(צילום: אלכס ליפקין)
אז כן, למי שהיה נדמה שאיה כורם הוציאה את כל מה שהיה לה לומר באלבומה הראשון מצפה הפתעה. עם אלבום שני ומסע הופעות שעבר גם בחיפה, איה כורם חוזרת אלינו עם תובנות חדשות.
שנתיים בלבד אחרי אלבום ראשון מוצלח, שנשא את שמה ומכר כ-30 אלף עותקים עם מספר לא מבוטל של להיטי רדיו, הוציאה השנה כורם את אלבומה השני, "שפה זרה", שמתוכו מוכרים לאוזן השירים "אל תאמיני", "זהב שחור" ו"הסוף של הסיפור", שיר שכתבה יחד עם אריק ברמן. אם כבר באריק ברמן עסקנו, אז אי אפשר שלא להתחיל בעניין פריצת יוצאי "רימון" למוזיקה הישראלית של תחילת 2006, פריצה בה לקחה איה כורם תפקיד מרכזי ועוד נגיע לכך. בעידן בו כוכבים נולדים מעדיפים להשתמט משירות צבאי בחרה כורם, ילידת נצרת עילית, לעבור מסלול צבאי מאתגר בתפקיד מדריכה בחיל השריון, למרות שמן הסתם יכלה לבצע שירות אחר, קל יותר. "בשבילי היה ברור מההתחלה שאני הולכת לתפקיד משמעותי בצבא, כי ככה כיוונו אותי", היא אומרת. "היו לי אופציות אחרות, אבל בחרתי בזה כי כל המשפחה שלי היו שיריונרים. התקופה בצבא הייתה תקופה טובה וחוויה חשובה, כי נחמד לעשות דברים שאין אופציה לעשות בחיים האזרחיים. אני לא חושבת שזה קשור רק למה שעשיתי, כי כל הסיטואציה של להיות רחוק מהבית, להסתדר לבד, החובה ללמוד להסתדר עם אנשים והעניין של לעשות דברים כי צריך ולא רוצים- זה דבר שבונה אופי". אחרי הצבא הגיעה כורם ל"רימון", כסוג של תחנת מעבר בדרך לרצון ללמוד מקצוע מהותי. "פשוט חשבתי שאלמד ב'רימון' שנה אחת ואמשיך ללמוד באוניברסיטה משהו אחר. כשהגעתי ל'רימון' פגשתי הרבה אנשים שהם חברים טובים שלי עד היום ויש הרבה אנשים שאני שמחה לשתף ביצירה שלי", היא מספרת, "חלק מהם חברים שלמדו איתי ב'רימון'- אמנם קל להתייחס לזה כי זה מעניין מבחינת התקשורת, אבל יש עוד כאלה שכתבתי איתם שירים ואני שמחה לעבוד עם כולם".
האם המעבר מהצפון למרכז, היה כרוך בקשיים של שינויי מנטליות?
"זאת לא הייתה סטירת לחי. זה היה מעבר מדורג כי קודם כל גרתי ברמת השרון שאמנם היא במרכז, אבל היא כמו מושבה קטנה. פעם תל אביב נראתה לי מלוכלכת ורועשת מדי, אבל היום אני כבר גרה כאן כמה שנים ולא רואה עצמי עוזבת. אני לא רואה איפה אני יכולה לסמן את זה, אבל זה קרה מתישהו".
האלבום הראשון שלך הגיע לזהב והיו במו מעל לחמישה להיטי רדיו. האם ההצלחה הגיעה לך ב"בום"?
"אי אפשר להגיד שהיה קשה להתמודד עם דברים מהסוג הזה כי יש נטייה לקחת לדברים זמן לשקוע ובאותו הרגע אתה זורם עם זה".
באלבום הראשון שלך רוב השירים נסבו סביב אהבה ואכזבות מבחורים והאפקט שלו היה כה חזק, עד שהיה נדמה שכל מה שתכתבי בעתיד יהיה בנושא הזה. מה הוביל אותך לכתוב אלבום שלם על וסביב אהבה?
