יום שבת, 22 בפברואר 2020

קרוקודיל בנעלי בית


פורסם לראשונה ב"מגזין במה", פברואר 2005


ערן צור יוצר כאן כבר קרוב ל-20 שנה ויש כאלה שיאמרו אפילו שהוא הפך לקלאסיקה מקומית. הוא מעולם לא סבל מפזילה למיינסטרים ותמיד הלך בדרכו השונה ורצופת הקשיים תוך התמדה, עקשנות וכנות אשר עזרו לו לשים את הסוגיות הקשות שמלוות אותו על השולחן. לאחרונה גם ערך ערב הקראה מספרו הראשון "בית אשמן". הייתי שם כשזה קרה, להלן רשמיי מערן צור בגובה העיניים ולא מגובה הבמה.


 


לפני כמה שנים הפיק הערוץ השני סדרת תוכניות תרבות עם אמנים מתחומים שונים שנקראה "דו"ח אינטימי", ואשר שודרה בצהרי יום שבת (כיום משודרת בשידורים חוזרים בערוץ 10, ח"ל). כל אמן שהתארח שם סיפר על יצירתו וכן קיים מפגשים, לפי בקשתו, עם יוצרים או אנשים אחרים בביתם או בכל מקום שבו חפץ. גם ערן צור הופיע שם באחת התוכניות ובחר לספר על עצמו ועל ההוויה ממנה ינק תוך מפגש עם אנשים ומקומות שהשפיעו עליו בעבודותיו. שניים מהמפגשים, שאני זוכר בבירור, היו ביקור בחנות ספרי אידיש בתל אביב ומפגש עם הכותב ואיש האשכולות הדרוזי נעים עריידי, בביתו אשר בכפר מע'ר בגליל. המפגש בחנות הספרים כוון כדי להדגיש את השפעת השואה על צור (בו סיפר על סיבת שינוי שם משפחתו של אביו מאוסטויבסקי לצור ועל כך שבביתו האידיש נחשבה לשפת סתרים) והמפגש בכפר מע'ר כוון לאותה פעם בה הלחין ושר צור את שירו של עריידי "ירושלים אהובתי", במסגרת פסטיבל שירים שאיחד בין כותבים או יוצרים ערבים ויהודים. מתוך התוכנית נשקפו מאווייו ודרכי החשיבה של צור באופן מעניין מאוד אם כי הוא תמיד עורר עניין כזה או אחר עקב שיריו השנויים במחלוקת. אחת מהסיבות שערב ההקראה סיקרן אותי הייתה הצורך לראות איך ערן צור מתמודד עם כתיבת ספר שאמור לשקף חלק מהלך מחשבתו אם לא את כולו.
  
על ערן צור אין טעם להרחיב את הדיבור כי אין ספק שכבר מדובר באמן מוכשר וביוצר ידוע מאוד שנמצא כאן מאז שנת 1986, ימי להקת "טאטו", דרך להקת "כרמלה גרוס ואגנר" ועד ימים אלה- בקריירת הסולו שלו כאשר בין היתר הוא גם שימש "סנדק" ליוצרים מתחילים ומוכשרים כגון רונה קינן וירונה כספי. רוב הקריירה המוזיקלית שלו לא נסבה סביבו כיוצר בודד (שני אלבומי סולו מקוריים בלבד, אשר גם בהם הוא לא ממש היה לבדו) אלא סביב עבודתו עם יוצרים אחרים (פרוייקט שירי יונה וולך, למשל) ועם ההרכבים השונים בהם השתתף (ובכלל זה "רביעיית מסנר", לאחרונה) כאשר, כמעט תמיד, יובל מסנר (חברו מימי לימודיו בבית הספר "רימון", חיבור שהוביל גם להקמת להקת "טאטו") לצידו. בנוסף לכל אלה ניתן למצוא את צור מתארח בנגינתו אצל זמרים אחרים (ברי סחרוף –"הכל או כלום", רן עפרון ועוד רבים וטובים).

את רשמיו שהפכו לבסוף לספר, החל כותב צור בעת ביקורו בפולין (בעקבות מסע שורשים שערך בשנת 1997 ושבעקבותיו סייר גם בצ'כיה ובגרמניה במשך כמה שבועות) והם נכתבו כקטעים קצרים וחלקיים בעקבות פרצי השראה שנפלו עליו בעת ביקורו במזרח אירופה. מכיוון שצור ערך את ביקורו בסביבות ינואר, רוב המקומות והחנויות סביבו היו סגורים עקב חופשת חג המולד וכך הוא מצא את עצמו יושב בחדרו במלון וכותב את הרהוריו, אך הפעם לא בצורת שירים, כפי שהיה רגיל בד"כ,  אלא בצורת דפים שלמים של מילים בעקבות מה שכינה: "חוויה שפתחה לי דלת כבדה מאוד שהייתה סגורה הרבה שנים". אולם עבודתו זאת נעשתה לפרקים ונדחקה לשוליים במיוחד בגלל פרויקט שירי יונה וולך, עליו עבד זמן קצר אחרי שחזר לארץ. בין לבין, הקטעים שכתב נכנסו למגירה ולעיתים היה מוסיף להם קטעים או שורות נוספות בהמשך למה שכתב עד אז. רק בשנת 2001 החל צור לעבוד על הספר בצורה רצינית. הדבר קרה בעקבות פגישה עם עורך הסיפורת הישראלית בהוצאת "כתר", שמעון אדף, שביקש ממנו לראות חומר כתוב שיש לו על מנת לעזור לו לפתח אותו לספר. באותו הזמן גם התחתן צור עם אשתו אביטל, לימים אם בנו, ולמעשה התבגר יותר בתפיסתו הכללית, דבר שעזר לו מאוד לכתוב את הספר שכן הוא ראה במי שיושב לכתוב ספר אדם מבוגר ובשל מאוד מבחינת צורת המחשבה שלו ויכולת הניסוח שלו. בראיון שערך עם אמיר בן דוד לעיתון "הארץ", בכתבה אשר ליוותה את צאת ספרו, אמר צור ש"במשפחה שלי זה היה האידיאל. אמן, המקסימום שהוא יכול להגיע אליו זה לברוא עולם בספר. לא כמו בשירים, שיש המון רווח בין מילה למילה, פה אתה צריך למלא את הרווח הזה, לברוא את העולם על הפרטים הקטנים שלו". כך למעשה חינך אותו אביו המנוח חנוך שדמותו מופיעה בצורה כזאת או אחרת בספר תחת השם "חנוך אשמן" ובאחד משיריו המוכרים- "חנוך מחנך".





עלילת סיפרו של צור, "בית אשמן", מתרחשת בחיפה של שנות ה-70 על רקע הקולנוע הישן שהקרין סרטים פורנוגראפיים, הרחובות החיפאים הישנים, לשכת הגיוס בחיפה ובכלל סובבת סביב האווירה הכללית של ישראל באותה תקופה כאשר מעל תמיד מרחפת שואת יהדות אירופה. בספר מתוארות שתי משפחות: בני משפחת אשמן (ההורים אהרון, אמונה וילדיהם תמי, יהודית ובועז) ובני משפחת אוסטרובסקי (חנוך, רות ועירן הקטן), שנחלצו מתופת השואה, שנפגשות בשבת גורלית אחת לסעודה. במוצאי אותה שבת יורד בנם של האשמנים, בועז, אל מרכז העיר והביקור גורר אחריו אפקט דומינו של מאורעות שמשנים את עולמן של שתי המשפחות. הסיפור מתרחש במהלכם של כמעט שלושה ימים והוא מביא את בני שתי המשפחות אל מעגל של חיים ומוות, בו עולים על פני השטח זיכרונות מודחקים, רגשות אשם, יצרים, תככים וסודות שהוסתרו במאמץ רב. עלילת הספר מחולקת לעשרה פרקים כאשר לעיתים כל מספר את אותו הסיפור מנקודת ראות של דמות מרכזית אחרת בעלילה המקורית. באופן כללי, דמות המספר כאן איננה ברורה בתחילה ובסוף הספר מתבררת זהותה. 

ערן צור, תמונת יח"צ

ביום רביעי אחד של ינואר האחרון הגיע ערן צור ל"מרתף 10" החיפאי וערך ערב הקראה מסקרן מספרו. מלכתחילה יועד ערב זה להיות ערב הקראה כמעט לכל אורכו ולא עתיד היה לכלול הופעה של ערן יחד עם נגן מלווה, קרי יובל מסנר, אם כי ניכרה אכזבה קלה בקרב הקהל המקומי שהתאסף לשמוע אותו- אשר חשב כי בכל זאת חשב צפויה כאן איזושהי הפתעה חשמלית לקראת סוף הערב. ללא ספק, גם המעטים אך בהחלט לא הבודדים שהתאספו לערב זה באו בידיעה ברורה לשמוע מה יש לערן צור לומר על ספרו ולקבל טעימה מהעולם אותו הוא מכיל. הערב חולק לשלושה חלקים- ההקראה מספרו, הקראת שירים של כותבים אחרים, שאלות הקהל ולסיום כמה שירים מוכרים של צור עצמו.


את ערב ההקראה התחיל ערן צור ב"ערב טוב" מנומס וסיפר איך עתיד הערב להיות מבחינת תוכנו. את ההקראה לא יכול היה לבצע באופן מושלם מבחינתו מבלי להשרות על הקהל את האווירה שרצה והוא עשה זאת לצליליו של יובל מסנר שבקעו מדיסק אותו הקליט עימו, מבעוד מועד, בהתאם לקטעים שהחליט להקריא ואשר עתידים לצאת בקרוב על גבי דיסק שיתווסף למהדורות מוגבלות של ספרו. כך עמד צור על הבמה המעט מוגבהת של "מרתף 10", אל מול עיני הקהל שמילא את המקום ומנה כ-60 איש, והחל לקרוא לצליליו של מסנר. יש לומר כי ההתחלה הייתה מעט שונה ממה שהיה רגיל צור בהופעותיו מול קהל, אותו הוא לא ממש ראה בדרך כלל עקב הבמה המוגבהת והחושך היחסי שנופל עליו. הפעם הוא היה ממש בלתי אמצאי עבור מי שבא לצפות בו, והייתה ניכרת עליו ההתרגשות מפאת נפילת חומות ה"דיסטאנס" בינו ובין קהלו. הוא אף ציין שחוויה זאת "מאתגרת גם בשבילי וגם בשבילכם". זאת בעיקר כי צור לא היה רגיל לערוך ערבים מהסוג הזה באופן כללי והדבר הכי דומה שעשה עד היום היה סדרה של שלושה מפגשים באוניברסיטת ב"ש, ממש לאחרונה, בו סיפר על יצירותיו. 

אחרי דקה ההתרגשות עברה וצור החל להישאב פנימה לספרו. הקטעים שקרא כללו תיאורים גרוטסקיים ו-וולגריים, אשר כוונו במיוחד להיבט מסוים בספר- הנטיות המיניות של הגיבור ולא היו קלים בדרך כלל לשמיעה ולעיכול לאדם רגיל מן היישוב. מי שבא לשמוע את צור היה מן הסתם מוכן היטב לדברים האלה שכן אף אחד לא קם ועזב את המקום בזמן ההקראה. כמה קטעים שקרא (וכמה שלא קרא, אך מופיעים בספר), היו בעצם הרחבה של כמה משיריו ("המכסה הירוק", "עלבון גדול", "חנוך מחנך" ועוד) ולעיתים נשמע קולו וסגנון כתיבתו כשל ערן צור הישן משלהי שנות השמונים ותחילת התשעים המוכר משירים כמו "ואז הגיעה בטי", "בדידותי", "בחצרות בחושך" ועוד. 


תוך כדי הקראת הקטעים, דאג צור להסתכל לאנשים בעיניים כדי להשרות דרמטיות להקראתו זאת, (אולי כדי להוסיף מימד של מספר סיפורים מיומן)/ נוסף על כך בזמן התגברות המנגינות הוא הקפיד להגביר את קולו והאדים מרוב "הקראות הזעם", שכללו גם מעט הקזות רוק מפיו הזועם אשר אותו דאג לעיתים לעוות באופן מפחיד כשם שהיה עושה בתחילת דרכו המוזיקאלית.כאשר סיים את הקראותיו ניגש צור לשיר, בליווי גיטרה אקוסטית או באס, כמה משיריהם של יוצרים אחרים, אותם הלחין. בין היתר הוא שר שיר של אבות ישורון ("יונתי"), יונה וולך ("אתה חברה שלי") וכן שיר של דליה רביקוביץ, את "ירושלים אהובתי" של עריידי וקטע מפרי עטו בשם "הנה אני בברלין" אשר אותו הקריא באוניברסיטת תל אביב ביום השואה וגרר תגובות מתגובות שונות. את השיר האחרון דאג צור לנגן על הבאס בעל הצליל המתכתי ותקיף שהישרה את תחושותיו, בעת כתיבת השיר, על הקהל. אחרי הפסקה קצרה חזר צור לחלק השאלות עליו, יצירתו ועל ספרו.


השאלות הראשונות נסבו סביב השירים ששר צור אחרי ההקראה, ואחריהן הגיעו שאלות על תהליך העבודה על הספר, על צורת הכתיבה ועל החלקים האוטוביוגרפיים שבו. צור השיב בקפידה על השאלות והסביר את התהליכים שהביאו אותו לכתוב ולגבש את עלילת הספר מהקטעים אותם אסף וכמו-כן, גם סיפר על נגיעת השואה בכמה דמויות בספר כגון האב לבית אשמן, אשר חרף דתיותו החיצונית מעשיו מעידים אחרת. בכלל, צור סיפר על ההסתכלות השונה על הדת מצד אשכנזים לעומת ספרדים, אשר לא עברו את השואה והם בד"כ רואים בדת עניין מסורתי גרידא. אגב כך, אחד מהמשפטים שאותו קרא צור מספרו ומהדהדים אצלי חזק בראש עד עכשיו הוא "אני לא אשם שנולדתי אשכנזי". משפט זה אוצר בתוכו כאב עצום שפשרו מתברר בייחוד כאשר לנוכח הקיפוח והסבל של בני עדות המזרח, כפי שמתואר בספר, עומדים ניצולי השואה וילדיהם שנולדו בארץ אשר חוו יום יום את הסבל שעברו הוריהם כפי שחווה זאת בנו של חנוך, עירן, כאשר אביו בא להרצות בבית ספרו על השואה שעבר אך כאשר ניסה לפתוח את פיו הוא נאלם דום, עזב את הכיתה נסער והחל לבכות בחוץ בשל הזיכרונות הקשים שאפפו אותו. מיותר לציין שמאורע כזה הוא טראומתי עבור ילד בן 7 אשר חבריו רק מחפשים תירוץ ללעוג לו.

על תהליך הכתיבה עצמו סיפר צור, שהוא הקצה שעות מזמנו, באופן מובהק, על מנת לשבת ולכתוב את ספרו למרות העיסוק המתמיד בטיפול בנו התינוק, לגביו אמר צור ש"היציבות שהמשפחה דורשת לצד אי הצורך לצאת ולחפש, מעניקים מסגרת". עוד שאלה שעלתה הייתה על ההבדל בין כתיבה לשירה, עליה השיב צור תוך ציטוט מז'אק ברל: "כשאני כותב שירים אני בן-אדם, כשאני שר אותם על הבמה אני קוף", בהתייחס לכך שכאשר הוא נמצא על במה הוא לא מחדש דבר אלא שר משהו מוגמר וכשהוא יושב לכתוב, הדברים שיוצאים הם דינאמיים וכרוכים במחשבה תוך מאבק מתמיד לשזור את המילים באופן הכי טוב שאפשר. כאשר נגמרו השאלות על הספר החלו השאלות המעט אישיות שלא ממש היו קשורות לעבודתו, כך למשל ביקשה בחורה אחת שישבה מאחוריי לשאול את צור שאלה אסוציאטיבית: "אם לא הייתי מוזיקאי, הייתי..." צור חייך, חשב לרגע ובקולו הווקלי הכריז: "קרוקודיל". מיותר לציין את פרצי הצחוק שהדהדו מהמקום. צור יש לומר, נשאר רציני משהו עם חיוך קטן. באיזשהו מקום ההמשלה הזאת נכונה בהוויה המוזיקלית שכן צור, שיחגוג את יום הולדתו ה-40 בעוד כמה חודשים, דומה ליצור פרה-היסטורי חזק ותקיף, חד שיניים ובעל עור מחוספס. הסבב הסתיים אחרי קרוב לשעה ואחריו חזר צור לנגינה ושר שלושה שירים לבקשת הקהל: "בלילות של ירח מלא", "קיץ" ואת "עלבון" (אשר לפניו קרא קטע מספרו בו עירן אוסטרובסקי חולם על כך שאימו נוטשת אותו במרכז הדר שבחיפה).



כפי כשכבר צוין, ערב היחיד הזה היה למעשה קיצור סדרה של שלושה מפגשים שערך ערן צור בנושא העבודה על ספרו ובכלל, באוניברסיטת ב"ש ושילוב בתוכנו את שלושתם גם יחד. בסופו של עניין, אני בהחלט חושב שערב ההקראה היה מעניין מאוד ונתן פרספקטיבה שונה מזאת שהייתה לי על צור כאמן יוצר, מה גם שהוא גרם לי לסקרנות טבעית של קריאת הספר לא רק כדי לדעת מה עלה בגורלו של הגיבור ולדעת יותר על היבטיו השונים הרבים, בהם צור לא נגע, אלא גם לקרוא את הספר שנכתב בסגנונו המיוחד. צור כותב בשירו "שולחן הכתיבה": "כותב את המילים/מסתכל על עצמי/אני לא בדיוק האדם החופשי/שיושב על כיסא מול שולחן הכתיבה/וכותב" ואני נוטה להסכים איתו- אם מישהו באמת חשב שהוא יוכל להיכנס לראש של ערן צור דרך ערב כזה, שיריו או ספרו אני באמת חושב שהדבר כמעט בלתי אפשרי. יתר על כן, על כל דבר שצור סיפר בספרו, בשיריו ובערב זה אני משוכנע שהוא דאג שלא לספר או להסתיר משהו אחר מתוך סיבות ברורות.
 
לא בדיוק האדם החופשי שיושב על כיסא מול שולחן הכתיבה וכותב. ערן צור. צילום: יח"צ


   
ולסיום 10 דברים שלא ידעתם על ערן צור:

1)ערן צור נולד בקרית ביאליק בשנת 1965. את תקופת ילדתו והתבגרותו העביר צור בקריות של חיפה, אביו היה מורה בבית הספר מקצועי שליד בתי הזיקוק ודמותו משתקפת בשיר "חנוך מחנך" וכאמור כמו גם בספר הבכורה שלו, "בית אשמן".

2)כאשר היה ערן צור תלמיד בתיכון "אורט", שבקריית מוצקין, הוא היה מתעמת לרוב עם המורה להיסטוריה, כאשר היה מנסה לקחת את השיעור לויכוח משמעותי בעוד המורה, שהיה מיושן, היה מעביר את שיעוריו באופן רציף ומשעמם. הדבר גרר ויכוחים רבים ויום אחד התעצבן המורה ובלהט הרגע הרים את קולו והטיח בו: "מי אתה חושב שאתה בכלל?!" צור, שקם והחל לאסוף את חפציו באיטיות, השיב לו בשקט תוך שהישר מבט בעיניו והתעכבות על כל הברה: "א-נ-י, ע-ר-ן צ-ו-ר, א-נ-י" ויצא מהכיתה מבלי לחכות לתגובה.

