. הם קובעים מי יפיק את האלבום, מי יצלם את העטיפה ואת כל מה שמסביב. מכיוון שכבר בחרתי מפיק לאלבום, למרות ש"זה היה ביתי" יצא לרדיו כאשר האלבום לא הוקלט בשלמותו, נוצרה בעיה. הלכתי בצורה הפוכה ומתוך כך למדתי איך עובד תהליך של בניית האלבום מההתחלה ועד הסוף. גם כשהוא היה מוכן, לא בטוח שהוא יהיה בחנויות ולכן יצאתי למלחמות כדי שהוא יהיה על המדף. זאת הייתה עבודה קשה, אבל בגלל "זה היה ביתי" אי אפשר היה להתעלם מהאלבום. הגעתי למנכ"לים ולבוסים הכי גדולים ובסופו של דבר האלבום עלה תוך שבועיים על המדפים. חודש אחר כך, ביקשו ממני שיר לאוסף שיצא ב"הד ארצי".

למה החלטת לבחור דווקא בסגנון רוקיסטי יותר כקו לאלבום הנוכחי?

"זה הסגנון שהכי טבעי לי. אני מחוברת לרוק, זה מה שאני שומעת בבית. אני חושבת שזמרים שדרך החשיבה שלהם היא 'מה יצליח', לא יצליחו. צריך לפעול מהבטן ובצורה אמיתית, למרות שצריך מזל כמו למשל להוציא את השיר בעיתוי מתאים".

מה יותר חשוב לך שיהיו באלבום, שירים מקוריים או שירים שמישהו אחר כתב ואת מזדהה איתם?

"אם אני צריכה לבחור, חשוב לי שתהיה אמירה אישית ואם המילים מתאימות, כמו למשל ב'לילות לבנים' שנכתב עלי, אני אבחר בשיר הספציפי ההוא. זה לגופו של השיר".

מה הולך לייחד את "לילות לבנים", לעומת קודמו?

"האלבום הקודם שלי היה שילוב של הרבה דברים ולאו דווקא של היפ הופ. כשהשיר 'זה היה ביתי' יצר בלבול סגנוני ולמעשה יתר השירים באלבום היו אחרים לגמרי מבחינה מוזיקאלית. האלבום הנוכחי הוא אלבום רוק לגמרי. יש בו נגיעות אלקטרוניות ופופ, הוא יותר אחיד סגנונית וקולית הוא נשמע אחרת לגמרי, אולי גם בגלל שהייתי בהריון באותה תקופה".

(עטיפת סינגל שיר הנושא)

הררי עבדה במהלך השנים עם שנים מטובי המפיקים והזמרים בארץ: עם אלון אולארצ'יק במסגרת הלהקה הצבאית ועם יזהר אשדות במסגרת פרויקט "פרה קדושה" שהיה חלק מתוכניתו של אברי גלעד, "יהיה טוב", אשר היה למעשה הניסיון הראשון והאחרון ליצור ריאליטי מוזיקאלי. "כל להקה שמופקת באופן מלאכותי, עתידה להתפרק עקב חוסר גיבוש חברי ומוזיקאלי. אני חושבת שגם לא התאמצנו להישאר ביחד ולהיות כל הזמן באותה הדירה. רצינו חופש אחד מהשני", אומרת הררי על הניסיון הזה.

איפה את ממקמת את הלהקה הצבאית מבחינתך ומה תרמה עם העבודה עם אולארצ'יק?