"אני חושבת שכשאתה כותב תמיד על מה שקרוב לעולמך באותו הרגע. אם לפני כמה שנים עניין אותי לכתוב על אהבה- ככה גם נראה התקליט הראשון. אני לא יכולה לדעת מה יהיה בתקליט השלישי, כי שיריו עוד לא נכתבו- הכל פתוח ואין משהו שאני יודעת שאני רוצה לטפל בו. אני כותבת כל פעם על מה שמרגש אותי ומעניין אותי וזה יכול להגיע ממה שקרה לי או למישהו אחר- אין משהו ספציפי וזה יכול להגיע באמת מכל מקום".
לטובת פרויקט "עבודה עברית 2" חידשת את "ערב ב' כסלו" של ערן צור. למה בחרת דווקא בשיר הזה?
"בעיניי היה מדובר בפרויקט בו החופש האמנותי שלך גדול. רציתי לבחור בשיר שלא יהיה מובן מאליו שאבחר בו ולשיר הזה יש טקסט מדהים בעיניי, שזהו הקריטריון הכי חשוב בעייני כשאני באה לבחור שיר, פרט לכך יש בו משהו מכשף ואני נהנית לבצע אותו".
(עטיפת האלבום "שפה זרה")
לאלבום החדש שלך מצורפת גלויה ובה פנייה אישית למי שקנה אותו, מה הרעיון שמאחורי זה?
"זה הגיע מזה שכששולחים אלבומים לתקשורת, צריך לצרף קומוניקט, שבעיניי זה דבר משעמם ומכוער. שאלתי את עצמי למה לא לכתוב כמה מילים משלי כי זה הכי נכון שבמקום שהיחצנית תכתוב משהו עלי, אני אכתוב משהו אראה לנכון לשים באור הזרקורים".
ספרי קצת על "זהב שחור", שיר שכתבת כסוג של שיר תשובה לשירו של חלפי, "עטור מצחך" ושמופיע ב"שפה זרה".
"הכתיבה של 'זהב שחור' הייתה מקרית. לא אמרתי לעצמי שצריך לכתוב שיר תשובה, כי לדעתי השיר המקורי הוא השיר הכי טוב שכתוב בעברית. באותו הזמן השתתפתי בערב מחווה לאברהם חלפי והתעסקתי המון בחומרים שלו. יום אחד ישבתי מול המחשב ויצא לי שיר שהוא תשובה נשית לשיר שלו. אורי זך, מפיק האלבום, ראה את השיר ואהב אותו, אבל התנגדתי להוציא את השיר כי חשבתי שזאת 'פרה קדושה' שאסור לגעת בה. אורי התעקש, העביר את השיר ליוני (רכטר, ח"ל) ואמר שאם הוא יאהב את זה, אז נקליט ובאמת כך היה- יוני הלחין את השיר, היו הרבה שינויים וכל מיני דברים שעשינו ביחד ואחרי זה התחילה העבודה על העיבוד הספציפי לתקליט".
באלבום החדש יש גם שיר בשם "אוטוביוגרפיה" שברור שהוא לא נכתב עליך. על מי הוא נכתב?
"כתבתי אותו לפני כשנה וחצי, אחרי ששלומי שבן הציע לי לכתוב אוטוביוגרפיה שהיא לא על עצמי. באותו הזמן קראתי חומר על מלחמת וייאטנם וככה נולד השיר, שהוא לא עלי וגם לא על מישהי אחרת, אבל יש בו הרבה ממני. מישהו אמר לי בצחוק שאם הייתי חיה בשנות ה-60' בארה"ב, זה היה שיר עלי, אבל כמובן שאני מניחה שאני לא יכולה לדעת אם זה נכון".
לינק: עמוד פרויקט "עץ הרימון".
(כתבה מתוך המגזין החיפאי העצמאי "פונץ'", כפי שפורסמה בגיליון מספר 6- יוני 2008)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה