יום חמישי, 5 בספטמבר 2013

Control Disorder - קונטרול דיסאורדר


"ג'וי דוויז'ן". הכניסה לעולמם כוללת כרטיס בכיוון אחד. צילום: אנטון קורביין


אחת החוויות הזכורות לי בתור תלמיד תיכון חיפאי, הייתה ההזמנה ל"יום קולנוע" בסינמטק שבמרכז הכרמל בעיר- פעם בשנה. לילד מקרית אליעזר שמעולם לא ניסה לכבוש את העולם החיצון, הנסיעה בתוך חיפה עד לכרמל נראתה ארוכה כמעט כמו נסיעה למקום אחר.

לרוב היום הזה היה די משעמם ואני בספק רב אם זכרתי משהו למחרת. השנים עברו ובינתיים המרחק העצום הזה לא רק שהפך פתאום לדי זניח לעומת מרחקים אחרים, אלא שיכולתי לגמוע אותו ברגל ולו רק בגלל מעבר מגורים. למרות הכל, הסינמטק נותר בעיניי די שונה מבית קולנוע רגיל- סוג של היכל מקודש, אולי בשל הקונוטציה לקולנוע פחות שגרתי, הקשר שהורגלתי אליו מאותם "ימי קולנוע". מי שמכיר אותי יודע שאני מתעניין לרוב במוזיקה ישראלית, אבל כשנפלה בחלקי ההזדמנות להכיר מוזיקה אחרת- לא היססתי לרגע ולו רק בשל העובדה שמי שהפנתה אותי אליה ידועה בטעמה הטוב.


אם כן, בחודש ינואר 2008 הוחלט על פסטיבל בריטי בסינמטק חיפה ותל אביב. במסגרת זו הוקרנו שני סרטים על להקת "Joy Division", שב-2007 מלאו שלושים שנים להקמתה (כמו שאנחנו מכירים אותה עד היום): סרט דוקומנטרי וסרט עלילתי.

"Joy Division" הייתה מלהקות ה"גל החדש" שיצאו מבריטניה ושטפו את העולם כשגם ישראל הושפעה ממנו לטובה. על הלהקה המיתולוגית הזו אתוודה שעד כה מעולם לא שמעתי, אבל התברר כי הדרך לעולמה כוללת כרטיס לכיוון אחד בלבד.


"ג'וי דיווז'ן" בפעולה. צילום מתוך הסרט "'Joy Division': הסיפור האמיתי האחרון של הפופ"



Joy Division": הסיפור האמיתי האחרון של הפופ"
)בריטניה2007 , 93 דקות, בימוי: גראנט גי)

סרטו הדוקומנטרי של גראנט גי, פתח את הערב וסיפר מנקודת ראות דוקומנטרית את סיפורה של "Joy Division" ושל סולנה, איאן קרטיס. לא רק מבחינת ה"באזז" שהם יצרו בעולם ובבריטניה אלא גם כתלות בסיפורה של העיר מנצ'סטר שמהפרבר שלה, סלפורד, הגיעו פיטר הוק וברנרד סאמנר שהקימו למעשה את הלהקה- ואחר כך חיפשו מתופף וסולן דרך מודעה בעיתון.

הסרט מתאר את מנצ'סטר כעיר בלי עתיד, מפלצת בטון בתוך איזור פריפריה שבו הביוב עלה לא אחת על גדותיו. על המודעה ענו שני בחורים מהעיר מקלספילד, איאן קרטיס וסטפן מוריס, כשהם לא מודעים לכך שהם בדרכם להירשם בספרי ההיסטוריה. "Joy Division", שנקראה תחילה "ורשה", התמקדה בפאנק והסתפקה בצעקות מחאה נגד חוסר האפשרויות שיש לנער המתבגר בפריפריה.

הטריגר הראשי להקמת "ורשה" הייתה הופעתה של להקת "Sex Pistols" במנצ'סטר, שהביאה לסוג של כאוס בקרב הקהל שלא ראה הופעה כזאת מימיו. בו במקום החליטו הוק וסאמנר להקים להקה משלהם וכאמור פרסמו מודעה בעיתון. מעט אחרי שהצטרפו קרטיס ומוריס ללהקה, שונה שמה והיא נקראה על שם בית הזונות שהקימו הנאצים במלחמת העולם השנייה לחייליהם, שם שנלקח מהספר "בית הבובות" של ק. צטניק. קרטיס אף הגדיל לעשות ולווה 400 ליש"ט אחרי ששכנע את אשתו דבי, ובטענת שווא מהבנק כדי לממן הוצאת תקליטי ווניל, אולם איכותם הפיזית הייתה גרועה להחריד.

מכאן והלאה, מספר הסרט את סיפורו הטראגי של איאן קרטיס שהתחתן בגיל 18 והמציא את עצמו מחדש ככוכב פופ בגיל 20. שני העולמות הבלתי אפשריים הללו קרעו אותו: מצד אחד חיי המשפחה שגז על עצמו בגיל צעיר, יחד עם אשתו דבי ומצד שני חיי הכוכב שהביאה לו הלהקה- ובתוך כך מאהבת בלגית בשם אניק (שהתראיינה אף היא לסרט, ח"ל), כשבין לבין התפרצה אצלו מחלת האפילפסיה בצורה קשה וגרמה לו להיות תלוי בכדורים. 

קרטיס מתואר בסרט כאדם רגיש שמנסה לעשות את הדבר הנכון ורצונו להצליח לא הוגדר מתוך הרצון להיות כוכב, אלא מתוך הרצון לצאת מחיים של ייאוש ולפרנס את אשתו ובתו הקטנה. למרות כל הכוונות הטובות, קרטיס לא החליט לאיזה כיוון הוא הולך, נשאר תקוע בין שני העולמות ובסופו של דבר, על אף הצלחתה של Joy" Division"", הוא בחר לעזוב הכל ולשים קץ לחייו בתלייה. זאת לאחר ניסיון התאבדות כושל בעזרת כדורים כמה חודשים לפני כן.

אמנם היה זה ניסיון שלאחריו ניסה לשקם את חייו, אך כאמור- ללא הצלחה. לאחר מותו החליטו חבריי הלהקה הנותרים, כמעט מיד, להקים להקה חדשה. הם צרפו אליהם את חברתו דאז של מוריס, ג'יליאן גילברט ויחד הם הקימו את "New Order", שמן הסתם ידועה הרבה יותר היום לחובבי הפופ.


התגלית סאם ריליי כאיאן קרטיס. צילום מתוך הסרט "קונטרול"


"קונטרול"
( יפן/בריטניה/אוסטרליה2007 , 121 דקות, בימוי: אנטון קורבין, תסריט: מאט גרינהלג, לפי ספרה של דבי קרטיס- "נגיעה ממרחק", שחקנים: סאם ריליי, סמנתה מורטון, אלכסנדרה מריה לארה, טובי קאבל)

הסרט השני שהוקרן באותו הערב היה סרט עלילתי על איאן קרטיס, שביים אנטון קורביין ההולנדי. קורביין, שידוע יותר כצלם ובמאי קליפים- אשר גם היה אמון על עיצוב עטיפות ללהקות כמו "דפש מוד" ו-"U2", פנה הפעם לביום פיצ'ר ועשה זאת בהצלחה יתרה לטעמי. קורביין היה מהצלמים שצילמו את להקתו של קרטיס ומתברר שלאורך השנים ליווה את הלהקה.

אם סרטו הדוקומטרי של גי מספר את הסיפור בצורה עובדתית, סרטו של קורביין מבסס את רוב תוכנו על פי ספרה של דבי קרטיס, "נגיעה ממרחק". הבחירה של קורביין בסם ריליי האלמוני לגילום דמותו של קרטיס כמעט מפתיעה יש לומר, אבל דומה שלא רק שישנו דמיון חזותי בין קרטיס לריליי, אלא גם שמשחקו של ריליי עוצר נשימה לעיתים ולעיתים נדמה שאין הבדל בינו לבין הדמות אותה הוא מגלם. יתר חבריי הלהקה (ג'ו אנדרסון כהוק, הארי טריידאווי כמוריס וג'יימס אנטוני פרסון כסאמנר) נדחקים הצידה מכיוון ש"קונטרול" מתעתד לספר את סיפורו של איאן קרטיס ופחות את סיפורה של "Joy Division". למרות זאת, ניכר היטב שהחיבור בין כולם היה מושלם- וגם הוביל לבסוף לכך שבמהלך צילומי הסרט בוצעו השירים על ידם ולא הושמע במהלכו פלייבקים של השירים המקוריים.

הסרט מתחיל כאשר איאן מכיר את דבי דרך חברו הטוב, עימו היא יצאה. קרטיס מתואר כאמן יוצר רגיש שמחפש את ייחודו לא רק בין משוררים אלא גם בין זמרים כבואי ולו ריד. יותר מאוחר יתנו המילים שכתב לשיריה של  "Joy Division" אלמותיות יחד עם משמעות מחרידה. הסרט מצולם בשחור-לבן, דבר שמעצים את הדרמטיות שבו מצד אחד ומצד אחר נותן לו אותנטיות ומטשטש את ההבדלים בין יום לילה ובין ימים לחודשים.

סאם ריילי וג'ו אנדרסון כאיאן קרטיס ופיטר הוק. צילום מתוך הסרט "קונטרול"

"קונטרול" נותן לנו אפשרות לראות מאיזה חומר עשויים שיריו של קרטיס ונותן משמעות כבדה לכל מילה הכתובה בהם, כאשר הוא ממשיל אותם לחייו של קרטיס עצמו שמתגלה כדו-קוטבי: מצד אחד בבוקר הוא עובד בלשכת תעסוקה לאנשים בעלי מוגבלויות שונות ומצד שני בערב הוא סולנה של להקה פוסט-פאנקיסטית. הניגוד הזה מתגלה בהמשך הסרט גם בצורה אחרת והוא יהיה בעל משמעות רבה, כאשר לא יצליח קרטיס לאזן בין הכוחות. 

דווקא כאשר מתחילה "Joy Division" לפרוץ את גבולות האלמוניות, כשהדבר כולל גם הופעה טלוויזיונית, נכנס עוד פקטור למשחק ואצל קרטיס מתפרצת מחלת האפילפסיה. השוואה בין "הסיפור האמיתי" לעומת "קונטרול", תגלה קודם כל שקרטיס מוצג מעט שונה- ב"סיפור האמיתי" אמנם ישנם אזכורים מספרה של דבי אלמנתו, אולם אלה אזכורים המעידים לרוב על אדם רגיש ומתייסר, לעומת ההמחזה שלהם ב"קונטרול" שלמעשה מעידה על השבר הגדול בו היה מצוי קרטיס ולרוב הוא מוצג באור שלילי.

הבדלי גרסאות נוספים, קיימים גם בהתקף האפילפסיה הראשון שפקד את קרטיס בנסיעה חזרה מהופעה בלונדון, דבר שמתואר ב"סיפור האמיתי" כקרב אגרופים שבמהלכו שבר קרטיס את אחד החלונות ברכב, דבר שלא קיים ב"קונטרול". לאחר אותו התקף, נאסר על קרטיס לשתות אלכוהול ובכלל לנהל את חיי הלהקה שכל כך חיפש. מן הסתם הוא המשיך להופיע ובעצם חרץ את דינו. חייו האישיים נקלעו לטלטלה פיזית, כאשר בסיום אחת מההופעות ביקשה עיתונאית בלגית בשם אניק אונור'ה לראיין את הלהקה ובסופו של דבר הפכה למאהבת שלו.

אם ב"קונטרול" אין התייחסות ברורה לעמדת חבריו בלהקה בנושא המאהבת, ב"סיפור האמיתי" מתואר הדבר כטבעי לחלוטין ואף מסופר שחברי הלהקה האחרים היו משתעשעים במילוי מיטתם של קרטיס ואניק בקורנפלקס, בזמן סיבובי ההופעות. דבי מגלה בסופו של דבר את דבר בגידתו של בעלה ואז מגיע קרטיס בפעם הראשונה לרגע האמת, בו הוא מתבקש לבחור בדבי או באניק. במקום זאת הוא מנסה להתאבד בעזרת בליעת כדורים ולא מצליח. ביום שאחרי ליל ניסיון ההתאבדות, נכנסת גם הלהקה לסחרור כאשר מתברר שנקבעה מראש הופעה. איאן מחליט לנסוע עם הלהקה להופעה ולא לבטלה, אבל מכיוון שכל הופעה גזלה ממנו כוח נפשי- הוא לא מוצא את הכוחות לעלות לבמה מיד והאמרגן, רוב גרטון (אותו משחק טובי קיאבל בקסם רב) מעלה סולן של להקה אחרת במקומו. הקהל מגיב בצורה אלימה וקרטיס נאלץ להיכנס לבמה ולשיר, אולם לא מחזיק מעמד, יורד שוב ובמקום מתחילה תגרה המונית שתוצאותיה הרסניות הן למועדון בו ההופעה נערכה והן לקרטיס עצמו. 

