יום חמישי, 31 באוקטובר 2019

בקצה הסקאלה: על מופע לציון 25 שנים לצאתו של "רדיו בלה בלה"


בעת שירותי הצבאי בתחילת שנות האלפיים, התגבשה בבסיס בו הוצבתי חבורה שבתוכה עברו מיד ליד עותקים "לא רשמיים" של אלבומי "החברים של נאטשה", כאילו יצאו זה עתה לראשונה לאוויר העולם ולא עשור לפני כן. שני האלבומים הראשונים של "הנטאשות" היו מעולים, אבל "רדיו בלה בלה" שהגיע אחריהם היה משהו אחר. מעיין זיקוק רעיוני של כל השירים הקודמים, פלוס תוספות וביקורת חברתית נוקבת אמיתית- עוד לפני עידן המסך הקטנים והתבודדות מרצון. שום דבר דומה ל"רדיו בלה בלה" לא רק שלא נעשה קודם לכן בארץ, אלא שגם הקדים את זמנו בכמה עשורים. בהמשך, כשהממון היה בערך מצוי בכיסי- קניתי את האלבומים המקוריים. 


הפוסטר המקורי של "רדיו בלה בלה".
היינו אז בשנות העשרים שלנו, תקועים בבסיס של חיל האוויר בקריות ולא ממש מודעים למה שמתרחש במרכז הארץ- שלפחות לי נראתה אז כמו מקום אחר לגמרי. ואז, כמו סימן מהשמיים, קרה הבלתי יאמן- "החברים של נאטשה" התאחדו בדיוק באותה התקופה בהופעה חד פעמית שנערכה במצפה שלם. ככה מצאה עצמה חבורת חיילים מבסיס בצפון, פחות אחד (שלא קיבל שחרור מהחברה שלו), שוכרת חדר באכסניית עין גדי- רק כדי לעמוד במשך כארבע שעות במופע שכלל שירים מכל האלבומים, במה שעד היום זכורה לי כחוויה מעצבת. למעשה, כשאני מחשב אחורה את הדרך קדימה אל היום- ייתכן שבאותה ההופעה החלטתי, כנראה באופן לא מודע, שהעיסוק שלי בעתיד יהיה סביב מוזיקה ישראלית. 


הימים עברו, ארקדי דוכין ומיכה שטרית התאחדו, התפרקו ושוב התאחדו וסביבם נותרו ז'אן פול זימבריס, מיקי הררי וקוזו (שבשנים האחרונות הוחלף בגולן זוסקוביץ)- והנה לפני שנתיים הם בחרו לציין בסיבוב הופעות בניחוח כמעט חו"לי 25 שנים לאלבום שהפיק עבורם מוזיקאלית יוסי אלפנט- "שינויים בהרגלי הצריחה". אלבום שהוא אבן דרך ביצירה המקומית. החבורה שלנו לעומתם, התפרקה באופן סופי- כשאיכשהו נותרתי בקשר אינטרנטי דווקא עם זה שמקומו נפקד ממצפה שלם. מה קרה איתנו בנתיים, 
אתם שואלים? איך שאל שטרית את דוכין באחד מהקטעים ב"בלה בלה"? "השתנית? שמנת? רזית?". 
כך גם היה איתנו: שמנו, רזינו. הכל מהכל, כל אחד בכיוון שלו. כמובן שהלכנו יחד להופעה המצוינת ההיא וכמובן שהיא השאירה אצלנו טעם של עוד, כאשר היה ברור לנו שזה המתאבן להמופע הכי מעניין, מאתגר ומסקרן- זה אשר יתקיים כנראה ב-2019 ושיציין 25 שנים לאלבום הקונספנט "רדיו בלה בלה". 
כנראה? היינו די בטוחים שדוכין את שטרית לא יוותרו על זה.


"החברים של נאטשה" משנים את הרגלי הצריכה, ב"האנגר 11" בתל אביב של 2017. צילום: חן לב

ואכן כך היה. "החברים של נאטשה" עבדו השנה בקדחתנות על מופע גרנדיוזי, מלא צבע ותוכן שהתכנון מאחוריו היה להעלות את "רדיו בלה בלה" כאותה אופרת הרוק שהוא היה אמור להיות. עוד לפני שנקבע האירוע בהיכל מצדה, לא רחוק אגב מאותו מצפה שלם- שם הם הופיעו לראשונה לפני יותר מ-15 שנים, כבר הוקצתה עוד הופעה אחת בהיכל "מנורה" בתל אביב בחודש נובמבר הקרוב ואליה, כמעט מיד, נוספה עוד אחת עוקבת. די ברור היה שהחוויה האמיתית מצפה למטיבי הלכת שיעפילו אל המצדה. נוסף על כך, החזרה הגנרלית שנערכה באופן סודי לחלוטין עוד לפני כן- הבטיחה רבות. התפריט לערב כלל לצד "החברים של נאטשה" המחוזקים בזוסקוביץ, גם רשימת הנגנים ארוכה: עמית הראל- קלידים ואבלטון, עדי דגני- קלידים, אמיר גבירצמן ומרק רוזן- כלי נשיפה, זוהר ברזילי- תופים, יועד ניר- צ'לו, שירה נטיף, הגר מעוז ונינה לוטרמן- כינורות ו-רון בונקר- גיטרה. באלבום המקורי התאספו כמה מטובי אמני ושדרי ישראל כדי לתת את קולם, בראשם אלי ישראלי, שהיה על תקן גיבור העלילה- אבינועם וקסמן. הפעם, מפאת חוסר המקום, תפסו את מקומם של  האורחים ההם אורחים כמעט חדשים לגמרי: נינט, אמיר דדון, עמיר בניון, קובי מרימי, ארינה פופובה וכמובן אי אפשר היה לוותר על מקומו של ערן צור, שהיה למעשה השריד היחיד על הבמה שהשתתף באלבום ההוא כאורח. את מקומו של אבינועם וקסמן, המפוצל לפרדי, הפי, שץ והמתגעגע לליזה, תפס השחקן ליאור אשכנזי. 


החברים ו-א. וקסמן. צילום יחצ': אורית פניני
אז יצאנו לדרך, כשאנחנו מצפים לכארבע שעות של מופע רוק לפנים. ראשון עלה ליאור אשכנזי על הבמה עם "שבע דקות לשש", ואחריו מיד הפציעה כל הלהקה עם "אוטוביוגרפיה" המצמררת- כפתיח למערכה הראשונה בה שולטת דמותו של פרדי. כולם הבינו שעכשיו זה עכשיו, שזה באמת קורה. מיד בו זמנית נשלפו, כידוע בעידן שלנו, הטלפונים הניידים על מנת לצלם את האירוע. שורות שורות של מסכים ריצו בחושך, במקום בו אפשר היה לצפות ולמצוא ראשים של אנשים. 

