יום שלישי, 25 בפברואר 2014

"נוגע בדרכון", נוגע בלב: אלבום חדש לעמיר לב, "נוגע בדרכון"

"נוגע בדרכון", נוגע בלב. עמיר לב על פי רונן ללנה


ביום הולדתו ה-52, סוגר עמיר לב חמישיית אלבומי אולפן ופותח דף חדש עם אלבום שישי- "נוגע בדרכון". חמש שנים אחרי "הכל כאן", לב משלים את המהפך בשיריו. הוא התחיל אחר לגמרי ב"רוצה לראות אתכם במקומי", במה שנשמע כמו ה"אלטר-אגו" שלו כיום, וחמש שנים אחר כך נולד מחדש בעידוד יוסי אלפנט עם אלבום שנושא את שמו. לא עוד הנער המבוייש מחולון, אלא הסברס מתל אביב- דוקר מבחוץ ומתוק מבפנים.

במקום לואי להב ומשה לוי המהוקצעים, הוא עבר לעבוד עם אנשים שעושים מוזיקה בלתי אמצעית: אלפנט (שנפטר עוד לפני ש"עמיר לב" התחיל לקבל צורה), מוטי ביקובסקי, אמיר צורף ועודד פרח. ההתבגרות שלו הייתה אחרת: מילד לגבר המתבגר בתל אביב. זו ילדותי השנייה, גרסת ה"לייט-בלומר". כבר בהתחלה השוו אותו ללאונרד כהן וללו ריד, הן בגלל הנטייה הכתיבתית שלו לכתוב סיפור ולא פזמון (וכן לדקלם שירים ולא ממש לשיר אותם) והן כמובן בגלל קולו המטיל צל כבד על הטקסטים. ובכל זאת, ההשוואה הייתה ראשונית ועשה רושם שהוא עצמו עדיין לא היה במקום ההוא. 




בתוך שלוש שנים הוא כבר החזיק בידיו שני אלבומים חדשים ומחק את אותו עמיר לב מפעם. האלבום הבא היה "פעם בחיים", הנחשב עד היום לאחד מאלבומי המוזיקה הישראלית הטובים ביותר אי פעם. לא הופעותיו של לב החלו לצבור תאוצה (מה שגרם להוצאת אלבום ראשון בהופעה חיה, בו התארחו פרסקי, אביתר בנאי וסיון שביט). בינתיים הוא גם הספיק להתחתן, להביא ילדים לעולם ולעזוב את תל אביב לטובת כליל הגלילית.

 
 
בהיותו בן 41 החל לעבוד על "לפעמים אני מאושר". האלבום שיצא בתחילת 2004 כלל שירים מסוג אחר. זה היה עדיין עמיר לב המוכר והמנוכר, אבל היה שם משהו אחר. לא עוד שירי אהבה-אכזבה, אלא שירים לאשתו, לבתו הבכורה ועל נעוריו שחלפו. גם אלבומו החמישי, "הכל כאן", יצא בתיאום מושלם עם יום הולדתו ב-2009. היה זה אלבום שהשלים את המהפך האישי שעבר עליו: סוף לשירי האהבה הנסדקת, התחלת ההתבוננות מסביבו. עמיר לב החברתי עסק בויקי קנפו, בקושי של העולים מרוסיה, בחולון אותה עזב ואפילו הקדיש שיר מרגש לז'אן ז'אק גולדברג, המתופף המנוח של סצנות ה"פינגווין" וה"רוקסן" התל אביביות. ב-2010, עוד אלבום בהופעה חיה- שם התארחו גבע אלון וברי סחרוף (שלב בהמשך השתתף בכתיבת ארבעה טקסטים ב-2011 לטובת אלבומו "אתה נמצא כאן").