"זה סוג של מסלול. התחלתי עם להקת "מפגשים ברכס", שם עבדתי עם גיא מרוז, וניגשתי למבחנים בלהקה צבאית, למרות שכולם אמרו לי שזה בלתי אפשרי להתקבל אם אין לי קשרים. רק כדי להבין את המשמעות של הניסיון הזה, באותה שנה גייסו גם את טל מוסרי ונועה תשבי. הגעתי עם גיטרה למיונים וביןבערך 1500 בנות  קיבלו אותי- מה שאומר שצריך להאמין בעצמך. אז זה נראה לי כפסגת חיי. הקדימו לי את הגיוס, כי היו צריכים אותי ללהקת פיקוד צפון. בשנה הראשונה בלהקה הצבאית עבדתי עם גיל פלדמן ועידן אלתרמן כבמאי. ההופעות היו אינטנסיביות, לפעמים שתי הופעות ביום, בתוך לבנון, בגדודים או לפעמים מול עשרה אנשים. אחרי כך ביקשתי העברה ללהקת "רוק בירוק", בניהולו של אלון אולארצ'יק. הייתה חוויה לעבוד איתו, לראות איך הוא עובד עם הנגנים ואיך הוא מעבד ומכין הופעה. אגב, איש הסאונד שלנו היה אשר סקאזי שכבר אז אמר שהוא הולך להיות מפורסם ולהופיע בכל העולם וכולם צחקו עליו, אבל הוא הוכיח את עצמו. אמנותית יצאתי בן אדם אחר מהתהליך הזה, מהשפשוף של הופעות בפני כל סוגי האנשים. לדעתי אין לכך תחליף, כי זה חלק מהדרך שצריך לעבור ואני שמחה שהייתי חלק מזה".

מה לפי דעתך התפקיד של מפיק מוזיקאלי ומדובר בחרת בניב כהן להפיק את האלבום הנוכחי?

"באלבום הזה וגם באלבום הקודם, שהפיק לי אודי שמחון, עבדתי ביחד עם המפיק המוזיקאלי וזה לא שהשמעתי להם את השירים על גיטרה ואחרי זה השיר היה מוכן, אלא בנינו את השיר. יש מפיקים שהם נגד זה, אבל רציתי לקחת חלק בתהליך. בחרתי מתוך אינטואציה מי ינגן באלבום וידעתי איך הוא ישמע. אמיר דדון, שהיה איתי ב"פרה קדושה", ניגן גיטרה באלבום הזה, אבל היה שלב שהוא לא יכול היה להגיע להשלמות ובמקומו הבאתי את סינגולדה. בתור נגן אקוסטית סינגולדה הוא אחד הטובים בארץ, פשוט אשף. הוא מיומן מאוד ויודע בדיוק מה לעשות. זאת חוויה לשבת איתו כי הוא שומע שיר פעם אחת ויודע לנגן אותו מיד. בחרתי גם את תומר צדקיהו לתופף באלבום הזה, כי אני מאוד אוהבת את הסגנון שלו".


ברור הרי שאת מאוד אוהבת לבצע דואטים וליצור שיתופי פעולה עם זמרים אחרים, מה תורם לך העניין הזה?

"מאוד מסקרן אותי להתחבר עם מוזיקאי אחר, כי כל אחד מביא את הסגנון שלו. אם מדובר בקובי אפללו, מני בגר או כלא 6, כל שיתוף פעולה מפרה מאוד. לא להיות רק לבד, אלא גם לחלוק את הבמה עם עוד מישהו".

(צילום: טילי שרון)


למרות שליבה של סצנת המוזיקה הישראלית פועלת מתל אביב, הררי החליטה לגור בחיפה ולעשות את הנסיעות למרכז בעת הצורך.בכך מצטרפת הררי לשורה של זמרים שהחליטו שלא לפעול מתל אביב או מהמרכז, אלא דווקא מהצפון. שתי דוגמאות בולטות לכך הם עמיר לב, הגר ביישוב כליל שבגליל וידידה של הררי, קובי אפללו, הגר במעלות, אך מצליח עם הרבה עבודה קשה לראות פרי בעמלו עם להיטי רדיו רבים שהוציא לאחרונה.

בזמנים שבהם המוזיקה הישראלית פועמת בעיקר מתל אביב, בחרת לעבוד מחיפה. מה הקושי שהדבר הזה גורם ולמה את מעדיפה את חיפה?

"לפני 4 שנים ישבתי עם קובי אפללו, אותו הכרתי דרך חבר חיפאי, בבית קפה בחיפה ודיברנו על איך אפשר לפצח את העניין הזה כי צריך שרשרת קשרים, אבל עובדה שהצלחנו. אני נוסעת לתל אביב פעמיים-שלושה בשבוע, כדי לעבוד על האלבום ועל המיקסים. זה לא קושי עבורי. הקושי הוא אולי בנסיעה, אבל דווקא הנסיעה הזאת טובה לדעתי כי אז אני יושבת שעה בשקט עם עצמי, אני מהרהרת ושומעת מוזיקה. חיפה היא עבורי רוגע ושפיות ובחרתי לגור כאן, למרות שגרתי בתל אביב. תמיד הרגשתי שחובת ההוכחה עלי, לעומת אנשים מהברנז'ה שיש להם קשרים ותמיד נלחמתי על המקום שלי, גם בתקופת האלבומים וגם בלהקה הצבאית. כשאתה פחות מוכר, אבל בכל זאת מצליח- זה נותן סיפוק גדול מאוד".


איפה את ממקמת את חשיבות הוצאת דיסק לעומת חשיבותה של הופעה חיה?
 
"דיסק הוא כרטיס הביקור שיהיה על המדף, למרות שהיום הכל באינטרנט או בסלולארי ואנשים לא ממהרים להיכנס לחנות דיסקים. לדעתי חשיבות ההופעה מכרעת כי זה משהו שעומד מידית למבחן הקהל. לא נמצאים בחדר סגור, אלא מול אנשים ואז השירים יותר זורמים. הופעה הראשונה לקראת האלבום הקרוב הייתה עם הרכב נגנים במועדון הביט בחיפה, וזה כדי שאוכל להרגיש בטוחה. ארחתי את קובי וקיבלתי תגובות טובות בסך הכל. מכל מופע מפיקים לקחים, אפילו ברמה של קטעי המעבר בין שיר לשיר".

ספרי קצת על המופע החדש, עליו את עובדת בימים אלה.

"מדובר במופע אקוסטי שבו השירים הם בליווי מינימליסטי. הכל חשוף מאוד ואינטימי והרבה יותר קשה בעיני להופיע במופע כזה. מאוד מעניין אותי לדעת איך זה ישמע ואיך הקהל יקבל את זה. ההופעה הראשונה תהיה בקפה ביאליק בתל אביב".

את נשמעת טיפוס שמתאים לו להתחרות באירוויזיון, האם היו לך מחשבות כאלה בעבר?

"מצד אחד אני יכולה להגיד לך שזה משהו שממש לא מזמין אותי בארבע השנים האחרונות, כשהייתה אפשרות להגיש מועמדות. מצד שני פעמיים לוויתי בקדם, פעם אחת את מיכל אמדורסקי, בשיר המפורסם שבו היא הפסיקה באמצע ושנתיים מוקדם יותר ליוותי את יוג'י גבאי. זה היה נחמד, אבל שוב- לא הייתי חוזרת על זה כי זה לא מושך אותי".

אחרי שהאלבום יצא, מה התכנונים שלך מלבד ההופעות האקוסטיות?

"אני עכשיו במגעים לשיר שיופיע בחלק השני של "עבודה עברית 2" ואני בהתלבטות לגבי כמה שירים. סירבתי לשיר שיר של עפרה חזה, כי תמיד ישוו אותו למקור ולא רציתי שזה יקרה. אנשים חושבים שלקחת שיר של מישהו אחר זה קל, אבל צריך להסתכל עליו מנקודת מבט אחרת לגמרי וזה קשה מאוד. הבחירה של השיר הוא דבר שאני חושבת עליו חודשים". 

המוזיקה שיוצרת הילה הררי מגיעה מהמקום הכי אמיתי שיש, ואולי זאת אחת הסיבות שדידי שחר, שכתב למירי מסיקה שני להיטי רדיו, הסכים לתפור למידותיה של הררי את "אולי נאהב". נחישותה של הררי ראויה לציון ובעקבות שלושת הסינגלים שכבר יצאו מאלבומה החדש, נדמה שיהיה קשה מאוד להגיד לה "לא" ושמישהו ינסה לעצור אותה. 

הילה הררי, "אולי נאהב", הד ארצי, 2008.

 (כתבה מתוך המגזין החיפאי העצמאי "פונץ'", כפי שפורסמה בגיליון מספר 5- מאי 2008)