"מראה שחורה"? הצחקתם את "הנאטשות". הם היו שם קודם, כשהמסכים היו עדיין גדולים ואפילו לא שטוחים. הם אלה שכבר היו על סמים ועל נוגדי דיכאון, כשבישראל השתיקו כל סממנים לחולי פסיכולוגי ונפשי. הם אלה שישנו כל היום, התעוררו מאוחר, נשארו ערים עד סוף הלילה, גילו שעוד יום עבר

שורות שורות של מסכים, וגיטרה אחת של מיקי הררי. צילום: רועי ברנר

אם יש קטע סולו אחד ש"רדיו בלה בלה" מזוהה איתו יותר מהכל, זוהי נגינת הגיטרה החשמלית של מיקי הררי הפותחת את "פרדי על הבוקר"- כמו קורעת את אשמורת הבוקר אל תוך היום החדש. 25 שנים הסולו הזה מחזיק מעמד לא נס ליחו. אנחנו כבר עמוק פנימה. רגע לפני ששוברים את הטלוויזיה, הגיע תור אופרת הסבון שמתחיל משיחת טלפון והופך למונולוג, שבמקור בוצע על ידי מיכה שטרית על רקע הגיטרה של הררי. כאן לקח את ההובלה ליאור אשכנזי עם המונולוג האלמותי שכולל סיפור על יפייפיה מהממת שרצה בהילוך איטי, בירה של גברים וכלב שמזיין טלוויזיה (אם מישהו זוכר את הפרסומת המיתולוגית ההיא...)- כאשר בסופו של דבר הכל מתפוצץ לאינסוף עם "שברי" ו"שיר דעיכה" החותם את הפרק של פרדי בעסק. 

רגע לפני ששוברים את הטלווזיות. ליאור אשכנזי כפרדי. צילום: רועי ברנר
וכל זה רגע לפני שארקדי עובר לעמדת הדי. ג'יי שצצה לה פתאום ונינט עולה לראשונה על הבמה ומתחפשת יחד עם אמיר דדון לפבלו רוזנברג, בביצוע סטייל "היהודים"- שאישית חשבתי שמקלקל את היופי של השיר הכואב הזה. 
מצד שני, אני שמח שהתקשרת. 
כמו לאורך כל המופע הזה, דוכין ושטרית ניהלו דיאלוג על הבמה ועל המסכים- במה שהעצים את הפרדוקס על האופי בו אנחנו בוחרים לתקשר בינינו בעידן המודרני. 


דוכין ומיכה מנהלים דיאלוג בין המסכים. צילום: חן לב










מבלי שכמעט אף אחד שם לב, רבע מופע כבר היה מאחורינו- מה שאמר שהגיע הרגע בו האישיות השנייה של א. וקסמן, הפי, נכנסה לפעולה. המעבר התרחש כאשר "צפוי שינוי" התנגן ברקע, אבל החלק הזה היה המרגש ביותר בהופעה- כיוון שבמקביל על המסך הראשי ריצדה דמותה של מאיר בנאי, שר ומנגן כאילו הוא עדיין איתנו. ללא ספק, המחווה המדהימה ביותר שאפשר לעשות ליוצר ענק שאיבדה המוזיקה הישראלית מוקדם מהצפוי.  

טוב, אז מי לא אוהב את הפי וקסמן? ברור, שאין דבר כזה- כולם אוהבים! אולי יותר מיתר המערכות, מכילה המערכה השנייה על הפי את כמות הלהיטים הרדיופוניים הגדולה ביותר מהאלבום הזה. כשארקדי דוכין מנצח על כולם הבנו שעכשיו הוא כי ההוא הלך. אחר כך יגיע התור של הקוק בצהריים, האקסטזה לקיומות ולחדשות שכולם רואים- אבל אף אחד לא רואה באמת, שיר הנרקומנים שעדיין רלוונטי להיות, שיר הסמים האולטימטיבי האלקטרוני "מעליות" (בביצוע אמיר דדון), ו"אני לא רוקד כשעצוב". נו, אל תרקוד. 







באופן סמלי, תוך כדי כל ההתרחשות על הפי, החלו שמועות על גשם. ברקע מופע הפירוטכניקה הנפלא שהרימו "החברים של נאטשה" באמצע המדבר, החלו להופיע ברקים. בשלב מסוים, בדיוק כשכולם רוקדים כשעצוב, החל גם גשם זלעפות להופיע והוריד את החבורה להפסקה של שעה מהבמה ואת הקהל לתפוס מחסה ברחבי המתחם ובאזור חניית הרכבים. לשמחת מי ששרד את הגשם, החום העז ששר במקום ייבש את בגדיו הרטובים די מהר. לצער כולם, מופע המסכים, התאורה והאנימציה שתוכנן בקפידה ספגו מכה אנושה- כמו גם חלק מכלי הנגינה החשמליים. אז כן, אפשר לומר שמשהו נפגם החל מהשלב הזה בחווית הקהל- אבל מצד שני, אין ספק שהמציאות היא התפאורה הכי טובה. כמו בסיפור של וקסמן, גם כן הדברים החלו להשתבש אחרי שהשפעת הסמים דעכו... 
מופע פירוטכניקה באמצע המדבר. "הנאטשות" בהרכב מלא. צילומים: רועי ברנר

כש"הנאטשות" חזרו לבמה אחרי ההפסקה, דמותו של "שץ" צצה- כמו גם עמיר בניון שביקש לדבר עם הקהל על כסף וסקס. המערכה השלישית נפתחה, עצבנית מתמיד: עם ליאור אשכנזי כדוצ'ה לובש מעיל מנומר ועם ארקדי שנואם מאחורי דוכן ועליו כרזת הבחירות של שץ, אדומה כדם. אחרי ראשית ימי הכוח עלה ערן צור, מי אם לא הוא?, על מנת להגיש את המונולוג על סוטה המיץ. בניון וצור המשיכו בחילופי השירים ביניהם, עד שהגענו לאהבה שמתה- ואת מקום זמר האופרה שגילם דודו פישר באלבום תפס קובי מרימי, המוכשר לכל הדעות. 

מי אם לא הוא? ערן צור, "סוטה מיץ". צילום: רועי ברנר
ואז הופיעה ליזה. הדמות הרביעית. המעגל נסגר בחצות והגיעה ההשלמה. האהבה לא מתה וכולנו נאמר הללויה, במפגן עוצמה בו כל אורחי המופע עלו לבמה.  

לסיום המופע המרהיב הזה נוגן, איך לא, השיר המסיים של האלבום "שגרה". נכון שהאירוע אמנם קצת "התקלקל "באמצע בכל מה שקשור ל"מושלמות"- אבל בסופו של דבר העניק לצופיו חוויה אדירה ובלתי ניתנת לשחזור, כיוון שדווקא ה"קלקול" הזה העניק רובד מציאותי וחם יותר לכל מי שהגיע לראותו. 




שני ההדרנים שנוגנו מיד אחר כך, "מיליוני אנשים" ו"נאמר כבר הכל" הפכו במהלך השנים לסוג של הימנונים לבדידות. מי שצפה במופע מעמדת הקהל ראה שסביבו, שהקהל של הנאטשות הזדקן יחד איתם. הצעירים ביותר היו חבר'ה בני 30 והמבוגרים היו בני 50 ודרומה. די ברור כי אם הלהקה תוציא אלבום חדש ולא תסתפק באיחודים, הדבר יזרים להם מעריצים צעירים וינגיש שוב את החומרים שיצרו בשנות התשעים גם לכאלה שטרם הגיעו לגיל צבא. בנתיים, מדובר בהופעת חובה לכל מי שהרוק הישראלי יקר ללבו. את האפשרויות החד פעמיות שעוד נותרו על מנת לתפוס את המופע הזה, יהיה אפשר למצוא בהיכל "מנורה" בתל אביב, ב-20/11 ולמחרת ב-21/11. אסור לפספס. 

יום שבת, 19 באוקטובר 2019

מסע אל העצמי: ראיון עם יובל מנדלסון, בעקבות "יובל מנדלסון והמסע לפולין"


"המסע לפולין" זהו שם ההרכב החדש של יובל מנדלסון (קלידים: אסף תלמודי, תופים: נדב לוזיה, בס: אור אדרי), שחוברה לה יחדיו בעקבות אלבומו החדש. ארבע שנים עבדו מנדלסון והחבורה על האלבום, כשבאמצע השתלב גם הפרויקט החד "שירים לבלה" תחת השם "יובל המנוול". השנים עברו וסולנה של להקת הרוק הבועטת ז"ל "שייגעצ", הפך בבקרים למורה אזרחות ומחנך, בצהריים לבעל ואב גאה לשניים ובלילות לחיית במה, ובכן- כמה שיותר, כן ייטב. מה שנקרא, "חתרן בלתי נלאה". "מאחורי שתי המילים 'המסע לפולין', יש הרבה משמעות ושליחות. כמו כן צירוף המילים הזה מקפל בתוכו את האובססיה האישית שלי למלחמת העולם השנייה, לנאצים ולשואת יהודי אירופה. הייתי אומר אפילו שזה כמעט הובי שלי", הוא מסביר. "הקיץ, רגע לפני השקת האלבום החדש שלי, יצאתי למסע לפולין עם תלמידיי- מה שגרם לי להיות חבר בלפחות שתי קבוצות 'וואטצפ' תחת השם הזה. בשניהם אגב קורים דברים נפלאים".


יובל מנדלסון ו"המסע לפולין". צילום: עמית כרתא.





יש פה גם סוג של התרסה מטבע הדברים, כמיטב המסורת.

"תמיד הייתי זה שמכוון חצים ויורה אותם. חיפשנו שם לאלבום ואז מישהו זרק לאוויר: 'המסע לפולין', ומישהו אחר אמר: 'לא, זה שם הלהקה!'. באותו הרגע, היה ברור לי שזה השם".

איך הפכתם ללהקה?

"קודם כל, זה האלבום הכי תובעני שיצא לי להוציא- מבחינת משך העבודה ומבחינת הרזולוציות שנכנסו אליהם בשירים ויותר מאוחר בעיבודים.  כשאני ותלמודי הרגשנו שאפשר להיכנס ולהקליט את החומר החדש, חיפשנו בס-תופים וליהקנו את נדב לוזיה ואת אור אדרי כנגני הקלטות. תוך כדי העבודה, נהייתה פתאום הרגשה של להקה. פתאום נהיה לזה שם ועשינו 'אינדי נגב'- ומשם רצנו למועדונים קטנים ברחבי הארץ במשך חודשים, ומכל הופעה הקהל רק גדל".

בינתיים הוצאתם 4 סינגלים, כולם מלווים בקליפים וחלקם מעל ל-6 דקות. מה קורה פה?

"החלטתי שאני לא כותב את השירים שלי עם סטופר ושיש צורך במקום להעמקה, שום דבר לא בוער. זה לא זבנג וגמרנו, זו כאמור להקה עם אורך רוח- כיאה לשמה. לגבי הקליפים, צריך להבין שהפורמט של הדיסק מת. אז נכון שנדפיס כמה מאות עותקים של דיסקים, כי גם לי אישית זה חשוב, אבל זו הדרך היחידה היום להתרומם מעט, לחדד ולמקסם את האמירה בים של טירליון שירים שיוצאים בכל חודש. זה עוד חלק ביצירה, שאני מאוד אוהב, שמאפשר לומר עוד משהו על דרך המשחק, הסיפור, הבימוי והתסריט".






מלבד השירים החדשים ("הזיפת של יום שישי", "סיפור פשוט" ועוד), שירי יובל המנוול (כמו "רצח רבין", "גוף האדם"), לא נפקד בהופעת ההשקה שהתקיימה במועדון הבארבי בתל אביב בתחילת חודש ספטמבר גם מקומם של שירי להקת "שייגעצ'" כמו "מרלין מונרו" ו"אבא עורך דין". זאת כאשר השירים בוצעו על ידי המקור, בסוג של אירוח נוסטלגי. "לא מדובר באיחוד, כי אם באירוח", מצנן מנדלסון את האווירה. "להקת 'שייגעצ'' התארחה בהופעה הזו, אירוח של אלופים, וזו הייתה הפעם הראשונה שלנו יחד שוב אחרי 8 שנים בערך. המחווה הזאת שלהם מאוד משמחת אותי. כמובן שאני הצעתי את הרעיון, אבל זה לא מובן מאליו שהם אישרו אותו. החזרה הראשונה שהייתה לנו נשמע פגז מהרגע הראשון, כאילו הזמן לא עבר. מה הלאה? אלוהים גדול".



מחווה משמחת "השייגעצ'" במאה הקודמת. תמונת יחצ' באדיבות הויקיפדיה.


חלק לא קטן מהשירים החדשים, שלא לומר רובם, מתעסקים בהוויה הנוכחית של מנדלסון- כולל היותו מורה. בקליפ ל"סיפור פשוט", הוא אף הגדיל לעשות ולא רק ששיתף כמה מתלמידיו בקליפ אלא שגם סיפור העלילה מפגיש אותו עם בן דמותו הנער מלהקת 'שייגעצ'. "אני כותב מתוך אמונה שככל שאהיה יותר ספציפי יותר ויותר, אנשים יוכלו להזדהות עם השירים שלי", הוא אומר. "זה מין פרדוקס כזה: כשאומרים דברים כלליים על אמונה, אהבה וכו', אי אפשר לשים בזה את השיניים. לעומת זאת כשאני כותב על עצמי, אנשים אומרים שזה מזכיר להם את עצמם או מישהו שהם מכירים".





איך מרגיש היום השייגעצ' מפעם?

"הכבד לא כמו שנתנו לנו אותו בהתחלה. האמת היא שלא מזמן עשו לי בדיקות והתברר שיש לי כבד שומני, אז אמרו לי: 'אל תגזים חביבי'. אני יכול לומר בגאווה, שהקהל שלי היום מורכב עדיין ברובו מחיילים ותיכוניסטים, זה היה אז והיום זו המתנה הכי יפה שמוזיקאי יכול לקבל. ככל שעובר הזמן, זה הופך ללא פחות ממדהים. אני באמת כבר סוס זקן. אני אבא לשניים- יש לי תינוק בן חצי שנה, גודלו ככיכר לחם, אבל מתברר שאני עדיין כותב שירים שמדברים לחבר'ה הצעירים. זה לא שאני עושה מאמץ להגיע אליהם ויצא שזה מצחיק, כי ביום יום מצאתי עבודה שאני כל הזמן בסיג ושיח עם חבר'ה בני 16-17".






קישורים לדרך:

1. חן לב, המנוול: יובל מנדלסון המציא את עצמו מחדש עם תקליט ילדים לא קונבנציונלי, מתוך אתר מעריב און ליין, 01/03/2017
2. חן לב, א-שייגעצ: יובל מנדלסון על אלבום שירי הילדים "שירים לבלה", גרסת "מבין השורות".

קישורים נוספים:

1. עמוד היוטיוב של יובל מנדלסון
2. עמוד הפייסבוק של יובל מנדלסון 


"א-שייגעצ'": יובל מנדלסון על אלבום שירי הילדים "שירים לבלה" (01/03/2017)

יובל מנדלסון מוכר יותר ככוח המניע מאחורי להקת העבר "שייגעצ'" וכסולנה הפרובוקטיבי. במהלך השנים הוא לא זנח את המוזיקה, אך במקביל למד תסריטאות ב"סם שפיגל" ואף מצא את עצמו כשחקן (בין השאר ב"מישהו לרוץ איתו", "חתולים על סירת פדלים"- אותו גם ביים, ו"החדש של עמרי גורדון"). בשלב מסוים, תדמית הרוקר ששותה כל הלילה וקם אחרי הצהריים, כבר לא התאימה לו. לפיכך, אחרי שהשלים תואר במדעי הרוח והחברה באוניברסיטה הפתוחה, הוא החליט לחזור לבית הספר "בליך" בו למד- הפעם כמורה לאזרחות. כן, מה ששמעתם. "הרגשתי שאני צריך משהו קבוע ויציב, ובמובן הזה אני יותר שמרן ממה שיכולתי להודות. מצד שני מרגע שזה קרה, וזו השנה השנייה שאני עושה את זה, זמן נהיה מצרך יקר בשבילי- ולכן הספקתי לעשות הרבה יותר דברים בזמן הפנוי בו אני לא מלמד", מדייק מנדלסון.

לפני כשנה הוא גם הפך לאביה הגאה של בלה, שנה אשר במהלכה הופיע בתוכנית של גורי אלפי בערוץ 10 ומדי פינה חשף שיר חדש שכתב לבתו הפעוטה. שיר ועוד שיר הפכו לאחרונה לאלבום החתרני לילדים בעיבוד מוזיקלי משותף לו עם אסף תלמודי ומיקי ורשאי- ותחת השם: "יובל המנוול- שירים לבלה". באלבום יש תשעה שירים עליזים וחרוזים על חגים וחיות, עמים וארצות, מחלות ומלחמות- אשר לכל אחד מהם צולם קליפ במטרה ליצור סוג של קלטת ילדים אינטרנטית. "הפערים בין מה שעשיתי בעבר, לבין האלבום הזה הם לא כאלה גדולים: 'שייגעצ' היה שם די קולע ללהקה שהייתה לי אז ו'יובל המנוול' זה שם די קולע לפרויקט החדש שלי היום", אומר מנדלסון. "זה לגמרי לא אלבום ילדים קונבנציונלי: זה תקליט פרחחי, הייתי קורא לזה אפילו 'שייגעצ''- הדור הבא'".  

ממש האיש ללמד אזרחות בתיכון.

"למה לא, למה לא? לדעתי אני דווקא אזרח מהטובים של המדינה: פעיל, פורה ומשלם מיסים באדיקות. נכון שיש לי בעיה של דו"חות חנייה, אבל מעבר לזה לא דבק בי רבב. פוליטיקה ואקטואליה הם שני דברים, שתמיד עניינו אותי ושתמיד היה לי חשק לדבר עליהם- וזה נכנס לא פעם לשירים שלי, וגם במקרה הנוכחי. מקצוע האזרחות מאפשר לי לקיים שיח עשיר ומגוון על מה שקורה במדינה שאנחנו חיים בה. חוץ מזה כשאני בא לכיתה אתה יכול לתאר לעצמך שזה לא עוד מורה שנכנס לכיתה".


עטיפת האלבום. צילום: נטלי קוסקי.


את "שירים לבלה", כתב מנדלסון במשך כחודשיים בלבד והקליט אותו עם אסף תלמודי בתוך ארבע שעות בלבד ("עם עצירה קטנה לפרוזן יוגורט"). את האלטר אגו "יובל המנוול", אפשר לראות כאנטיתזה ל"יובל המבולבל"- כאשר "מבולבל" הוא הכינוי האחרון שאפשר לכנות בו את האיש שמאחוריו. "הרבה שנים חתמתי על מיילים ככה וזה הלך קדימה משם", מספר מנדלסון. "'יובל המנוול' הוא הילד הזה שצועק: 'תראו המלך עירום, רואים לו את הבולבול!'. אני כבר חושב על לעשות אחת לכמה זמן אלבום נוסף תחת השם הזה. למשל: ''יובל המנוול'- שירים לחג המולד', ''יובל המנוול'- תעופה וימאות', 'חקלאות בשדה', או מה שזה לא יהיה".

בין השירים אפשר למצוא גם את "המנדלסונים הקדומים", שיר די מוזר על טיול שורשים מאולתר ברומניה שערכת יחד עם כל משפחתך בעקבות אביך שנפטר מסרטן.