עכשיו כאמור יוצא אלבומו החדש של לב, "נוגע בדרכון". קודם כל מבחינה מוזיקלית, לב יוצר שילוב מוזיקלי חדש. בלי ביקובסקי, צורף או פרח. הרכב חדש לחלוטין: טריו רוק חדש המורכב מרם אוריון, יונתן לויטל ונווה קורן (מתופף להקת "TREE" אשר לוותה את גבע אלון בעבר). פרט לכך, עוד לפני הטקסטים, מקבל לידיו המאזין את חוברת השירים המעוצבת כדרכון שבוטל ואשר הונפק לראשונה בעיר חולון ב-1987 תחת מספר הזהות: 0002014. תוקף דרכון זה הוארך פעמיים: בתחילת שנות התשעים בתל אביב של המאה הקודמת. היעדים: תאילנד, מצרים, מעבר רפיח, קפריסין, ארצות הברית וכמובן ישראל. של מי הדרכון הזה? האם הוא קיים בכלל או שהולבשו עליו תאריכים ומקומות? לא ברור. בכל מקרה, קשה שלא להבחין בתאריכים המסתדרים עם קיומו של אותו אגו-חלופי של "רוצה לראות אתכם במקומי" ותקופת טרום האלבום השני.

בשנים האחרונות התחיל עמיר לב להעביר סדנאות כתיבה יוצרת, כשההתחלה הייתה בפרויקט  "תרבותא" של גידי ביקנעם. כנראה כמו כל מורה למוזיקה/כתיבה, במהלך לימוד של אחרים- אתה מתחיל להיות הרבה יותר חד ככל שמתקדם תהליך זה. כשאריאל הורוביץ לימד פסנתר, הוא הפסיק לבסוף כי בכל רגע נתון הוא הבין את הטעויות שהוא עושה בזמן הנגינה. נדמה שאצל לב, האפקט היה דומה- רק שהוא הפך את הכתיבה שלו להרבה יותר עוצמתית ורגשית. זאת בהמשך לשדרוג של הכתיבה אצלו באופן טבעי, דבר שאפשר לראות לאורך השנים באלבומיו.

האם זה חלום או מציאות? עמיר לב. צילום: רונן ללנה

המסע שלנו מתחיל בשיר הנושא המביא אותנו לחורף בברצלונה, לילדים ששרים את ההימנון (הספרדי או הקטאלוני?) ולעמיר לב שבמקום לצבוט את עצמו כדי להתנער מחלום, שולח יד לכיס מעילו, נוגע בדרכונו ועובר בדמיונו מיליוני קילומטרים בחזרה אל זו שמתגעגעת אליו בישראל. ב"רכבת" הוא כבר במזרח אירופה (גרמניה?) הדמיונית או המציאותית, שנראית לו כאילו לא השתנתה מאז אמצע המאה העשרים- כאשר מה שמחזיר אותו למציאות ולהבנה שהמדובר באדמה ארורה הם הטלאי הצהוב שהפך להיות מייצג הנמכר כמזכרת, הרכבות הישנות ופסי הרכבת שככל הנראה הובילו בעבר יהודים למחנות ההשמדה- ככה שגרמניה לא ממש השתנתה וגם היום שואת היהודים באירופה, בהינתן תנאים מתאימים, יכולה להתרחש שוב.

בום, אנחנו מתעוררים ומסביבנו נופי הצפון הארץ (במה שיכול להתפרש גם ככל מקום אחר בארץ). "הצלצול ההוא" הוא סיפור קטן שנכתב ככל הנראה במהלך התבוננות על גבר ואישה הנוסעים בכל בוקר באוטובוס  מקומי לעבודה (האם הם יחד, היו יחד או שרק הדמיון של לב קושר ביניהם?) ומה שמפריד ביניהם הוא צלצול הפעמון שמוריד אחד מהם בתחנה הרצויה בעוד השני ממשיך. ב"חמישה כוכבים" המגיע לאחר מכן, מספר לב על זוגיות עם אשתו ("עם הכלבים אנחנו כבר כמעט עשרים", "אילן סידר, [מלון] חמישה כוכבים"), אך מנסה תמיד לא לשכוח שיש מעבר לפסטורליה הכפרית ושיש אנשים עם זוגיות קשה יותר. זאת כאשר אשתו מחליטה לתלות תמונה מהעיתון של ערבי, לו מטע של זיתים שנהרס.




לב ממשיך לחפור עמוק באדמה. ב"בוא איתי" (שזכה גם לקליפ בכיכובו של הכותב אודי שהרבני) הוא מספר על חבר יקר (אולי בנו?) המתמכר לבדידות המודרנית ("הטלוויזיות האלה עם התלת מימד/ראיתי אותך עם המשקפיים מהצד/מפנה את הגב/בולע ריטלין ומסתובב/איך תתאהב?"), בשיר חד עד כאב שהופך לשיר רוק-פולק תמים, כיאה לעמיר לב. ב"לאן עפים הברווזים", אחד מהשירים המופלאים ביותר באלבום, לב מארח אותנו בהופעה שלו באיזה פאב או מועדון קטן ("מרתף 10" החיפאי ז"ל?- "ישבתי, הוא שכב"). תוך כדי נגינה, הוא קולט בחור המסתכל עליו ומפליג במחשבות על הבחורה שהוא לקח לאגם שעליו כתב הסופר סלינג'ר ("התפסן בשדה השיפון")- אבל התוכניות שלו לא עבדו והם נפרדו למות אהבתו אליה והיא עדיין מחכה לחבר שלה שיציע לה נישואים ("אהובתו/מלטפים אותך/אומרים מחר/הלבין לך השיער"). ואולי בכלל מדובר בגיבור "התפסן בשדה השיפון", אשר עובר מעולם הילדים לעולם המבוגרים במהלך אותו מסע המתואר בספר וכי "אהובתו" היא אחותו הקטנה, איתה הוא מזהה- אשר לבסוף גם היא התבגרה? מה שבטוח, זה כבר לא "הכל בשבילך" הנוגה- זהו שיר שמכאיב להקשיב לו.

בשיר השביעי, "מצית כחול לבן" (או "טניה"), לב שוב חוזר להתעסק בעלייה מרוסיה- שלא כל עוליה הצליחו להתאקלם בארץ. אחת מהן טניה, הפכה לנערת רחוב תל אביבית. "Tonight" המגיע אחר כך, זורק אותנו לחלום המעורבב עם מציאות. ובחלום, תחת רוק גיטרות שהקיר שלו מזכיר את הסאונד של האלבום השני וגם את הטקסטים של האלבום הקדם לו, מוליכה את לב למסיבה מישהי שהייתה ככל חברתו בחולון הישנה. במסיבה הוא פוגש את חבריו מפעם, במה שהופך לשיר אישי ונוסטלגי על התמימות בשנים בהם הוא גדל בארץ ("לכולנו היה שרוך ומפתח/ ואדידס רום, ואמהות שעובדות/היינו מתרגשים להרים את היד ולעצור/ולהיכנס למונית", "לא היה לנו חוג/לא נסענו לחו"ל/לא קראנו שירי אהבה").




קו זה ממשיך עד לשלושת השירים האחרונים באלבום, את כולם מאפיינת הנימה האישית. "סמי" מביא אותנו לשנייה הנוכחית ועוסק בהזדהותו של לב עם שיריו של סמי שלום שיטרית ("איך אתה כותב סמי/את מה שאני מרגיש/בלי להכיר/החזרת אותי לעצמי"). הוא מתחיל בהתייחסות להתבוננות בזיכרון הקולקטיבי של המדינה המוקירה את הגיבורים מהפלמ"ח ומהקיבוץ, אבל שוכחת לספר על גבורת האנשים שעצרו את המצרים במקום שנקרא כיום "גשר עד הלום", וממשיך בעזיבה של שלום-שיטרית את מרוקו לטובת עלייה לישראל. החלק השני בשיר עוסק בהתקרבות הפיזית של לב לשיטרית, במה שמוביל בחלק המסיים ובו מתוארת פגישה בין השניים. פגישה המגישה לנו הזדהות מוחלטת- הן ברמת האישית והן ברמה הפיזית ("אמרת שמתאים לי סמי/ולך מתאים עמיר/הבחור עם הקפה/נתן לך את שלי").


גם הפעם יוצר את אחד האלבומים הישראלים הטובים ביותר. עמיר לב. צילום: רונן ללנה

ב-2008 יצא אלבומו של יובל בנאי, "מעבר להרים". את שיר הנושא כתב עמיר לב. זה האחרון אף פעם לא ניסה בכוח להכניס לשיריו התייחסות לנושא הסכסוך הערבי/פלשטינאי עם ישראל/היהודים. שם לראשונה כותב לב על העניין, בהתייחס לבחור ששימש כצלף שפגע באדם תמים ובעזרת אותה האצבע שלחצה על ההדק הניח טבעת נישואים על אצבעה של חברתו. כאילו כלום לא קרה. "חזי ורות" (האם התכוון לב לומר משהו כשהוא משתמש בשמות הללו, שאפשר בנקל לאחד ולהפוך למילה- "חזירות"?) הוא שיר חזק ומטלטל העוסק בסוגיה הפלשטינאית ומספר על הזוג חזי ורות שמפיצים אגדות או אמיתות (תלוי את מי שואלים) בנושא. "ארבע מיליון ושלוש מאות אלף איש/שש מאות אלף בתים/כמה מאות נולדים ביום/לא כתוב כמה מתים" כותב לב ומיד אחר כך מסייג: "שני שמעה מ-מ'/מ' שמע מ-ש'/ש' שמע מ-ל'/ו-ל'... שמעה מחזי ורות/למי להאמין?". סיטואציה המזכירה את דברי דוד בן גוריון עצמו בראיון טלוויזיוני נדיר שנערך בשנים האחרונות לחייו: "הערבים... מאין באו מיליון ומאתיים פליטים? הם אף פעם לא היו בשטח שלנו. אף פעם לא היו בשטח שלנו. זה בלוף כל העסק הזה. הם לא מעוניינים בפליטים-שמיטים. זה אחד הנימוקים שלהם להמאיס את ישראל. להרוס את ישראל. זו ארצנו!".

לב כמוזיקאי שתמיד התעסק במוזיקה ובעשיית שלום, זורק במחי יד את הכל הצידה ושואל בתמימות האופיינית לו- "אז איפה החומוס הכי טעים?", לאמור- "הייתה מלחמה, כל אחד הרג את השני- אבל עד מתי נלחם על המוות? אולי פשוט נלמד אנחנו, האנשים הפשוטים, להסתדר האחד עם השני? הויולה של גליה חי המוכשרת קוטעת את מילות השיר עם נגינת סירנת "צבע אדום", מבהילה ואימתנית. וואו אדיר, שאפו ללב שההפקה המוזיקלית שעשה עם הטריו שאיתו (כולל רם אוריון, הסוחב על גבו עדיין את טראומת מלחמת לבנון הראשונה) מגיעה לשיאה. זהו במובהק, אחד מהשירים המופלאים ביותר שנכתבו כאן.

אחרי הטירוף הזה, חוזר לב הביתה. לאישה ולצרות היום-יום שבגללן הוא ואשתו כמעט איבדו את ביתם. למרות הכל, בסוף כמו בכל השירים שלו (וכשמו כן הוא)- האהבה מנצחת הכל.

"נוגע בדרכון" מכיל בתוכו את כל הסיפורים הקטנים הארצישראליים שמסביבנו לאחרונה יחד עם המסנן/פילטר של לב שמגיש לנו הכל: המחשבות על מעבר למגורים בגרמניה, זיכרון השואה, האישה שלצידו, המגורים בכליל, החיים של יהודי-ישראלי לצד ערבים-ישראלים, ההופעות, החברים, השירים מפעם, זיכרונות, סיפורים ומחשבות, "הכיבוש"- והקשקוש-בלבוש. והכל כולל הכל, נתון לפרשנות המאזין. רחוק מ"הכוכב הבא" ושירי החתונות, מכניס עמיר לב אסדת קידוח הפולטת החוצה נפט מזוקק. בקולו המעושן נוגע בעצבים החשופים שלו, והופך סוף כל סוף לאותה הבטחה מאמצע שנות התשעים. להם יש את לאונרד כהן, לנו יש את עמיר לב. אין ספק בכלל, כי המדובר בחגיגה מרגשת לכל מי שגדל והתבגר עם השירים של לב ובכל מקרה זהו אחד האלבום הטובים ביותר שיצאו וייצאו פה.

עטיפת האלבום

עמיר לב, "נוגע בדרכון", "התו השמיני", 2014

הופעה קרובה: בארבי תל אביב, 25/2/2014. הופעת השקה לאלבום: בארבי תל אביב, 25/3/2014

לינקים לדרך:

1. חן לב, ראיון עם עמיר לב מתוך מדור התרבות של "זמן חיפה/קריות", 19/06/2009
2. חן לב, "הכל אישי" עם עמיר לב, "זמן חיפה/קריות", 22/10/2010
3. חן לב, "כותב מהלב", ראיון עם עמיר לך מתוך מדור התרבות של "זמן חיפה/קריות", 09/09/2011
4. חן לב, "זה לילה סתווי: עמיר לב כובש את הסינקופה", ביקורת הופעה, NRG מקומי, 29/10/2010

עוד על עמיר לב:

1. עמוד הפייסבוק של עמיר לב
2. דף הבית של עמיר לב
3. עמוד היוטיוב של עמיר לב
4. עמוד הבאנדקאמפ של עמיר לב
5. ארכיון תוכניות "החדר האינטימי" ברדיו "מהות החיים"
6. ארכיון תוכניות "הכל כאן" ברדיו "מהות החיים

יום שלישי, 18 בפברואר 2014

רק דקה והיא פה: "מתוך סופה", אלבום בכורה לטליה ברנדמן

מאגדת באלבומה החדש חבורת מוזיקאים מוכשרת. טליה ברנדמן. צילום: גידי מאיר מוריס

הצפת תחנות הרדיו חדשות לבקרים בסינגלים ובאלבומים חדשים מביאה שפע אמנים חדשים ויחד עם זאת סותמת את צינור הסבלנות לאמנים חדשים שצצים, אך לא תמיד יש להם מרפקים שיעזרו להם להגיע לשדרן כזה או אחר. דומה שאחת כזאת היא טליה ברנדמן, שמוציאה בימים אלה את אלבומה הראשון "מתוך סופה"- מתוכו שוחררו לרדיו השירים "בדמות שונה", "רק דקה" ו-"שובי". כולו על טהרת הרוק הלירי- ופרט לשיר אחד, גם בעברית.


 
ברנדמן, שביום-יום לומדת לתואר דוקטור בחקר המוח, איגדה סביבה חבורת מוזיקאים מוכשרת ובה אפשר למצוא למשל את ניר מנצור, שחם אוחנה, משה לוי (שגם ייעץ אמנותית) ואלי סורני (שהפיק מוזיקלית) כדי לגרום לטקסטים וללחנים שכתבה- להפוך למציאות. מה שלדעתי מפתיע בשיריה, הוא ההגשה. מי שיקרא את מילות השירים שלה, לא בטוח שיחשוב על אופן העיבוד המוזיקלי או ההגשה שקיימת באלבום. אמת שבסך הכל אין כאן טקסט מיוחד ושונה יחסית ליוצרים חדשים או בכלל, אבל כל מה שמסביבו, הופכים אותו לכזה ועושים חשק לשמוע ממנה עוד.

 
האלבום כולו, כולל השיר באנגלית ("Rivers" בו מצטרף בשירה גם בעלה דן גיטיס, שלטעמי היה צריך להתווסף כבונוס או לחכות לאלבום הבא, ולא להיכנס באמצע- רק לצורך כך שלא ייצור הפרדה ולו מינימלית בגלל השפה בינו לבין יתר השירים שכאן), הוא כמו משטח אחיד ומוצק להלך עליו בביטחה שמוביל את השומע מסע ללא הפסקות באמצע- ואם מצטרף חבר בדרך (רעות עין גיל ב"שובי"), הרי זה משובח. זאת באמצעות צליל עשיר ושירה בשלה. גשם, רוחות, סערות, אהבות, אכזבות וברירות בחיים משולבים כמוטיבים חוזרים בתוך העולם שנוצר. "רק דקה" הוא שיר מעולה שמסכם את כל התוצרת הזאת, ולדעתי היה ראוי לקרוא לאלבום בשם זה.
 
עטיפת האלבום
לסיכום: אלבום מפתיע ומרגש, שלמרות המילים שלעיתים אינן מחדשות דבר- איננו נופל לתוך בנאליות בזכות הפקה מוזיקלית מנצחת. שווה ומומלץ בהחלט.
 


טליה ברנדמן, "מתוך סופה", 2014, עצמאי

הופעה קרובה: 18/2/2014 בשעה 22:30, רוטשילד 12, תל אביב- הכניסה חופשית (!)

(מופע להקה מלא: עופר סלומון - תופים, גל רודיטי - בס, הילי בוימל - גיטרה, שרון טובה לוי - קלידים, תום קלנר - צ'לו, טליה ברנדמן - שירה וגיטרה)



יום רביעי, 12 בפברואר 2014

בין קודש לחול: אלבום חדש לחגית והילה כפיר, "לא ארחף בחלל"

הפרשנות האישית שלהן מתבטאת בעיקר בלחנים. הילה וחגית כפיר. צילום: מור ברנשטיין


"לא ארחף בחלל" הוא שם אלבומן החדש והמשותף של חגית והילה כפיר, אם ובתה- בהפקתו המוזיקלית של עודד גדיר. לאם, אשר לה קילומטרז' לא קטן כזמרת, זהו אלבום שני- אחרי אלבום בו שרה ממיטב החזנות הקלאסית ואלבום שירי ילדים. לבת, לה בכלל תארים בתחום המשפטים וניסיון קל הרבה יותר מאמה במוזיקה ובשירה, זהו אלבום ראשון. השתיים מופיעות יחד מעל לחמש שנים במופע שירה המשלב שיח הגותי עם הקהל. 




אלבום זה כולל עשרה שירים והוא על טהרת שירים לא מקוריים. לצד המשוררים זלדה ("לא ארחף בחלל"), לאה גולדברג ("למדני אלוהיי", "לתמונת אמא"), דליה רביקוביץ ("לבד עם השירים") וביאליק ("הכניסיני תחת כנפך"), מתיישבות מילים מתוך תפילות (כמו "עדות"). פרט לשירה כמובן, האמירה של הנשים לבית כפיר באלבום זה היא בלחנים: שמונה של האם ואחד של הבת. בשירו של ביאליק, המבוצע כגרסת כיסוי לזו שהלחין מיקי גבריאלוב, האלמנט החשוב הוא האלמנט הקולי של השתיים. ובכל זאת יש כאן ניסיון מסוים להכניס גם פרשנות אישית בדמות טקסט: בבית השני של "ברגע קטון" (את הבית השני שלו כתבה הילה כפיר, והבית ראשון הוא מתוך ספר "ישעיהו"), בשיר "תפילת אם" (עיבוד של חגית כפיר לטקסט של פאני נוידא- מתוך הספר "תפילת נשים" של עליזה לביא), ובשיר "הנני העני ממעש" (עיבוד של חגית כפיר לקטע מתוך תפילת מוסף לימים הנוראים).






לדעתי אל "לא ארחף בחלל" יתחברו בעיקר אנשים מהציבור מסורתי ומאמין בארץ, ופחות אנשים בציבור הרחב. זאת בעיקר בגלל שהלחנים אינם מצליחים לפרוץ את חומת העכשוויות, כנראה באופן מכוון. אין ספק כי הכל באלבום הזה יועד לחגית כפיר, כמו כפפה ליד, הן מבחינת העולם המילולי והן מבחינת העולם המוזיקלי. עבורה זו בהחלט יציאה חריגה, כיוון שהעיבודים של גדיר כולל לצד כלים עדינים כחליל, כינור וקלרינט גם רוקנ'רול של גיטרה חשמלית ותופים. אני שייך לצד השני ולכן אישית, מאוד אהבתי את השירים שעובדו כשירי רוק קצביים עם פסנתר, גיטרה חשמלית וגיטרת הבס. דבר זה מפיך חיים אחרים בשירה של זלדה, נתן לתפילה מתוך סדר אליהו רבה ("עדות") סיבוב מטורף עד שלא ברור משמיעה ראשונה שזהו שיר מן המקורות.



עטיפת האלבום


חגית והילה כפיר, "לא ארחף בחלל", עצמאי, 2014


ההופעות של השתיים כוללות גם שירים אחרים, שלא ראו אוזן הפעם- בעיקר כי אינם התאימו לקונספט האלבום. אפשר להתרשם ממופע שנערך ב"בית היוצר", דרך עמוד היוטיוב שפתחה חגית כפיר. ההופעה הקרובה: "האנגר 22", נמל תל אביב, 13/02/2014. 

יום רביעי, 5 בפברואר 2014

שירו איתו: רועי פרייליך ו"המתוקים רצח" בהופעה


"הפה הגדול" החדש של המוזיקה הישראלית. רועי פרייליך. צילום: חן לב

להקת "נערות ריינס" (רועי פרייליך- גיטרות ושירה, גיא גולדשטיין- בס, וניר וטשטיין- תופים), הייתה אחת התופעות המרתקות והמעניינות שצצו בשולי המוזיקה הישראלית של אמצע שנות האלפיים. בעיקר בגלל שסגנונה המוזיקלי התכתב עם להקות שעשו רוקנ'רול בסיסי, בתיבול פאנק משנות השבעים. אחרי שני אלבומים מעולים (ועם נסיעתו של גיא גולדשטיין לחו"ל) החליט רועי פרייליך לעבוד על אלבום סולו משלו- "מעלה עשן". לצורך כך, הוא איגד סביבו את ההרכב "המתוקים רצח": ניר גבריאלי, יוני שלג (או ג'וני סנואו- הזכור מה"מוגו'ס" של אסף אבידן), דני עבר-הדני (הבת של) ואביחי טוכמן (שמלווה את פרייליך כבר מתקופת "הנערות", על תקן מפיק מוזיקלי וכנגן בס מחליף).  

 
 
בחמישי האחרון, הוא עלה על במת "לבונטין 7" כדי לתת פרשנות שונה לכמה שירים מוכרים של "הנערות" וכן טעימות נוספות מהאלבום הקרוב- בהם גרסאות ל"סערה חשמלית" ול"הפרעת קשב" הנהדרים ששוחררו כסינגלים. למי שלא מכיר את האיש, מדובר ב"פה הגדול" החדש של הרוק הישראלי- לו מראה ג'יימס דיני וואקליות מפתיעה. בגלגול הנוכחי של פרייליך, הוא נפרד לרוב מהחשמלית האימתנית, הנצחית והאדומה שלו לטובת התמסרות למיקרופון ולמילים. הצליל המיוחד שהוא תמיד נוהג להוציא ממנה, ושמזהה אותו עם הסאונד של "הנערות", היה מאוד חסר לי בתחילת ההופעה ולשמחתי אחרי "תכבי את הטלוויזיה" ו"בית אחרון"- כשהגיע תורו של "רוצה להישאר רעב", הגיטרה שבה להשתתף בעניין. עוד לפני כן, לקהל נערכה היכרות עם "מעלה עשן" ו"הלילה היא תרקוד"- מהאלבום הצפוי.