מטעמים ידועים, לא התעסק קורביין יתר על המידה בחבריי הלהקה בהתייחסם לסולנם, או בחייה של דבי כאם המגדלת את בתה ללא עזרת בעלה ובסופו של דבר הוא הופך את "קונטרול" ליצירה אמנותית ולא ביוגרפית, למרות שהוא מתבסס על סיפור אמיתי וגם מתעתד לספר את סיפורו של איאן קרטיס. ביד אמונה מוכנסים אלמנטים של דרמה ומתח לסרט כדי לגרום לצופה להזדהות עם הגיבור שלו ולהאמין שאולי בסופו של דבר סופו יהיה שונה, למרות שכבר בעת מתן השם לסרט, משרטט קורביין את הדרך לסוף ידוע מראש. אפשר לחלק את הסרט לנקודות אל חזור כאשר ניתן להתחיל בסצנה בה מוצא קרטיס עבודה לנערה אפילפטית, (שבסופו של דבר מתה בעקבות התקף שתפס אותה לבדה בביתה) דרך חיי הלהקה וסצנת ההתקף הראשון בזמן חזרה מהופעה, דילמת שתי הנשים בחייו והסצנה בה מגלה אשתו שיש אישה אחרת בחיי בעלה , ולבסוף באפילפסיה שתוקפת אותו לקראת סוף הסרט וגורמת לו לאיבוד שליטה טוטאלי על גופו ועל חייו ומביאה בעקיפין גם למותו. בסרט אין ממש איזכור ל"New Order", פרט לסצנה מסוף הסרט בה נראים יושבים חבריי הלהקה הנותרים עם אמרגנם, כאשר מוריס מחבק את חברתו, ג'יליאן, כרמיזה לדרך החדשה שבה המשיכו לאחר מות קרטיס.


ההתחלה של "New Order", על פי אנטון קורביין. צילום מתוך הסרט "קונטרול"


שני הדברים המרכזיים הבאים ידי ביטוי ב"קונטרול" והחשובים ביותר מבחינת קורביין, הם תהליך יצירת שירי הלהקה על ידי קרטיס והשראה שבמסגרתה נכתבו וכן התנאים הבלתי אפשריים בהם פעלה הלהקה. הדבר התבטא בניסיונות חוזרים ונשנים לקבל חוזה אצל מר מנצ'סטר, טוני ווילסון- שהיה בעל חברת "פקטורי רקורדס" ונפטר בשנת 2007 מהתקף לב כשהוא בן 57 בלבד; ובעיקר בדרך בה הוקלט אלבום המופת שלהם "תענוגות בלתי ידועים"- באולפנו של מרטין האנט ובהפקתו המוזיקלית שכללה המצאת אפקטים שונים, ומוצג בסרט זה כמטורלל. כאמור, "קונטרול" איננו יכול להיחשב כיצירה ביוגרפית מושלמת- אבל בהחלט אפשר ללמוד ממנה על הדרך בה הוגשמו חלומות בעבר לעומת היום, וכך להבין מדוע אין אנו חוזים יותר בלהקה בסדר גודל כזה.  


"The Post Mortem"

להקת "פוסט מורטם": דן פביאן בלוך, מורן אלטרמן, לאה גדייב וליאור בלאיש. צילום יח"צ: באדיבות דן פביאן בלוך


בין שני הסרטים שהוקרנו, עלתה למיני הופעה בלובי הסינמטק להקת “The Post Mortem”שביצעה ארבעה שירים של "Joy Division", כחלק מהיום המיוחד הזה שהוקדש ללהקה הבריטית. לא רק שההופעה שלהם הייתה דבר מתבקש ונכון, אלא שהם גם עשו עבודה מצוינת ולרגע היה נדמה למאזין מהצד שמישהו שם פלייבק של "Joy Division" ולא מדובר בהופעה חיה. חבריי הלהקה הם דן פביאן בלוך (שירה וגיטרה חשמלית), ליאור בלאיש (תופים), לאה גדייב (גיטרה חשמלית וסינתיסייזר) ומורן אלתרמן (בס). עניין אותי לדעת מה הסיפור שמאחורי הלהקה ופניתי לתשובות גם מדן, סולן הלהקה, וגם ממורן, הבסיסטית, באמצעות ראיון מקוון. 