"בשיר החצי מפוברק וההיתולי הזה אני מסביר לבלה מי היו אבותיה וממה כל אחד מהם מת. סבי מוריס למשל, מת מאבנים בכליות כשאבי היה בן 5. היום כבר לא מתים בגלל דברים כאלה, נכנסים למכונת לייזר ומעיפים את זה- אבל אז זה היה סיפור. הומור עבורי זה נשק וכלי דרכו אני יכול להתמודד עם דברים קשים, שהאלבום הזה מלא בהם".

קלטת ילדים קלאסית, כמו שאומרים.

"המנגינות שמלוות את כל הטקסטים הן מעיין מראה הפוכה ביחד לתכנים הללו. דרך לחנים נעימים, מתוקים, קליטים ודביקים אני יכול לא רק לומר את הדברים אלא גם להגיע להמון אנשים ולהשמיע להם את זה".

איך אשתך והבת מגיבות?

"שתיהן מתות על זה ושומעות את זה בלופ, ברמה שזה הפך כבר למוגזם ואני מבקש מהן לשים משהו אחר. בלה מאוד אוהבת את המוזיקה, רוקדת וזזה עם זה. בגילה היא עדיין לא מבינה מה הולך שם בקטע הטקסטואלי".

הקליפים לשירים, צולמו מול ילדים. במציאות כבר יצא לך להופיע בפני ילדים כ"יובל המנוול"?

"בהחלט, והם הסתכלו עליי ועל הנגנים בהשתהות של 'מה נחת עלינו לעזאזל עכשיו?'. זה היה מעניין ולא פשוט, אבל למרות הבדיחות שעברו מעל הראש שלהם- הם הרגישו בחיישנים שלהם שהם נמצאים באירוע חד פעמי, אליו ההורים שלהם לא ייקחו אותם ועוד לא לקחו אותם. לדעתי שזה נפלא, יוצא דופן והגיע הזמן שגם יהיה מזה. אם רוצים ללכת לפסטיבל או ל'דיג דיג דוג' או ל'ציפ ציפ צופ', אז בבקשה- יש את זה בשפע. אבל ימי שרוצה אחרת מוזמן לבקר במגרש המשחקים של 'יובל המנוול'. אני מבין שקהל היעד של הדבר הזה עשוי להיות מצומצם. נו, בסדר".

מה עם הופעות?

"אני ממשיך להופיע כרגיל עם גיטרה וכל הרפרטואר שלי, כשלאחרונה אני מכניס גם כמה מהשירים החדשים. ההופעה הקרובה שלי תהיה ב-2.2, בקפה ביאליק בתל אביב. הופעה של 'יובל המנוול' כרגע צפויה רק במסגרת 'יום הילד', שייערך ב-24.2 בדגניה ב'- אבל לדעתי גם החברים של דגניה א' מוזמנים".


(פורסם לראשונה במדור התרבות של "מגזין מעריב", 01/03/2017)

קישור לדרך-


יום שישי, 4 באוקטובר 2019

"מלך הבלוז", הם קוראים לו: ראיון עם רוני פיטרסון (06.11.2009)



בנובמבר 2009 הגיע רוני פיטרסון ז"ל, האיש והגיטרה, אל פאב האלפנט בקריות למופע אקוסטי חדש עם שיריו של בוב דילן. לצורך כך ראיינתי אותו בקצרה על הבלוז, הקשר שלו לארץ והיותו סוג של נספח תרבות בעת הופעותיו בחו"ל. כמעט בדיוק עשור אחר כך, הוא הלך לעולמו ודבריו כאן מעוררים צמרמורת. עולה לאתר לזיכרו.

מאז 1987, עת בחר שלום חנוך בו ובאחיו ריי כנגני החיזוק למופעו 'רק בן אדם', נמצא רוני פיטרסון בפסקול המוזיקה הישראלית המלווה את חיינו. פיטרסון, יליד גרמניה, שיתף פעולה במהלך השנים עם טובי האומנים בארץ כמו רמי קליינשטיין, ריטה, ירדנה ארזי, מאיר אריאל יובל בנאי, מיכה שטרית ואפילו עם אייל גולן בלהיט "דמעות", מתוך האלבום "חייל של אהבה". למרות שאצל שלום חנוך הוא ניגן בעיקר רוק, הבלוז תמיד זרם בדמו של פיטרסון, כשלצד הופעות עם הרכב משלו גם אירח נגני בלוז רבים מחו"ל וייצג את המדינה בפסטיבלים שונים בעולם. 

פיטרסון הוציא שלושה אלבומי אולפן מקוריים, וכן אלבום בשם "רוני פיטרסון וחברים"- שכלל עיבודי בלוז לשירים ישראלים מוכרים בביצוע האומנים המקוריים שלהם. לאחרונה, מלווה בזיו הרפז, הוא מעלה מופע בלוז אקוסטי מיוחד משירי בוב דילן ומחר הוא יגיע עם המופע אל פאב האלפנט שבקריית חיים. "הבלוז הוא הבסיס להכל", אומר פיטרסון. "הוא בא לפני הרוקנ'רול ולפני ג'אז, והוא השורשים האמיתיים של כל מוזיקה. זו מוזיקה טהורה שמדברת מכל הלב".

רוני פיטרסון בהופעה. צילום: יח"צ


כינו אותך לא פעם 'מלך הבלוז המקומי', ועמוס אורן אפילו כתב עליך שאם הבלוז היה דת- אתה היית האפיפיור במקדש התהילה. עד כמה אתה רואה עצמך כשליח הבלוז בארץ ועד כמה הבלוז מתאים אלינו?
"בעצם עם העלייה שלי לארץ ב-1991 נאמר עלי, שהבאתי איתי גם את הבלוז והפכתי אותו לחלק בלתי נפרד מהמוזיקה כאן. אני מופיע עם הלהקה שלי בכל הארץ, מנסה להביא את הבלוז לכל הקהלים ובנוסף גם מביא אמני בלוז ידועי שם מחו"ל לחלוק איתי במות. הבלוז הוא מוזיקה שמדברת לכולם, בעיקר כאן עם כל קשיי היום יום. זו מוזיקה של הישרדות והתמודדות, ואת זה אנחנו הרי חווים כל יום, לא?".

אתה נמצא איתנו כל כך הרבה שנים. עד כמה אתה מרגיש ישראלי ועד כמה אתה מוצא את עצמך חלק מההסברה הישראלית כשאתה מופיע בחו"ל?
"כאן נמצאים אשתי וילדי. אני ישראלי, זו הארץ שלי וזה הבית שלי. כשאני מופיע בחו"ל מגיע להופעות שלי גם קהל מקומי ולא רק קהל ישראלי, כי המופע שלי הוא באנגלית. אני עוזר למדינה לייצא תרבות ואיכות ובעצם ההופעה שלי הקהל שם מבין שישראל זה לא רק מה שרואים בטלוויזיה- יריות ופיגועים".

מה מיוחד מבחינתך בשירים של דילן?
"אני אוהב את בוב דילן, ולדעתי הוא הכותב הכי טוב בכל הזמנים. הוא אמיתי והמילים שלו מדברות אלי כאילו שכתבתי אותן בעצמי ואני מזדהה עם כל מילה שכתב. חוץ מזה, כל אוהבי המוזיקה אוהבים אותו".

מתי נחזור לשמוע אותך עושה רוק?
"אני מנגן רוק וגיטרות חשמליות כל הזמן, גם עם שלום חנוך- איתו יש לי נישואים ארוכים. הרוק הוא חלק בלתי נפרד ממני".

רוני פיטרסון- מחווה לבוב דילן, מחר (7/11), פאב האלפנט, קריית חיים בשעה 21:30. 


(הראיון פורסם לראשונה במדור התרבות של מקומון "זמן חיפה", 06/11/2009)



יום רביעי, 22 במרץ 2017

"השמעה חוזרת"- מנהרת הזמן: קלטת ישנה שמצא שי להב החזירה אותו ללהקתו הראשונה

עטיפת האלבום FIELDS OF GOLD


מה הייתם נותנים היום על מנת לאחד את להקתכם מהתיכון או לפחות להוציא לאוויר העולם את ההקלטות שלכם מהעת ההיא? יש כאלה שעבורם מדובר במשהו שעבורו שווה לחכות לפחות תקופת חיים. זה בערך מה שקרה למוזיקאי שי להב, אשר מצא לפני כשנה בביתו הקלטות גנוזות של להקת הנעורים שלו מטבריה, Fields of gold (על שם שדות החיטה או הצמחייה היבשה והצהובה סביב הכנרת, שהשמש הקיצית שיוותה להם גוון עוד יותר מוזהב מהרגיל). זאת לצד סרטי 8 מ"מ שצילם באותן השנים. מיד הוא קרא לשני חבריו מטבריה: השחקן ניסו כאביה והצלם רן גולני (שלושתם כבר נושקים לגיל 49). כמעט בו במקום החליטה החבורה להגשים את חלום הילדות שלהא ולבשל מחדש את הפרויקט ההוא אשר פעל בין השנים 1985 ל-1988, מהמקלט בבניין בו התגוררה משפחתו של גולני. המקלט שקירותיו כוסו (בעזרת דבק מגע) בתבניות קרטון לאחסון ביצים, על מנת ליצור סוג של קירות אקוסטיים, שימש גם כאולפן הקלטות מאולתר ובו הוקלטו שירי ההרכב על גבי קסטות פשוטות אשר היום יכולות להיחשב כמוצג מוזיאוני. להב היה הקלידן האוונגרדי, גולני המתופף הנמרץ וכאביה הסולן המחוספס והשרמנטי. "בדיעבד גיליתי שהעובדה שהייתי בן 14-15 ב-1983 חרצה את גורלי והפכה אותי למוזיקאי. למעשה חטפתי את השנה החזקה והמטורפת ביותר שהייתה בפופ והרוק העולמי- לתוך הפרצוף", משחזר להב. "יצא שבמהלך שנתיים בין השנים 1982 ל-1984, כל עשר שניות בערך יצא 'מאסטרפיס' אחר בקנה מידה עולמי של להקה או של זמר כזה או אחר: דיויד בואי ומייקל ג'קסון שהתמודדו ראש בראש על תואר זמר השנה, 'הסמיתס', 'דוראן דוראן', 'דפש מוד' ומי לא? הקלידים שלטו אז בקליפים ששודרו, והפכו את אותן השנים לתקופת 'תמצא חבר עם סינטי ותקים צמד'. חוץ מזה הושפעתי חזק מ'הדורס'. כששמעתי את המוזיקה שלהם, דמיינתי שאנחנו בלוס אנג'לס יחד איתם ושאני הולך בחוף וניס יחד עם ג'ים מוריסון".

מה עשית בנידון?

להב: "החלטתי שאני רוצה להיות כמו אלה עם התסרוקות המוזרות מהטלוויזיה, כשגיטרה בכלל לא היה אופציה מבחינתי. קניתי קלידים, חוברת תווים עם שירים של 'מדנס' ושל 'הדורס', ולימדתי את עצמי לנגן. בשלב מסוים היה ברור לי שאני חייב למצוא מתופף שינגן איתי, והתחילו לבוא לי בלילה חלומות על מערכת תופים. במקרה גיליתי שלומד איתי בתיכון בחור בשם רן גולני, שהיה בעלה הגאה של מערכת כזאת. שנה וחצי לאחר מכן, התחיל הסיפור עם המקלט. כשצרפנו כסולן את ניסו- והכל התחבר".

גולני: "אני ושי היינו יכולים לחפש סאונד מסוים במשך שעות. יותר מאוחר, בזמן השירות הצבאי שלי הייתי די מבואס בגלל שהרגשתי מיותר בצבא, וחיכיתי רק להגיע הביתה כדי לתפור יחד עם שי שעות של נגינה. זה כאילו שיחקנו שח אחד עם השני, בתוך עולם של מוזיקה. כשניסו נכנס, הוא הביא את האנרכיה והבלאגן יחד איתו וזה פתח אותנו מבחינת התקשורת עם הקהל. ברחנו מבית הספר למקלט כדי לנגן או לבית של ניסו כדי לשמוע תקליטים".

איך ניסו מצא את עצמו כסולן שלכם?

להב: "ניסו קיים לי מול הפרצוף מאז שאני זוכר את עצמי. כל תקופת בית הספר היסודי, הוא היה מלך הכיתה הבלתי מעורער. צ'רמר וחתיך שכל הבנות רדפו אחריו, ובהפסקות כשהכיתות היו משחקות אחת עם השנייה כדורגל- הוא הבקיע 7 גולים בכל משחק. התאים לנו אחד כזה כסולן".

כאביה: "אני ושני היינו שייכים לשתי אסכולות שונות לגמרי. הוא בכלל היה גאון כזה, ששייך למשפחת אצולה טבריינית כזאת. למשל אחיו היה הגאווה של העיר, רק בזכות העובדה שהתעניין באסטרונומיה והלך עם זה רחוק. הכל השתנה, כשבתיכון השתתפנו שנינו בחוג לדרמה שהעביר אז אדם בשם שמעון ריקלין שהגיע מתל אביב- מה שהכניס אותנו ממש אחד לעולם של השני".

להב: "היינו סוג של מוני ובראבא בעיניי עצמנו".

כאביה: "תמיד נמשכתי יותר למשחק- אבל דווקא דרך ההצגות שהעלינו גיליתי את שי המוזיקאי,  שעודד אותי לגלות יחד איתו את העולם המוזיקאלי". 

מאילו בתים הגעתם?

כאביה: "כולנו גרנו אחד ליד האחר, וממש שרצנו אחד בבית של רעהו. טבריה של אז היה מקום שקלט עליות שונות, ומטבע הדברים הבתים שלנו היו שונים. למשל אני הגעתי מבית של אבא לבנוני ואמא מרוקאית ככה שתמיד היה אצלי אקשן, ושי היה נפעם מזה בכל פעם מחדש. כשאני הייתי מגיע לבקר אותו- הרוגע אצלו בבית היה מפעים אותי".

גולני: "באתי מבית של צברי וחם- אבא חקלאי ואמא ספרנית. בעקבות אבי, יצא לי לבלות הרבה בשדות של מגדל הסמוכה לטבריה". 

כאביה: "הדבר הכי מיוחד בקשר הזה, היה שהשלמנו אחד את השני".

גולני: "איכשהו בגלל שכל אחד מאיתנו היה אינדיבידואל בדרכו שלו, נוצר החיבור הזה והטקסטים היו בהתאם".

בחזרה לעתיד. רן גולני, ניסו כאביה ושי להב. צילום: פבל בולו

איך הוריכם התייחסו לתחביב הזה שלכם?

כאביה: "אבי לא הבין על מה העניין הגדול. הוא חיכה שאקח את עצמי בידיים- שאפתח חנות בטבריה או אלמד משהו רציני. פעם הופענו בחוף של טבריה. אבי במקרה ישב שם, שמע את המוזיקה הזאת ולא הבין מאיפה זה בא לו".

להב: "עבורנו זה היה הדבר הכי חשוב ביותר בחיים. אמי, רבקה להב, שהייתה ניצולת שואה וכילדה חלמה להיות שחקנית, דחפה אותי מאוד לנגינה. היא עבדה שנים במשרד החקלאות בשירות ההידרולוגי בטבריה, והמשרד שלה היה ממוקם במבנה טורקי עתיק בן כמה מאות שנים, כמו חאן. קיבלנו אישור לנגן שם בשבתות והרגשנו שם קצת כמו 'פינק פלויד' בהופעה בחורבות פומפיי. מצד שני המשרד הזה היה סמוך לאזור מיושב עם מסעדה, ופעם אחת בגלל תלונות על רעש- שוטרים טיפסו על החומות ועצרו אותנו באמצע הכל- על השגת גבול. קראו להורים שלנו ולמנהל המשרד, שכמובן אמרו שהכל בסדר ובאישור. זה לא מנע מאיתנו את התחושה שאנחנו עושים רוקנ'רול אמיתי. במעצר אגב, ניסו ניגן לשוטרים כמה שירים של בואי או לו ריד על גיטרה אקוסטית...".

מתי ולמה הדברים התחילו להתפרק?

להב: "ב-1988, כבר היינו בני 20 לקראת סיום השירות הצבאי וכל אחד פנה לדרכו. היו לנו מלא סקיצות, אבל רגע לפני הסוף, אני ורן הקלטנו על קסטה רק את מה שלמדנו בהמשך שנקרא 'רית'ם סקשיין' של הבס-תופים. עשינו את זה כקלוז'ר לתקופה ההיא. לאחר מכן רן הלך ללמוד צילום ב'הדסה' בירושלים. ניסו ואני שירתנו יחד באותו גרעין נח"ל ולאחר מכן עברנו לגור יחד בתל אביב. בשלב מסוים גם אנחנו נפרדנו: הוא הלך ללמוד משחק אצל יורם לווינשטיין ואני הלכתי ללמוד קולנוע ב'בית צבי' ואז הקמתי את 'קספר'. אגב, אז קראתי לרן לצלם אותנו והוא המשיך ללוות אותי- רק מזווית אחרת".

כאביה: "הייתי עד להתפתחות הראשונית הזאת של 'הקספרים' כבר בשנה א' של הלימודים שלי בסטודיו ולגמרי פרגנתי להם".

להב: "כשאני משווה בין הדמות שלי מהאלבום הראשון של 'קספר' ולבין הדמות מ-'Fields of gold', הם אמנם דומות פיסית- אבל מדובר בשני אנשים שונים לגמרי. למשל מעולם לא חשבתי שאני צריך לשיר את השירים שלי ולכן בזמנו קראתי לניסו לשמש הקול של ההרכב- וכשהוא הלך ללמוד משחק, פתאום מצאתי את עצמי בקדמת הבמה".

שי, קשה לי שלא לשאול- האם בעצם "מופע הארנבות של ד"ר קספר" היה סוג של ריבאונד בעקבות הלהקה שלכם מטבריה, שלא הצליחה לצאת מגבולות העיר?

להב: "מדויק. אחד לאחד. זה לגמרי היה ככה. אחרי ארבע שלי של עשייה שכאילו לא יצא ממנה כלום, היה לי קל פתאום לפגוש את אורן ותוך שבועיים לכתוב אלבום שלם באופן כמעט מיידי. לא הרגשתי שאני מפצה על חוסר, אלא שהיה אצלי משהו לא פתור בעשייה. לכן גם החלטתי ללכת לכיוון של כתיבת שירי רוק קליטים שנותנים בראש ולעזוב את האוונגרד. לא סתם האלבום הראשון של 'קספר' הצליח. בהמשך, בתקופה בה התאכזבתי מהרוק הישראלי הקמתי את 'היי פייב' והחלטתי שאיתם אני הולך לקיצון ויוצר שירי פופ מצליחים- וכך היה".






האלבום של Fields of gold יצא בשבוע שעבר להורדה ולהשמעה בעמוד ה- Bandcampשנפתח להרכב. האלבום הוא בעל אורך כולל של כ-20 דקות בלבד, כאשר תמונתו של גולני הצעיר (שצילם להב) מתנוססת תחת הכיתוב המוזהב של שם האלבום. השירים מבוססים על אותו ליין 'אבוד' שהקליטו להב וגולני ב-88', כאשר עליהם נוספו קולותיהם של להב וכאביה מהיום. כבר משמיעה ראשונית, במהלכה לא יכולתי להישאר אדיש לנועזות של השירים הללו ולכישרון הרב שניתז מהם, הרגשתי שיש פה סיפור שחובה עליי לחשוף. למעשה חשתי ממש כמו מישהו שחיפש מטמון זהב בחולות במשך שנים, ופתאום המעדר שלו פגע במשהו קשה- והוביל אותו לחפור עמוק יותר. במקרה הזה, החפירות הובילו בחזרה אל שדות הזהב טבריה של אמצע וסוף שנות השמונים. "מהרגע שמצאנו את הקסטה הזאת, הרגשנו כאילו גילינו את המגילות הגנוזות", משחזר גולני. "תמיד הרגשתי שיש לי חוב גדול מאוד לשירים האלה. כולנו הבנו שיש פה משהו בעל ערך אמנותי, שחובה לשמר- היה לזה את הסאונד של המקלט ואת התמימות והחוצפה- שיש רק לנערים. במקביל הקפדנו לשמור על הערכים האלה עכשיו בעת השלמת האלבום, כשכמובן ניגשנו לזה גם עם הפרספקטיבה של אנשים שעשו כבר דבר או שנים בחייהם. זה דבר חסר תקדים מה, ששי עשה עכשיו בהפיכה של הקסטה ההיא לאלבום הזה- אשר מכיל שלושה מרחבי זמן: 1988, 2017 ומה שקרה ביניהם".כאביה: "בבית הספר למשחק, יורם לווינשטיין תמיד אמר לי שלא אשכח את הטבריניות שלי, כי זה סוד כוחי. באותו הזמן לא ממש הבנתי למה הוא מתכוון, מאחר שנכנסתי כבר לסחרור שלהיות שחקן תל אביבי. ב-94' אבי נפטר והשאיר אצלי דברים לא פתורים בקשר שלנו. ב-2010 מתוך רצון להתפייס עימו העליתי את הצגת היחיד שלי 'חם בטבריה' המספרת על אותה התקופה בה היינו נערים וגדלנו בטבריה כאשר הרגשתי שההתעסקות בי ובטבריה נעשית דרך הזהות שלי. הגילוי של הקסטה הזאת, פגש אותי מוכן בחיפוש המתמשך שלי בעקבות מעיינות היצירה ההם וגם בסגירת מעגל בכל מה שקשור לאהבתי למוזיקה". 
גולני: "התייחסתי לעבודה המחודשת, לראשונה בחיי כמו בן של חקלאי. זה החיבור ממנו אני הגעתי. אבי אברום נפטר לפני קצת יותר משנה והמורשת שהוא השאיר לי הייתה, שצריך לגשת לדברים באהבה ובאמונה- גם אם לפעמים צריך לחתוך חלקים מהעץ. השדות שלו היו ממש יצירת אמנות בפני עצמה. החלק היותי חבר בהרכב הזה כלל גם את בחירת השירים, ובמקרה הזה הייתי צריך לוותר על קטעים מסוימים על מנת לשמור על אופי מסוים ומוסכם שמתאים ליצירה כולה. מצד שני, שי הביא את כל המקצועיות והניסיון שלו והצליח ליצור פה קסם מיוחד".

כאביה: "ברגע שלוקח שלושה אנשים שפעם תפקדו בצורה מסוימת, מנתקים אותם ועושים 'קופי פייסט' 30 שנים קדימה- עדיין רואים שהדינאמיקה ביניהם נותרה כשהייתה. לכל אחד יש את התפקיד שלו: רן נשאר שחקן הנשמה וזה שמחליט איזה שירים יהיו, שי הוא המהרישי שמסתכל בראייה רחבה על הכל, ואני זה שאחראי עם הקהל מול הקהל. זה שעד היום לא תיעדנו את זה, אכל אותנו מבפנים".

להב: "זה לגמרי מסע במנהרת הזמן. פתאום אני קולט את עצמי בגיל 48 שר על הקלטה שלי מנגן בגיל 20. זה כמו לפגוש את עצמך 30 שנים אחרי. תמיד בכל הראיונות הגדולים, הקפדתי לספר על הלהקה שלי מטבריה- שלא קרה איתה כלום. אחרי השלמת האלבום וההשמעה שלו לאנשים, בטח כאחד שיש לו חיבה גדולה להיסטוריה, מבחינתי כל סיפור חיי משתנה בין רגע. לדעתי בכלל הביוגרפיה של כל אחד מאיתנו מתחילה עכשיו מ- Fields of gold, ולא כוללת רק את ההיסטוריה הפרטית שלנו. אני גם מרגיש שמה שאצור מעכשיו יהיה שונה ויישען על התקופה ההיא מפעם".

גולני: "אחרי אחד משיאי הקריירה שלי כצלם שתיעד מוזיקאים כמו פורטיסחרוף, אייל גולן או 'אתניקס', וגם עשה עבודות לשוק המסחרי ולחברות אופנה, התחלתי גם ליצור עבודות אמנות אישיות- אבל בגלל שהרגשתי שהיצירה הראשונה שלי לא נסגרה, היה לי מאוד קשה לחתום על היצירות הנוכחיות".





רן, איך היה לחזור פתאום לנגן על תופים?

גולני: "זה לא שחזרתי היום לתופים. זה היה תהליך. הייתה תקופה שבמהלכה נסעתי לניו-יורק על מנת לבדוק מה קורה בסצנה שם, אבל אחרי כמה ימים מצאתי את עצמי נודד מהופעה להופעה. כשחזרתי לארץ, הדבר הראשון שעשיתי היה להוריד את סט התופים הישן מהבוידעם ולשים אותו במרכז הסטודיו כי לחזור ולנגן. מוזיקאלית, רק חיכיתי כל השנים לחזור ולנגן עם שי וניסו. אני גם מרגיש שזה הפך אותי ליותר חד בכל מה שקשור לעבודות האמנות שלי. האמת היא שלא מעניינת אותי הנוסטלגיה, אני לגמרי מסור ליצירה ולמה שלא מתאים לה- קל לי לוותר עליו".

קצת מוזר עבורך שמי שצילם את התמונה שלך על גבי עטיפת האלבום הוא שי ולאו דווקא אתה?

גולני: "זה דווקא מאוד משמח אותי, שבמקרה הזה התהפכנו בתפקידים. התמונה לקוחה מהסרטים ששי צילם במצלמת ה-8 מ"מ שלו".

שי, מה החזון שלכם? לצאת לחו"ל?

להב: "כן, מעניין אותי לשלוח את זה מעבר לים ולו רק כדי לקבל תגובות. זה כרגע בתהליך".

יצא לכם להופיע עם שלושה שירים במסגרת "שי להב והפרויקטים", באוזןבר בתל אביב. מה היו התגובות?

להב: "הגיעו המון חבר'ה שליוו אותנו בתקופה ההיא, מהתיכון בטבריה או מגרעין הנח"ל. אנשים הכירו את השירים וזכרו את הלהקה, ולנו היה ממש מדהים על הבמה. עכשיו עם צאת האלבום, אנחנו רוצים שהוא יצבור עוד ועוד השמעות כדי שיהיה לנו יותר קל להרים הופעות בהמשך".
כאביה: "הזמנו להופעה הקצר ההיא גם את שמעון ריקלין, שהיום הוא בכלל סופר, בזכותו אני ושי הכרנו- וזה היה מפגש מדהים".




(הראיון פורסם לראשונה ב"מגזין מעריב", 22/03/2017)