באמצע הערב הגיע תורו של האורח ערן צור, לעלות על הבמה. למי שלא יודע, עבור פרייליך שכבר בשנות התשעים שיתף פעולה עם גיא גולדשטיין, חברו מ"הנערות", בעיר הולדתם חיפה- מדובר בסוג של סגירת מעגל שכן צור היה אחד מאושיות הרוק הראשונות שפרצו בשנות התשעים הזכורות לטובה, מבירת מישור החוף הצפוני אל תל אביב. 


סגירת מעגל חיפאית. ערן צור ורועי פרייליך. צילום: חן לב

במהירות עברה החשמלית האדומה לידיו של צור, כאשר פרייליך מלווה אותו בטמבורין. זאת לביצוע השיר החדש "גרוטאות", שנשמע כמו נכתב על ידי צור ויכול בקלות להיכנס לאחד מאלבומיו. אחר כך אף זכה הקהל לביצוע משותף של השניים ל"פרפרי תעתוע" (שהפך בקולו המונוטוני של פרייליך לעוד יותר מלנכולי) "עלבון" (שלצורך ביצועו עבר הבס מידיו של טוכמן לידיו של צור), "קרבות תרנגולים",  ולקינוח "יום ראשון", הלהיט הכי מוכר של "נערות ריינס"- שבוצע כהדרן ואותו העביר צור מטאמורפוזה של 180 מעלות.



"הנערות" המקוריות: וטשטיין, פרייליך וגולדשטיין.
צילום: גל דרן (למטה: "יום ראשון" בביצוע הלהקה).

 
 
לכל אורך ההופעה, היה נדמה כאילו ה"לבונטין" הפך להיות מועדון הופעות אנגלי משנות השבעים ותחילת השמונים, עת פריחת שירי "הגל החדש"- במובן החיובי של המילה. מדגדג מאוד להשוות את רועי פרייליך לפרפורמר הטוטאלי של ה"ג'וי דווויז'ן", איאן קרטיס, אבל העניין המשותף היחד בין השניים הוא רק הלהקה שהנהיגו- אשר הפכה ליד ימינם, או אם תרצו לשלם הגדול מסך חלקיו.


מהצד האחר, בניגוד ל"נערות ריינס", שלא הייתה להקה של אדם אחד, ל"מתוקים" יש עוד דרך לעבור. טוכמן בהחלט בעל נוכחות של מפיק מוזיקלי על הבמה יחד עם היותו נגן בס מוכשר, שלג מתופף "חזק ומהר", גבריאלי עושה את העבודה הנדרשת בהתאם לצורך, ועבר-הדני מכשפת בעזרת הקלידים כל שיר- אבל כרגע הם עדיין נשמעים כמו "להקת הליווי של". בינתיים בכל אופן, זה מספיק בהחלט על מנת להעניק לצופה חוויה מוזיקלית שווה, כיפית ומומלצת בהחלט.



רועי פרייליך ו"המתוקים רצח" בהופעה, "לבונטין 7", תל אביב, 30/01/2014

לינקים לדרך:

1. חן לב, "הכל אישי", "זמן חיפה/קריות", 26/11/2010
2. עמוד היוטיוב של רועי פרייליך
3. עמוד הפייסבוק של רועי פרייליך

מספריית הוידיאו:

המלצה מתוך פינת המבקר ב"חדר החדשות", חיפה והשרון