דן, אז קודם כל למה קראתם לעצמכם "The Post Mortem "?

"השם הוא שילוב של המילה 'פוסט', שזה כל מה שהיה אחרי הפאנק של 78'-79', והמונח 'פוסט מורטם' שזה אבחון זמן המוות, כאשר אינו ידוע".
למה בחרתם לעשות קאברים דווקא ל"Joy Division"?
"הרעיון היה שלי אחרי ששמעתי כמה להקות מחווה ל'ג'וי' ב'מייספייס', רובם אינטרפרטציות למקור. כנער בן 15 די טחנתי אותם וזה הדליק אותי מחדש, היום כשאני בן 33. מאחר וכבר שנתיים אני מנהיג את להקת 'אנטיביוטיקה', להקת רוק מתל אביב, הרגשתי שזה פרויקט צד מאתגר, במקביל להקלטת אלבום הופעות וחזרות ל'אנטיביוטיקה'. נוסף על כך, גם ראיתי קדימונים לסרט 'קונטרול', שהתחילו לדלוף, וחיברתי בין זה לאפשרות שיוצג בסינמטק. קשה להסביר את החיבור ל'ג'וי'-זה די מיסטי. הצעתי שנוסיף עוד כמה שירים של להקות 'גל חדש' נוספות ונעלה מופע ואז נוצר הקשר עם הסינמטק שביקשו להזמין ארבעה שירים להקרנה".
איך התחברה הלהקה שלכם כל כך מהר?

"את מורן פגשתי ראשונה בהופעה של 'העברית', בהיותי כתב 'עכבר העיר'. היא צילמה ואני הייתי צריך תמונה.
ערב אחד היא הכירה לי את לאה, חברה טרייה שלה מ'מיספייס' שמנגנת בכינור- שהפכה להיות שותפתה בדירה בתל אביב. ערב אחד פגשתי שם את ליאור שלמד עם לאה. סיפרתי להם על הרעיון שהתבשל אצלי וכולם התלהבו. לאה כנרת מגיל צעיר והיא התלהבה מהאפשרות לנגן בכלי נוסף. מורן ניגנה בס באיזה הרכב, אבל זה התפוגג וליאור מלמד תופים ולא מצא זמן מעולם ללהקה. התחלנו לנגן ומהר מאוד גילינו שאנחנו נשמעים כמו המקור וזה הכיוון, זה היה די מפתיע בהתחשב שאף אחד לא הכיר את 'ג'וי'".
 
מורן, דן  סיפר איך נפגשתם כולכם ואת העובדה שפרט אליו אף אחד לא הכיר את הלהקה. אני יודע שטיילת קצת במנצ'סטר לפני שהיית חברה בלהקה, זה לא דבר שעזר לך להכיר קצת אותה לפני? 

"בוא נגיד שבגלל ההפקה הזאת למדתי עליהם יותר ואני מכירה מן הסתם את השירים שלהם יותר... במנצ'סטר סצנת המוזיקה מטורפת, אבל זה מתחלק לג'אמים, הופעות ומועדונים. בג'אמים בעיקר מאלתרים או שמנגנים קאברים לשירים, שזה בדרך כלל רוק  או בלוז, בהופעות זה בעיקר מוזיקה עכשווית, אבל הדרך היחידה באמת להכיר את 'ג'וי דויז'ן' היא בעזרת המועדונים, ושם לא נהגתי לבלות. את 'ג'וי דויז'ן' אמנם הכרתי לפני, אבל בעיקר את הלהיטים שלהם. נראה לי שזו הלהקה היחידה שאנשים לא מודעים עד כמה היא טובה עד שנכנסים באמת לשירים שלהם ולומדים אותם".

עד כמה את חושבת שהשם שלכם מתאימים למה שאתם עוסקים בו מבחינת השירים?

"זה היה רעיון של דן, כשהוא הסביר מה הפרוש, אני אישית התלהבתי ממנו כי זה נתן קונוטציה מתאימה לקרטיס".

בועז כהן כתב בטור שלו ב"רשימות"- 'במפגש עם אנטון קורביין שנערך בסינמטק אחרי הקרנת הסרט קמה אחת הצופות ושאלה את הבמאי "האם בכוונה הצגת את איאן קרטיס כמו שמוק בסרטך?" קורביין כיחכח בגרונו ונשאר מנומס. מוזר. האם הבחורה לא הבינה שקרטיס היה חולה ואומלל?' הגיע הזמן לחשוף שמדובר בך- אני מניח שהיתה לך תמונה בראש לגבי הלהקה לפני ההקרנה. מה חידש לך "קונטרול" ומה חשבת על קרטיס בעקבות הסרט?

"לדעתי הקהל בתל אביב, שדיבר עם קורביין, היה קהל שבא לראות את קורביין ולא את הסרט. בתור מישהי שלא מכירה עבודות אחרות שהוא עשה  אלא רק את מה שהוא עשה על 'ג'וי דויז'ן', באתי למקום אובייקטיבית ולכן שאלתי מה ששאלתי ובתור במאי הוא צריך לדעת שלפעמים גם ישאלו אותו שאלות ביקורתיות עם מילים 'בוטות'. בועז כהן היה צריך לראות את התגובה של קורביין באמת ולא לדמיין איך הוא היה רוצה שקורביין יגיב לשאלה שלי.

קורביין לא התרגש בכלל מזה שקראתי לקרטיס 'שמוק'- זה הקהל שלא היה נוח לו עם זה והתלחשש, אבל זו דעתי על הסרט ועל קרטיס וזכותי לנסח שאלות כרצוני, כמו שלקורביין מותר לביים את הסרט כרצונו. שאר הקהל ובועז כהן בראשם נראו כאילו שאם קורביין היה מפליץ, אז כולם היו מצדיעים לו- הם היו משוחדים.
את הסרט לא אהבתי כל כך, בעיקר כי היה לי קשה להזדהות עם הדמות הראשית כפי שקורביין הציג אותה בסרט הזה, מה גם שמדובר בסרט וזה נעשה באופן מוקצן ודרמטי. אם אנשים היו טורחים גם להקשיב לתשובה של קורביין לשאלה ששאלתי, הם היו שומעים אותו אומר שבחיים האמיתיים ובספר של אשתו דבי הוא מתואר כמפלצת אמיתית, וקורביין החליט לא להציג אותו כך.


למי קראת שמוק? איאן קרטיס כסאם ריילי או סאם ריילי כאיאן קרטיס. 

לדעתי יש הרבה אנשים, שמתעניינים בקרטיס ומעריצים אותו הרבה יותר, עכשיו כשהוא מת, מאשר אם הוא היה בחיים, וזה מובן ומוכר שמוות מעורר עניין. הבעיה היא שזה נראה לי כמו הערצה עיוורת. צריך לעשות הפרדה- יש את קרטיס כסולן הלהקה ויש את קרטיס כאדם בחייו הפרטיים. מצד שני אנשים חושבים שהוא כזה אדם מדהים והוא כל כך אומלל וזה לא מגיע לו וכו'… בהקשר של הלהקה זה נכון שהוא היה כותב מדהים ומשורר, אבל בתור בנאדם- אני חושבת שהוא היה חתיכת שמוק ואין לי בעיה להגיד את זה בכל פעם שישאלו אותי. זה שהוא היה חולה ואומלל ומסכן וכו', זה ברור ומצער ולא מגיע לו- אבל זה לא אומר שזה בסדר להתנהג באנוכיות ולהיות קריזיונר, לנטוש את המשפחה שלך, לזיין מהצד ולחשוב שמותר לך כי אתה אומלל ומרחם על עצמך- יש דרכים מוצלחות יותר לפתור את זה ולא צריך להיות גאון כדי לדעת את זה, אבל בגלל שזה קרטיס אז כנראה לאנשים יותר נוח לרחם עליו בגלל ההערצה שלהם אליו".

את מנגנת בס בלהקה, תפקיד שהיה שמור לפיטר הוק ב"Joy Division".

"הוא ממש מכונה וזה אתגר להיכנס לנעליים שלו, גם מבחינת הנגינה עצמה וגם הסאונד שלו. הוא מדהים בעיניי- מזל שיש את פיטר הוק בלהקה, לפחות זה... (צוחקת)".


אנטון קורביין. צילום: יח"צ

כמה מחשבות לסיום...

שמיעה של שירי "Joy Division" מעלה קונוטציה חזקה ביותר לדיוויד בואי הן מבחינת השירים הראשונים שלהם מתוך "תענוגות בלתי ידועים" והן מבחינת התיאטרליות ולו המועטה שהייתה לקרטיס כשהופיע על הבמה. מה בנוגע למוזיקה ישראלית? ובכן, אם בוחנים את השירים של הלהקה בקפידה, אפשר להבחין בך שפורטיס וסחרוף, למשל, הושפעו מהם מאוד ,במודע או שלא. 

כמה שאלות שעלו בראשי בעקבות שמיעת שירי  "Joy Division" הם: האם חלק מהלחן של "חלום כחול" של פורטיסחרוף זהה לזה של "Love Will Tear Up A Part "? האם מקרי שלחנו של "כמה יוסי" נשמע די זהה אולם בעיבוד שונה, ל"Shadowplay" של "Joy Division" ובמילות השיר המקורי, מסופר על שכונתו של קרטיס במקלספילד לעומת זאת של סחרוף, בבת ים? כנראה לעולם לא נדע את התשובה, אבל די ברור ש "Joy Division" השפיעה על דור חדש של להקות שהגיעו אחריה ובעקבותיה והדבר מוכיח לא רק בעובדה ששיריה אלמותיים אלא גם בכך שקיימות לא מעט להקות שמכסות אותם. בפברואר אמור "קונטרול" לצאת על DVD, אבל כבר עכשיו מומלץ לקחת רגע, להסתובב בדף ה"מייספייס" של הלהקה ומשם להמשיך לעוד מקומות ולהאזין לשירים שיצרו סדר שונה.  

   מצא את ההבדלים: 5 קוריוזים על "קונטרול" ו-Joy Division": הסיפור האמיתי האחרון של הפופ":

1. ב"סיפור האמיתי" מספר אחד מחבריי "Joy Division" שבהופעה שלאחר ניסיון ההתאבדות של קרטיס, פגע בקבוק בירה שנזרק מהקהל בנברשת גדולה שהייתה תלויה מעל הבמה, דבר שגרם לה ליפול על הרצפה, להתנפץ ובכך להתחיל את המהומה הגדולה- אולם ב"קונטרול" אין זכר לנברשת.

2. שם ספרה של דברה קרטיס, עליו מתבסס "קונטרול", הוא "נגיעה ממרחק" ששמו לקוח מהשיר "Transmission" של "Joy Division".

3. השיר "She's lost control", ממנו גזור גם שם סרטו של אנטון קורביין, נכתב על אותה נערה אפילפטית שלה מצא איאן קרטיס עבודה, כשעבד בתור פקיד בלשכת העבודה לבעלי מוגבלויות, שבעקבות התקף אפילפסיה שתקף אותה בוקר אחד כאשר הייתה לבדה בביתה מצאה את מותה. התבוננות ב"קונטרול" תרמוז כי יתכן שקרטיס כתב את השיר על עצמו עוד לפני שחלה.

4. ב"סיפור האמיתי" מספרים חברי "Joy Division" על המפיק המוזיקאלי שלהם, מרטין האנט, שהיה ממציא אפקטים מוזיקליים משונים אותם היה משלב בשירים. ב"קונטרול" ישנה סצנה מאותו אולפן הקלטות של האניט ובה אחד מהטכנאים משפריץ עם ספריי אוויר על המיקרופון בזמן המושמעת הקלטת "She's lost control" ובכך יוצר סאונד ייחודי שמלווה את השיר.

5. זו לא הפעם הראשונה שקורביין מתעסק בתופעת "Joy Division" בתחום הקולנוע. כבמאי קליפים הוא גם ביים ב-1988 את הקליפ לשיר "Atmosphere" של הלהקה, שיר שיצא אחרי מותו של קרטיס ואותו כתב הסולן הדכאוני בימים האחרונים לחייו. 


לינקים לדרך:
האתר של אנטון קורביין- http://www.corbijn.co.uk/

עמודי מייספייס:
The Post Mortem  http://www.myspace.com/thepostmortem  



מימין לשמאל: ברנרד סאמנר, סטפן מוריס, איאן קרטיס ופיטר הוק. צילום: אנטון קורביין

פורסם לראשונה ב"מגזין במה", 3/2008

אין תגובות:

פרסום תגובה