סוף העולם בלוז - על אלבומו של איתי פרל, "מסע בלוז" של איתי פרל

צילום: רוני פרל

איתי פרל סבב את הארץ במסע ההופעות הראשון שלו וגילה בה מקומות אנושיים הנסתרים מהעין, בעיקר בקצוות הארץ: בצפון (בו גדל כילד) ובדרום. עוד לפני ה"מחאה החברתית", הוא כבר גיבש לעצמו שירי מחאה וחיכה לרגע הנכון. אחרי שני אלבומי סולו ואלבום משותף עם דנה ברגר ("הנה באתי הביתה"), הוא גם הבין שהדרך הכי טובה להלחין אותם היא בעזרת הבלוז. כך נולד לו "מסע בלוז", שיצא לאחרונה- ועוד לפני כן גובה במסע הופעות ארצי נוסף. באלבום אגב, מתארח בכל שיר גיטריסט אורח וביניהם: תמר אייזנמן, עוזי רמירז, אדם בן אמיתי, אהרוני בנארי ויניב דדון. והשירים? באופן מרתק, הצליח פרל לתת לכל אחד מהם שם שיתמצת את עניינו במדויק. למשל, הוא מתחיל ב"אין לאן ללכת בלוז", שיר שמשלים עם המציאות- ובאותו הזמן מתנגח איתה. לאחר מכן, הוא מפציץ עם "לא בידיים שלך" (מגובה באייזנמן)- כנראה שריד רוקי שהתאים לכאן. את הבלוז היותר כבד מבחינתו (בכל זאת, לכל אורך האלבום מדובר בבלוז ישראלי עם קריצה), פרל מתחיל מהשיר השלישי (מצטרף אליו עוזי רמירז) בו הוא שר על היותו "אזרח סוג ז' במדינה סוג ב'", בה "המתוקה שלי מרה והטיפה המרה עושה מתוק". השיר הבא הוא שיר קאנטרי- בלוז, בו יורד פרל "דרומה" יחד עם דויד פרץ הבאר שבעי המצויד במפוחית ובגיטרת דוברו (העלאה שנוספה לשיר ולא הוקלט לייב עם השירה)- תרתי משמע. "מסע בלוז" נחתם ב"חוץ מלתפוס אותך עשיתי הכל כמו שצריך" הנוגה, כשבאמצע משובצים "הבלוז לחילוני החרד", "זה לא נורא זה רק הסוף שלך" (עם השורה המבריקה: "ועוד אין לך שלושים, אבל קשה לך להרדם"), "ת'מבין מה אני אומר" (שיר על יוקר המחייה והפיחות באנשי עבודה אמיתיים) ו"נמשך אלייך" (שיר אהבה שיכור). יותר מהכל, כל שיר ב"מסע בלוז" דורש מרחב מחייה משלו- ולכן ישמע טוב יותר על הבמה מאשר בתוך מסגרת של דיסק. מנגד, פרל עשה כאן עבודה טובה מאוד מבלי להתפשר על מילים ולחן. מומלץ גם לכאלה שהבלוז רחוק מהם.

"מסע בלוז", איתי פרל, "התו השמיני", 2012.
 לשמיעה ולהורדה (בתשלום) לחצו כאן. 

ימים של שקט: ביקורת אלבום- "הנה באתי הביתה", איתי פרל ודנה ברגר

 (צילום: דורון עדות)

כששיתוף הפעולה האמיץ בין דנה ברגר ואיתי פרל יצא לדרך, אף אחד (כולל שניהם) לא ממש ידע מה ייצא מהשילוב הזה- אם בכלל הפרויקט הזה יגיע לסיומו המוצלח. דווקא כשהחיבור בין שני אנשים שבדמם זורם רוק'נרול גרם לכך שכל האלמנטים הנכונים כאן הבשילו לכדי אלבום הכאסח הישראלי המושלם (כולל הפקה מוזיקאלית של האיש שעזר להביא לעולם את "חתונה לבנה" של שלום חנוך ואת "דרך ארץ" של גידי גוב, לואי להב)- אך התוצר הסופי הוא אלבום נינוח ביותר, שקשה מאוד להישאר אדיש לשיריו. זאת כנראה גם הסיבה ששיר הנושא שלו, "הנה באתי הביתה" (שנכתב במשותף על ידי פרל וברגר), הפך במהירות ללהיטי גלגל"צי מתקתק ולכן גם אומץ בשמחה על ידי יוצרי הסדרה "חטופים". בין התמונות הקצרות שמיזגו ברגר ופרל לאלבומם אפשר למצוא את קרעי זיכרונות של אהבות ("לולי", "הדבר האמיתי"), רגעים של משבר ("אתה לא לבד", "פעמונים ברוח"), רססי חלומות שבורים ("זה לא פשוט", שכתבה צוריה להב: "בכל מקום יש מי שעצוב לו ומי ששובר/ומשקל המאזנים מודד/עד כמה כבד משא הכוונה") שמחות קטנות ("איזה מזל") ואפילו התעסקות בפרטים יום יומיים שבדרך כלל אנחנו מעדיפים להזניח בצד ("אבני שפה", שכתב מאיר גולדברג: "עברית יפה היא כמו תינוקת/אף שהיא באה בימים"). כל זאת תוך שימוש בעדינות המלודית הנדרשת, תוך קצב פנימי קולח- דבר שחסרונו בלט בפעמיים הבודדות בהן הוא פינה מקומו להתרפקות מנומנמת ("לולי" ו"תל אביב מכף רגל עד ראש"), ומנגד חיוניותו המכריעה הפכה את השירים "מנדולינה" ו"כביש החוף" לגלויה נפלאה לשלוח הביתה מטיול מרתק. כמאמר השיר, "זה הכי טוב שיכולנו לבקש". 

למי שרוצה לתפוס את השניים בהופעה, מומלץ לדעת שכחלק מסיבוב הופעות ארצי שובר שגרה מקיים הופעות חינמיות בסניפי "צומת ספרים" ברחבי הארץ.

דנה ברגר ואיתי פרל, "הנה באתי הביתה", 2010, "התו השמיני".

"עץ הרימון"- פרויקט קיץ מיוחד: ראיונות עם איה כורם, אריק ברמן ואיתי פרל

(צילומים: אלכס ליפקין, שרון דרעי, עמית ישראלי)

הכתבה עם איה כורם - "זאת היא ואולי גם מישהי אחרת"

הכתבה עם אריק ברמן - "עכשיו הוא חוזר בחזרה"

הכתבה עם איתי פרל - "ולא בשקט ולא לקול תרועותייך"

 (פרויקט מיוחד מתוך המגזין החיפאי העצמאי "פונץ'", כפי שפורסם בגיליון מספר 6- יוני 2008)

ולא בשקט ולא לקול תרועותייך: ראיון עם איתי פרל

(צילום: עמית ישראלי)

יתכן והוא הפחות מוכר מגל 2006 של יוצאי "רימון", אבל איתי פרל ממשיך לעשות דברים בדרך שלו והוציא השנה אלבום שני. חן לב שוחח איתו על החיים, על מוזיקה ישראלית ועל מה שביניהם וקיבל חשק לשמוע עוד.

קצת לפני הגל החדש של יוצאי "רימון", כבר הוציא איתי פרל, יליד צפת, את אלבומו הראשון, "בנות". פרל, שחבר בלהקה של יוני רכטר במופע שירים שרץ תקופה ארוכה, הוציא השנה את אלבומו השני, "מים מתחת לגשר", בהפקתו של אלון אוליארצ'יק, ממנו בלטו במיוחד "אפילו לא אני" ו"ילד טוב". מעבר לאלבומיו כתב פרל את "השיר של איתי" לאיה כורם, "רגע ועוד רגע" ליעל נחשון ואת "מאמי" המפורסם שהביא למירי מסיקה המון אור זרקורים והשכיח את פרל מעט בפינה בקרב מרבית ציבור המאזינים בארץ. "יש כל כך הרבה דברים היום במוזיקה, כך שהסקרנות הולכת ופוחתת", אומר פרל על סצנת המוזיקה הישראלית בתל אביב ובכלל. "אנשים הולכים למה שאומרים להם ללכת אליו, אבל אני משוכנע שהדברים הטובים תמיד יצאו".

מה יש באלבום החדש שלך ומה מייחד אותו לעומת קודמו?

"שני האלבומים שלי הם תרכובת של השפעות והם שתי נקודות על קו שבעתיד יהיה סגנון 'איתי פרל', סגנון שאני עכשיו ממציא ואני עובד על זה במרץ כדי שיהיה ניתן לאפיין את זה יותר. יכול להיות שזה יכנס תחת הקטגוריה הרחבה של 'רוק ישראלי', שזה לכשעצמו דבר מאוד מסתורי ומורכב מהרבה דברים שאנחנו מושפעים מהם. אנחנו מושפעים ממוזיקה שקורת בעולם ושלום חנוך למשל, שהוא אחד המודלים שלי, עשה הרבה דברים שמושפעים מרוק אמריקאי. המדינה שלנו צעירה מאוד ועוד מוקדם להגדיר את הסאונד הישראלי. מי שממש קרוב לשם הוא אהוד בנאי, שהסגנון שלו הוא רק שלו. הוא יותר ישראלי מאשר כל דבר אחר, למרות שלך תדע אם הוא אימץ סגנון מסוים או שאנחנו בחרנו לאמץ משהו שלו".

אלון אולארצ'יק הפיק לך את "מים מתחת לגשר", איך נוצר הקשר ביניכם? 

"הכרתי את אלון במקרה והצקתי לו הרבה זמן בעניין הפקת האלבום. פעם אחת היה חסר למשרד בו עבדתי מנהל הצגה, שלחו אותי וככה הכרנו. שנה אחר כך הצקתי לו בעניין התקליט ואחרי כמה זמן הוא הסכים להפיק אותו ועבדנו יחד".

אתה מהראשונים גל 2006 של יוצאי "רימון" שהוציאו דיסק. את "בנות", האלבום הראשון שלך, הוצאת באופן עצמאי. לאיפה מיהרת?


"איך שאני מכיר את הדברים שום דבר לא קורה אם אתה לא מייצר אותו. גדלתי בצפת וכשהייתי תיכוניסט, ארגנו כל מיני דברים החל מפאבים, ערבי להקות וכלה בסינמטק, כי לא היה שם שום דבר. לגבי האלבום, שום דבר לא קורה עד שאתה מפיק אותו- שלחתי סקיצות לחברות תקליטים, אבל לא חיכיתי לתשובה שהגיעה אחרי שהאלבום היה כבר בחנויות. הייתי חייב לבנות את עצמי כאמן, כי אם אתה תקוע עם 20 שירים ראשונים שכתבת, אתה לא מתפתח כאמן אבל כשהם יוצאים לאור אתה פנוי לכתוב שירים חדשים ואז התפתחת וגדלת".


האם העובדה שגדלת בצפת השפיעה על השירים שכתבת?

"מבחינת סגנון מוזיקאלי, אני לא יודע איך זה השפיע עלי- למרות שיש קלרינט בשני האלבומים שלי. בטקסטים שלי תל אביב תמיד היא מקום בו אני אורח".


אז איפה אתה מרגיש בבית?

"רוב הזמן בשום מקום, אבל על הספה שלי בסלון יש תחושה ביתית או בין אנשים שאני אוהב".

האם אתה מתכנן לחזור לצפון מתישהו או שאתה רואה את עצמך נשאר לנצח במרכז?

"כרגע זה נראה שאני אשאר לנצח כאן, אלא אם אני אמצא לי אישה יפה מאוד ואז אני אצטרך לברוח מהעיר, כי העיר לא מאפשרת לך להיות נאמן".

 (צילום: רוני פרל)

 
עניין "חבורת רימון", די צבר תאוצה ובאופן מסוים נתן הילה סביב יוצאי "רימון" מול יוצאי "כוכב נולד". יש באמת הילה כזאת, או שזאת המצאה של התקשורת?


"זה כמו להגיד שיש הילה סביב מי שיוצא והולך להיות עו"ד. יש לי כבוד להיות במחזור שיצאו ממנו כל כך הרבה אנשים מוכשרים וכיף שיש לי עם מי להתעסק. ממקום שבו הייתי המוזיקאי היחיד בסביבה, הגעתי למקום שבו כל אחד רוצה לעשות משהו אחד עם השני. אין בזה שום דבר קסום, אלה אנשים שהלכו ללמוד את המקצוע שלהם ועושים אותו- לגיטימי שאנשים ילמדו מוזיקה".

לאיה כורם כתבת את "השיר של איתי", למה השיר נקרא כך?

"לשיר לא היה שם והוא נקרא בפשטות, ברשימות של איה ואורי זך (המפיק המוזיקאלי של האלבום, ח"ל), 'השיר של איתי'".

האם השיר "איתי" של קרן פלס, עשה לך טוב או רע?

"מדובר בשיר חמוד- קוריוז קטן ומצחיק שהתחיל מבדיחה".

ספר קצת על הלהקה שלך, "UNSOUNDABLE".

"זאת להקת רוק כבד שאני חבר בה והוקמה על ידי טכנאי סאונד באולפנים וגם בהופעות. הלהקה היא להקה כיפית ומורכבת מסוג של אנשים כאלה שנהנים לנגן רוק כבד ואנחנו מקליטים אלבום עכשיו. האלבום יכלול כל מיני שירי שטות והמון ווליום ודישטורשנים. אם היינו יכולים להגדיר מודול לחיקוי, אלה היו ה-"Rage Against The Machine". אמנם לא נגיע לעוצמות שלהם, אבל יש לנו את העוצמות שלנו".

יש כבר תאריכים להופעות בחיפה ובצפון?

"הייתה לי הופעה ביישוב כליל בסוף מאי ובחיפה 'מרתף 10', הוא מקום שאני מאוד אוהב להופיע בו ואולי אופיע שם שוב בקיץ".

איפה אתה רואה את עצמך בעוד כמה שנים?

"קשה לראות קדימה- אני מקווה שנחיה עד אז. אני חושב ללכת ללמוד משהו כמו פילוסופיה, שזה דבר שתמיד עניין אותי וגם אולי יעזור לי לקבל עוד מקורות השראה".

לינק: עמוד פרויקט "עץ הרימון".

 (כתבה מתוך המגזין החיפאי העצמאי "פונץ'", כפי שפורסמה בגיליון מספר 6- יוני 2008)