3)ערן צור לא רצה להתגייס לצבא על רקע היותו פציפיסט, אך בסופו של דבר שוחרר ממנו מסיבות בריאותיות. באחת הפעמים שאל אותו אחד מחבריו בתיכון (יוצא להקת "אבטיפוס", אמיר בן דוד, ח"ל): "מה אם מישהו יכנס אליך לדירה ויאיים על חייך? גם אז לא תילחם?". צור ענה לו לאחר מחשבה: "במקרה זה אהיה קורבן תמים של האבסורד".

4)בשלב מסוים, אחרי שלא גויס לצבא, הוא עבר לגור לבדו ברחוב גבעת דאונס, בשכונת אחוזה, שבחיפה כדי לנסות להראות לעצמו כמה הוא עצמאי ולא תלוי באף אחד. הוא לא החזיק מעמד הרבה זמן שם וכעבור קרוב לשנה, עזב עקב ייאוש וחוסר בחברה שכן לא הכיר שם אף אחד. דבר אחד טוב יצא מהסיפור הזה - השיר "בדידותי" שלימים הוקלט עבור להקת "טאטו".

5)באלבומו של צור שיצא בשנת 1995, "עיוור בלב ים", לצד הלחנים של יובל מסנר והעיבודים של ארקדי דוכין ניתן היה למצוא גם את אריס סאן, שנפטר ב-1992, וסימפול שלו מנגן על הבוזוקי מופיע בשיר "מדינה".

6)בשנת 1997, חידש ערן צור את שירו של אהוד מנור, בביצועו המקורי של אלי מגן, "עד סוף הקיץ" לפרויקט "עבודה עברית", כמו-כן צור היה שותף להקראת סיפור של אתגר קרת "סיפור אחד וזהו", שיצא על תקליטור וערך אוסף שירים בשם "אהבה דואבת" שהוציאה NMC בשנת 2002.

7)בשנת 2000 יצא צור, עם עמיר לב ואביתר בנאי לסיבוב הופעות בארה"ב, אבל הדבר היה שגרתי בשבילו שכן הוא אוהב ורגיל לחלוק במה עם אמנים אחרים כמו שלומי שבן, (איתו ערך כמה הופעות ברחבי הארץ תחת השם "הוא והוא") חמי רודנר, יזהר אשדות, אסף אמדורסקי ועוד.

8)את המוזיקה של ערן צור ניתן למצוא גם בסרטים. כך למשל הוא חידש את "נשל הנחש" של מאיר אריאל לסרט "שורו" של גביזון בשנת 1991, הלחין מוזיקה לסרט "מלכה לב אדום", שיצא בשנת 1996, לסרט הצרפתי "Beau travail", בשנת 1999, וביצע את השיר "צא לדרך" במיוחד לסרט "סיפור קיץ" שיצא לאקרנים לא מזמן.

9)בשנת 1993 העלה תיאטרון חיפה את ההצגה על האונס בקיבוץ שומרת בגירסתו הראשונה (עם שי קפון ומשה בן בסט מ"עניין של זמן"). ניגן צור בגיטרת בס בעת המעברים והוסיף נהמות בזמן קטעי האונס. 

10)הוא מרכיב משקפיים לראייה מרחוק המשמשים אותו גם לקריאה, אך בהופעות הוא מקפיד להוריד אותן. את הסיבה לכך הוא גילה בצ'אט שערך לא מכבר באחד הפורטלים- הוא מעדיף ליצור ריחוק חזותי מסוים בינו לבין הקהל, אך אולי גם משום פחד במה ברמה כזאת או אחרת.



דיסקוגרפיה:

"רביעיית מסנר"- NMC 2004
"פרפרי תעתוע"- NMC 2001
"תכלית בתחתית" - NMC 2000
"אתה חברה שלי"/ משירי יונה וולך המולחנים -  NMC 1997
"עיוור בלב ים"/להקת "כרמלה גרוס ואגנר" - NMC 1995
"פרח שחור"/להקת "כרמלה גרוס ואגנר" – NMC 1991
"חתוך תוכן"/להקת "טאטו" – NMC 1988

לעיון נוסף:

"בית אשמן", הוצאת "כתר", 2004


לינקים: