יום חמישי, 31 באוקטובר 2019

בקצה הסקאלה: על מופע לציון 25 שנים לצאתו של "רדיו בלה בלה"


בעת שירותי הצבאי בתחילת שנות האלפיים, התגבשה בבסיס בו הוצבתי חבורה שבתוכה עברו מיד ליד עותקים "לא רשמיים" של אלבומי "החברים של נאטשה", כאילו יצאו זה עתה לראשונה לאוויר העולם ולא עשור לפני כן. שני האלבומים הראשונים של "הנטאשות" היו מעולים, אבל "רדיו בלה בלה" שהגיע אחריהם היה משהו אחר. מעיין זיקוק רעיוני של כל השירים הקודמים, פלוס תוספות וביקורת חברתית נוקבת אמיתית- עוד לפני עידן המסך הקטנים והתבודדות מרצון. שום דבר דומה ל"רדיו בלה בלה" לא רק שלא נעשה קודם לכן בארץ, אלא שגם הקדים את זמנו בכמה עשורים. בהמשך, כשהממון היה בערך מצוי בכיסי- קניתי את האלבומים המקוריים. 


הפוסטר המקורי של "רדיו בלה בלה".
היינו אז בשנות העשרים שלנו, תקועים בבסיס של חיל האוויר בקריות ולא ממש מודעים למה שמתרחש במרכז הארץ- שלפחות לי נראתה אז כמו מקום אחר לגמרי. ואז, כמו סימן מהשמיים, קרה הבלתי יאמן- "החברים של נאטשה" התאחדו בדיוק באותה התקופה בהופעה חד פעמית שנערכה במצפה שלם. ככה מצאה עצמה חבורת חיילים מבסיס בצפון, פחות אחד (שלא קיבל שחרור מהחברה שלו), שוכרת חדר באכסניית עין גדי- רק כדי לעמוד במשך כארבע שעות במופע שכלל שירים מכל האלבומים, במה שעד היום זכורה לי כחוויה מעצבת. למעשה, כשאני מחשב אחורה את הדרך קדימה אל היום- ייתכן שבאותה ההופעה החלטתי, כנראה באופן לא מודע, שהעיסוק שלי בעתיד יהיה סביב מוזיקה ישראלית. 


הימים עברו, ארקדי דוכין ומיכה שטרית התאחדו, התפרקו ושוב התאחדו וסביבם נותרו ז'אן פול זימבריס, מיקי הררי וקוזו (שבשנים האחרונות הוחלף בגולן זוסקוביץ)- והנה לפני שנתיים הם בחרו לציין בסיבוב הופעות בניחוח כמעט חו"לי 25 שנים לאלבום שהפיק עבורם מוזיקאלית יוסי אלפנט- "שינויים בהרגלי הצריחה". אלבום שהוא אבן דרך ביצירה המקומית. החבורה שלנו לעומתם, התפרקה באופן סופי- כשאיכשהו נותרתי בקשר אינטרנטי דווקא עם זה שמקומו נפקד ממצפה שלם. מה קרה איתנו בנתיים, 
אתם שואלים? איך שאל שטרית את דוכין באחד מהקטעים ב"בלה בלה"? "השתנית? שמנת? רזית?". 
כך גם היה איתנו: שמנו, רזינו. הכל מהכל, כל אחד בכיוון שלו. כמובן שהלכנו יחד להופעה המצוינת ההיא וכמובן שהיא השאירה אצלנו טעם של עוד, כאשר היה ברור לנו שזה המתאבן להמופע הכי מעניין, מאתגר ומסקרן- זה אשר יתקיים כנראה ב-2019 ושיציין 25 שנים לאלבום הקונספנט "רדיו בלה בלה". 
כנראה? היינו די בטוחים שדוכין את שטרית לא יוותרו על זה.


"החברים של נאטשה" משנים את הרגלי הצריכה, ב"האנגר 11" בתל אביב של 2017. צילום: חן לב

ואכן כך היה. "החברים של נאטשה" עבדו השנה בקדחתנות על מופע גרנדיוזי, מלא צבע ותוכן שהתכנון מאחוריו היה להעלות את "רדיו בלה בלה" כאותה אופרת הרוק שהוא היה אמור להיות. עוד לפני שנקבע האירוע בהיכל מצדה, לא רחוק אגב מאותו מצפה שלם- שם הם הופיעו לראשונה לפני יותר מ-15 שנים, כבר הוקצתה עוד הופעה אחת בהיכל "מנורה" בתל אביב בחודש נובמבר הקרוב ואליה, כמעט מיד, נוספה עוד אחת עוקבת. די ברור היה שהחוויה האמיתית מצפה למטיבי הלכת שיעפילו אל המצדה. נוסף על כך, החזרה הגנרלית שנערכה באופן סודי לחלוטין עוד לפני כן- הבטיחה רבות. התפריט לערב כלל לצד "החברים של נאטשה" המחוזקים בזוסקוביץ, גם רשימת הנגנים ארוכה: עמית הראל- קלידים ואבלטון, עדי דגני- קלידים, אמיר גבירצמן ומרק רוזן- כלי נשיפה, זוהר ברזילי- תופים, יועד ניר- צ'לו, שירה נטיף, הגר מעוז ונינה לוטרמן- כינורות ו-רון בונקר- גיטרה. באלבום המקורי התאספו כמה מטובי אמני ושדרי ישראל כדי לתת את קולם, בראשם אלי ישראלי, שהיה על תקן גיבור העלילה- אבינועם וקסמן. הפעם, מפאת חוסר המקום, תפסו את מקומם של  האורחים ההם אורחים כמעט חדשים לגמרי: נינט, אמיר דדון, עמיר בניון, קובי מרימי, ארינה פופובה וכמובן אי אפשר היה לוותר על מקומו של ערן צור, שהיה למעשה השריד היחיד על הבמה שהשתתף באלבום ההוא כאורח. את מקומו של אבינועם וקסמן, המפוצל לפרדי, הפי, שץ והמתגעגע לליזה, תפס השחקן ליאור אשכנזי. 


החברים ו-א. וקסמן. צילום יחצ': אורית פניני
אז יצאנו לדרך, כשאנחנו מצפים לכארבע שעות של מופע רוק לפנים. ראשון עלה ליאור אשכנזי על הבמה עם "שבע דקות לשש", ואחריו מיד הפציעה כל הלהקה עם "אוטוביוגרפיה" המצמררת- כפתיח למערכה הראשונה בה שולטת דמותו של פרדי. כולם הבינו שעכשיו זה עכשיו, שזה באמת קורה. מיד בו זמנית נשלפו, כידוע בעידן שלנו, הטלפונים הניידים על מנת לצלם את האירוע. שורות שורות של מסכים ריצו בחושך, במקום בו אפשר היה לצפות ולמצוא ראשים של אנשים. 

"מראה שחורה"? הצחקתם את "הנאטשות". הם היו שם קודם, כשהמסכים היו עדיין גדולים ואפילו לא שטוחים. הם אלה שכבר היו על סמים ועל נוגדי דיכאון, כשבישראל השתיקו כל סממנים לחולי פסיכולוגי ונפשי. הם אלה שישנו כל היום, התעוררו מאוחר, נשארו ערים עד סוף הלילה, גילו שעוד יום עבר

שורות שורות של מסכים, וגיטרה אחת של מיקי הררי. צילום: רועי ברנר

אם יש קטע סולו אחד ש"רדיו בלה בלה" מזוהה איתו יותר מהכל, זוהי נגינת הגיטרה החשמלית של מיקי הררי הפותחת את "פרדי על הבוקר"- כמו קורעת את אשמורת הבוקר אל תוך היום החדש. 25 שנים הסולו הזה מחזיק מעמד לא נס ליחו. אנחנו כבר עמוק פנימה. רגע לפני ששוברים את הטלוויזיה, הגיע תור אופרת הסבון שמתחיל משיחת טלפון והופך למונולוג, שבמקור בוצע על ידי מיכה שטרית על רקע הגיטרה של הררי. כאן לקח את ההובלה ליאור אשכנזי עם המונולוג האלמותי שכולל סיפור על יפייפיה מהממת שרצה בהילוך איטי, בירה של גברים וכלב שמזיין טלוויזיה (אם מישהו זוכר את הפרסומת המיתולוגית ההיא...)- כאשר בסופו של דבר הכל מתפוצץ לאינסוף עם "שברי" ו"שיר דעיכה" החותם את הפרק של פרדי בעסק. 

רגע לפני ששוברים את הטלווזיות. ליאור אשכנזי כפרדי. צילום: רועי ברנר
וכל זה רגע לפני שארקדי עובר לעמדת הדי. ג'יי שצצה לה פתאום ונינט עולה לראשונה על הבמה ומתחפשת יחד עם אמיר דדון לפבלו רוזנברג, בביצוע סטייל "היהודים"- שאישית חשבתי שמקלקל את היופי של השיר הכואב הזה. 
מצד שני, אני שמח שהתקשרת. 
כמו לאורך כל המופע הזה, דוכין ושטרית ניהלו דיאלוג על הבמה ועל המסכים- במה שהעצים את הפרדוקס על האופי בו אנחנו בוחרים לתקשר בינינו בעידן המודרני. 


דוכין ומיכה מנהלים דיאלוג בין המסכים. צילום: חן לב










מבלי שכמעט אף אחד שם לב, רבע מופע כבר היה מאחורינו- מה שאמר שהגיע הרגע בו האישיות השנייה של א. וקסמן, הפי, נכנסה לפעולה. המעבר התרחש כאשר "צפוי שינוי" התנגן ברקע, אבל החלק הזה היה המרגש ביותר בהופעה- כיוון שבמקביל על המסך הראשי ריצדה דמותה של מאיר בנאי, שר ומנגן כאילו הוא עדיין איתנו. ללא ספק, המחווה המדהימה ביותר שאפשר לעשות ליוצר ענק שאיבדה המוזיקה הישראלית מוקדם מהצפוי.  

טוב, אז מי לא אוהב את הפי וקסמן? ברור, שאין דבר כזה- כולם אוהבים! אולי יותר מיתר המערכות, מכילה המערכה השנייה על הפי את כמות הלהיטים הרדיופוניים הגדולה ביותר מהאלבום הזה. כשארקדי דוכין מנצח על כולם הבנו שעכשיו הוא כי ההוא הלך. אחר כך יגיע התור של הקוק בצהריים, האקסטזה לקיומות ולחדשות שכולם רואים- אבל אף אחד לא רואה באמת, שיר הנרקומנים שעדיין רלוונטי להיות, שיר הסמים האולטימטיבי האלקטרוני "מעליות" (בביצוע אמיר דדון), ו"אני לא רוקד כשעצוב". נו, אל תרקוד. 







באופן סמלי, תוך כדי כל ההתרחשות על הפי, החלו שמועות על גשם. ברקע מופע הפירוטכניקה הנפלא שהרימו "החברים של נאטשה" באמצע המדבר, החלו להופיע ברקים. בשלב מסוים, בדיוק כשכולם רוקדים כשעצוב, החל גם גשם זלעפות להופיע והוריד את החבורה להפסקה של שעה מהבמה ואת הקהל לתפוס מחסה ברחבי המתחם ובאזור חניית הרכבים. לשמחת מי ששרד את הגשם, החום העז ששר במקום ייבש את בגדיו הרטובים די מהר. לצער כולם, מופע המסכים, התאורה והאנימציה שתוכנן בקפידה ספגו מכה אנושה- כמו גם חלק מכלי הנגינה החשמליים. אז כן, אפשר לומר שמשהו נפגם החל מהשלב הזה בחווית הקהל- אבל מצד שני, אין ספק שהמציאות היא התפאורה הכי טובה. כמו בסיפור של וקסמן, גם כן הדברים החלו להשתבש אחרי שהשפעת הסמים דעכו... 
מופע פירוטכניקה באמצע המדבר. "הנאטשות" בהרכב מלא. צילומים: רועי ברנר

כש"הנאטשות" חזרו לבמה אחרי ההפסקה, דמותו של "שץ" צצה- כמו גם עמיר בניון שביקש לדבר עם הקהל על כסף וסקס. המערכה השלישית נפתחה, עצבנית מתמיד: עם ליאור אשכנזי כדוצ'ה לובש מעיל מנומר ועם ארקדי שנואם מאחורי דוכן ועליו כרזת הבחירות של שץ, אדומה כדם. אחרי ראשית ימי הכוח עלה ערן צור, מי אם לא הוא?, על מנת להגיש את המונולוג על סוטה המיץ. בניון וצור המשיכו בחילופי השירים ביניהם, עד שהגענו לאהבה שמתה- ואת מקום זמר האופרה שגילם דודו פישר באלבום תפס קובי מרימי, המוכשר לכל הדעות. 

מי אם לא הוא? ערן צור, "סוטה מיץ". צילום: רועי ברנר
ואז הופיעה ליזה. הדמות הרביעית. המעגל נסגר בחצות והגיעה ההשלמה. האהבה לא מתה וכולנו נאמר הללויה, במפגן עוצמה בו כל אורחי המופע עלו לבמה.  

לסיום המופע המרהיב הזה נוגן, איך לא, השיר המסיים של האלבום "שגרה". נכון שהאירוע אמנם קצת "התקלקל "באמצע בכל מה שקשור ל"מושלמות"- אבל בסופו של דבר העניק לצופיו חוויה אדירה ובלתי ניתנת לשחזור, כיוון שדווקא ה"קלקול" הזה העניק רובד מציאותי וחם יותר לכל מי שהגיע לראותו. 




שני ההדרנים שנוגנו מיד אחר כך, "מיליוני אנשים" ו"נאמר כבר הכל" הפכו במהלך השנים לסוג של הימנונים לבדידות. מי שצפה במופע מעמדת הקהל ראה שסביבו, שהקהל של הנאטשות הזדקן יחד איתם. הצעירים ביותר היו חבר'ה בני 30 והמבוגרים היו בני 50 ודרומה. די ברור כי אם הלהקה תוציא אלבום חדש ולא תסתפק באיחודים, הדבר יזרים להם מעריצים צעירים וינגיש שוב את החומרים שיצרו בשנות התשעים גם לכאלה שטרם הגיעו לגיל צבא. בנתיים, מדובר בהופעת חובה לכל מי שהרוק הישראלי יקר ללבו. את האפשרויות החד פעמיות שעוד נותרו על מנת לתפוס את המופע הזה, יהיה אפשר למצוא בהיכל "מנורה" בתל אביב, ב-20/11 ולמחרת ב-21/11. אסור לפספס. 

יום שבת, 19 באוקטובר 2019

מסע אל העצמי: ראיון עם יובל מנדלסון, בעקבות "יובל מנדלסון והמסע לפולין"


"המסע לפולין" זהו שם ההרכב החדש של יובל מנדלסון (קלידים: אסף תלמודי, תופים: נדב לוזיה, בס: אור אדרי), שחוברה לה יחדיו בעקבות אלבומו החדש. ארבע שנים עבדו מנדלסון והחבורה על האלבום, כשבאמצע השתלב גם הפרויקט החד "שירים לבלה" תחת השם "יובל המנוול". השנים עברו וסולנה של להקת הרוק הבועטת ז"ל "שייגעצ", הפך בבקרים למורה אזרחות ומחנך, בצהריים לבעל ואב גאה לשניים ובלילות לחיית במה, ובכן- כמה שיותר, כן ייטב. מה שנקרא, "חתרן בלתי נלאה". "מאחורי שתי המילים 'המסע לפולין', יש הרבה משמעות ושליחות. כמו כן צירוף המילים הזה מקפל בתוכו את האובססיה האישית שלי למלחמת העולם השנייה, לנאצים ולשואת יהודי אירופה. הייתי אומר אפילו שזה כמעט הובי שלי", הוא מסביר. "הקיץ, רגע לפני השקת האלבום החדש שלי, יצאתי למסע לפולין עם תלמידיי- מה שגרם לי להיות חבר בלפחות שתי קבוצות 'וואטצפ' תחת השם הזה. בשניהם אגב קורים דברים נפלאים".


יובל מנדלסון ו"המסע לפולין". צילום: עמית כרתא.





יש פה גם סוג של התרסה מטבע הדברים, כמיטב המסורת.

"תמיד הייתי זה שמכוון חצים ויורה אותם. חיפשנו שם לאלבום ואז מישהו זרק לאוויר: 'המסע לפולין', ומישהו אחר אמר: 'לא, זה שם הלהקה!'. באותו הרגע, היה ברור לי שזה השם".

איך הפכתם ללהקה?

"קודם כל, זה האלבום הכי תובעני שיצא לי להוציא- מבחינת משך העבודה ומבחינת הרזולוציות שנכנסו אליהם בשירים ויותר מאוחר בעיבודים.  כשאני ותלמודי הרגשנו שאפשר להיכנס ולהקליט את החומר החדש, חיפשנו בס-תופים וליהקנו את נדב לוזיה ואת אור אדרי כנגני הקלטות. תוך כדי העבודה, נהייתה פתאום הרגשה של להקה. פתאום נהיה לזה שם ועשינו 'אינדי נגב'- ומשם רצנו למועדונים קטנים ברחבי הארץ במשך חודשים, ומכל הופעה הקהל רק גדל".

בינתיים הוצאתם 4 סינגלים, כולם מלווים בקליפים וחלקם מעל ל-6 דקות. מה קורה פה?

"החלטתי שאני לא כותב את השירים שלי עם סטופר ושיש צורך במקום להעמקה, שום דבר לא בוער. זה לא זבנג וגמרנו, זו כאמור להקה עם אורך רוח- כיאה לשמה. לגבי הקליפים, צריך להבין שהפורמט של הדיסק מת. אז נכון שנדפיס כמה מאות עותקים של דיסקים, כי גם לי אישית זה חשוב, אבל זו הדרך היחידה היום להתרומם מעט, לחדד ולמקסם את האמירה בים של טירליון שירים שיוצאים בכל חודש. זה עוד חלק ביצירה, שאני מאוד אוהב, שמאפשר לומר עוד משהו על דרך המשחק, הסיפור, הבימוי והתסריט".






מלבד השירים החדשים ("הזיפת של יום שישי", "סיפור פשוט" ועוד), שירי יובל המנוול (כמו "רצח רבין", "גוף האדם"), לא נפקד בהופעת ההשקה שהתקיימה במועדון הבארבי בתל אביב בתחילת חודש ספטמבר גם מקומם של שירי להקת "שייגעצ'" כמו "מרלין מונרו" ו"אבא עורך דין". זאת כאשר השירים בוצעו על ידי המקור, בסוג של אירוח נוסטלגי. "לא מדובר באיחוד, כי אם באירוח", מצנן מנדלסון את האווירה. "להקת 'שייגעצ'' התארחה בהופעה הזו, אירוח של אלופים, וזו הייתה הפעם הראשונה שלנו יחד שוב אחרי 8 שנים בערך. המחווה הזאת שלהם מאוד משמחת אותי. כמובן שאני הצעתי את הרעיון, אבל זה לא מובן מאליו שהם אישרו אותו. החזרה הראשונה שהייתה לנו נשמע פגז מהרגע הראשון, כאילו הזמן לא עבר. מה הלאה? אלוהים גדול".



מחווה משמחת "השייגעצ'" במאה הקודמת. תמונת יחצ' באדיבות הויקיפדיה.


חלק לא קטן מהשירים החדשים, שלא לומר רובם, מתעסקים בהוויה הנוכחית של מנדלסון- כולל היותו מורה. בקליפ ל"סיפור פשוט", הוא אף הגדיל לעשות ולא רק ששיתף כמה מתלמידיו בקליפ אלא שגם סיפור העלילה מפגיש אותו עם בן דמותו הנער מלהקת 'שייגעצ'. "אני כותב מתוך אמונה שככל שאהיה יותר ספציפי יותר ויותר, אנשים יוכלו להזדהות עם השירים שלי", הוא אומר. "זה מין פרדוקס כזה: כשאומרים דברים כלליים על אמונה, אהבה וכו', אי אפשר לשים בזה את השיניים. לעומת זאת כשאני כותב על עצמי, אנשים אומרים שזה מזכיר להם את עצמם או מישהו שהם מכירים".





איך מרגיש היום השייגעצ' מפעם?

"הכבד לא כמו שנתנו לנו אותו בהתחלה. האמת היא שלא מזמן עשו לי בדיקות והתברר שיש לי כבד שומני, אז אמרו לי: 'אל תגזים חביבי'. אני יכול לומר בגאווה, שהקהל שלי היום מורכב עדיין ברובו מחיילים ותיכוניסטים, זה היה אז והיום זו המתנה הכי יפה שמוזיקאי יכול לקבל. ככל שעובר הזמן, זה הופך ללא פחות ממדהים. אני באמת כבר סוס זקן. אני אבא לשניים- יש לי תינוק בן חצי שנה, גודלו ככיכר לחם, אבל מתברר שאני עדיין כותב שירים שמדברים לחבר'ה הצעירים. זה לא שאני עושה מאמץ להגיע אליהם ויצא שזה מצחיק, כי ביום יום מצאתי עבודה שאני כל הזמן בסיג ושיח עם חבר'ה בני 16-17".






קישורים לדרך:

1. חן לב, המנוול: יובל מנדלסון המציא את עצמו מחדש עם תקליט ילדים לא קונבנציונלי, מתוך אתר מעריב און ליין, 01/03/2017
2. חן לב, א-שייגעצ: יובל מנדלסון על אלבום שירי הילדים "שירים לבלה", גרסת "מבין השורות".

קישורים נוספים:

1. עמוד היוטיוב של יובל מנדלסון
2. עמוד הפייסבוק של יובל מנדלסון 


"א-שייגעצ'": יובל מנדלסון על אלבום שירי הילדים "שירים לבלה" (01/03/2017)

יובל מנדלסון מוכר יותר ככוח המניע מאחורי להקת העבר "שייגעצ'" וכסולנה הפרובוקטיבי. במהלך השנים הוא לא זנח את המוזיקה, אך במקביל למד תסריטאות ב"סם שפיגל" ואף מצא את עצמו כשחקן (בין השאר ב"מישהו לרוץ איתו", "חתולים על סירת פדלים"- אותו גם ביים, ו"החדש של עמרי גורדון"). בשלב מסוים, תדמית הרוקר ששותה כל הלילה וקם אחרי הצהריים, כבר לא התאימה לו. לפיכך, אחרי שהשלים תואר במדעי הרוח והחברה באוניברסיטה הפתוחה, הוא החליט לחזור לבית הספר "בליך" בו למד- הפעם כמורה לאזרחות. כן, מה ששמעתם. "הרגשתי שאני צריך משהו קבוע ויציב, ובמובן הזה אני יותר שמרן ממה שיכולתי להודות. מצד שני מרגע שזה קרה, וזו השנה השנייה שאני עושה את זה, זמן נהיה מצרך יקר בשבילי- ולכן הספקתי לעשות הרבה יותר דברים בזמן הפנוי בו אני לא מלמד", מדייק מנדלסון.

לפני כשנה הוא גם הפך לאביה הגאה של בלה, שנה אשר במהלכה הופיע בתוכנית של גורי אלפי בערוץ 10 ומדי פינה חשף שיר חדש שכתב לבתו הפעוטה. שיר ועוד שיר הפכו לאחרונה לאלבום החתרני לילדים בעיבוד מוזיקלי משותף לו עם אסף תלמודי ומיקי ורשאי- ותחת השם: "יובל המנוול- שירים לבלה". באלבום יש תשעה שירים עליזים וחרוזים על חגים וחיות, עמים וארצות, מחלות ומלחמות- אשר לכל אחד מהם צולם קליפ במטרה ליצור סוג של קלטת ילדים אינטרנטית. "הפערים בין מה שעשיתי בעבר, לבין האלבום הזה הם לא כאלה גדולים: 'שייגעצ' היה שם די קולע ללהקה שהייתה לי אז ו'יובל המנוול' זה שם די קולע לפרויקט החדש שלי היום", אומר מנדלסון. "זה לגמרי לא אלבום ילדים קונבנציונלי: זה תקליט פרחחי, הייתי קורא לזה אפילו 'שייגעצ''- הדור הבא'".  

ממש האיש ללמד אזרחות בתיכון.

"למה לא, למה לא? לדעתי אני דווקא אזרח מהטובים של המדינה: פעיל, פורה ומשלם מיסים באדיקות. נכון שיש לי בעיה של דו"חות חנייה, אבל מעבר לזה לא דבק בי רבב. פוליטיקה ואקטואליה הם שני דברים, שתמיד עניינו אותי ושתמיד היה לי חשק לדבר עליהם- וזה נכנס לא פעם לשירים שלי, וגם במקרה הנוכחי. מקצוע האזרחות מאפשר לי לקיים שיח עשיר ומגוון על מה שקורה במדינה שאנחנו חיים בה. חוץ מזה כשאני בא לכיתה אתה יכול לתאר לעצמך שזה לא עוד מורה שנכנס לכיתה".


עטיפת האלבום. צילום: נטלי קוסקי.


את "שירים לבלה", כתב מנדלסון במשך כחודשיים בלבד והקליט אותו עם אסף תלמודי בתוך ארבע שעות בלבד ("עם עצירה קטנה לפרוזן יוגורט"). את האלטר אגו "יובל המנוול", אפשר לראות כאנטיתזה ל"יובל המבולבל"- כאשר "מבולבל" הוא הכינוי האחרון שאפשר לכנות בו את האיש שמאחוריו. "הרבה שנים חתמתי על מיילים ככה וזה הלך קדימה משם", מספר מנדלסון. "'יובל המנוול' הוא הילד הזה שצועק: 'תראו המלך עירום, רואים לו את הבולבול!'. אני כבר חושב על לעשות אחת לכמה זמן אלבום נוסף תחת השם הזה. למשל: ''יובל המנוול'- שירים לחג המולד', ''יובל המנוול'- תעופה וימאות', 'חקלאות בשדה', או מה שזה לא יהיה".

בין השירים אפשר למצוא גם את "המנדלסונים הקדומים", שיר די מוזר על טיול שורשים מאולתר ברומניה שערכת יחד עם כל משפחתך בעקבות אביך שנפטר מסרטן.

"בשיר החצי מפוברק וההיתולי הזה אני מסביר לבלה מי היו אבותיה וממה כל אחד מהם מת. סבי מוריס למשל, מת מאבנים בכליות כשאבי היה בן 5. היום כבר לא מתים בגלל דברים כאלה, נכנסים למכונת לייזר ומעיפים את זה- אבל אז זה היה סיפור. הומור עבורי זה נשק וכלי דרכו אני יכול להתמודד עם דברים קשים, שהאלבום הזה מלא בהם".

קלטת ילדים קלאסית, כמו שאומרים.

"המנגינות שמלוות את כל הטקסטים הן מעיין מראה הפוכה ביחד לתכנים הללו. דרך לחנים נעימים, מתוקים, קליטים ודביקים אני יכול לא רק לומר את הדברים אלא גם להגיע להמון אנשים ולהשמיע להם את זה".

איך אשתך והבת מגיבות?

"שתיהן מתות על זה ושומעות את זה בלופ, ברמה שזה הפך כבר למוגזם ואני מבקש מהן לשים משהו אחר. בלה מאוד אוהבת את המוזיקה, רוקדת וזזה עם זה. בגילה היא עדיין לא מבינה מה הולך שם בקטע הטקסטואלי".

הקליפים לשירים, צולמו מול ילדים. במציאות כבר יצא לך להופיע בפני ילדים כ"יובל המנוול"?

"בהחלט, והם הסתכלו עליי ועל הנגנים בהשתהות של 'מה נחת עלינו לעזאזל עכשיו?'. זה היה מעניין ולא פשוט, אבל למרות הבדיחות שעברו מעל הראש שלהם- הם הרגישו בחיישנים שלהם שהם נמצאים באירוע חד פעמי, אליו ההורים שלהם לא ייקחו אותם ועוד לא לקחו אותם. לדעתי שזה נפלא, יוצא דופן והגיע הזמן שגם יהיה מזה. אם רוצים ללכת לפסטיבל או ל'דיג דיג דוג' או ל'ציפ ציפ צופ', אז בבקשה- יש את זה בשפע. אבל ימי שרוצה אחרת מוזמן לבקר במגרש המשחקים של 'יובל המנוול'. אני מבין שקהל היעד של הדבר הזה עשוי להיות מצומצם. נו, בסדר".

מה עם הופעות?

"אני ממשיך להופיע כרגיל עם גיטרה וכל הרפרטואר שלי, כשלאחרונה אני מכניס גם כמה מהשירים החדשים. ההופעה הקרובה שלי תהיה ב-2.2, בקפה ביאליק בתל אביב. הופעה של 'יובל המנוול' כרגע צפויה רק במסגרת 'יום הילד', שייערך ב-24.2 בדגניה ב'- אבל לדעתי גם החברים של דגניה א' מוזמנים".


(פורסם לראשונה במדור התרבות של "מגזין מעריב", 01/03/2017)

קישור לדרך-


יום שישי, 4 באוקטובר 2019

"מלך הבלוז", הם קוראים לו: ראיון עם רוני פיטרסון (06.11.2009)



בנובמבר 2009 הגיע רוני פיטרסון ז"ל, האיש והגיטרה, אל פאב האלפנט בקריות למופע אקוסטי חדש עם שיריו של בוב דילן. לצורך כך ראיינתי אותו בקצרה על הבלוז, הקשר שלו לארץ והיותו סוג של נספח תרבות בעת הופעותיו בחו"ל. כמעט בדיוק עשור אחר כך, הוא הלך לעולמו ודבריו כאן מעוררים צמרמורת. עולה לאתר לזיכרו.

מאז 1987, עת בחר שלום חנוך בו ובאחיו ריי כנגני החיזוק למופעו 'רק בן אדם', נמצא רוני פיטרסון בפסקול המוזיקה הישראלית המלווה את חיינו. פיטרסון, יליד גרמניה, שיתף פעולה במהלך השנים עם טובי האומנים בארץ כמו רמי קליינשטיין, ריטה, ירדנה ארזי, מאיר אריאל יובל בנאי, מיכה שטרית ואפילו עם אייל גולן בלהיט "דמעות", מתוך האלבום "חייל של אהבה". למרות שאצל שלום חנוך הוא ניגן בעיקר רוק, הבלוז תמיד זרם בדמו של פיטרסון, כשלצד הופעות עם הרכב משלו גם אירח נגני בלוז רבים מחו"ל וייצג את המדינה בפסטיבלים שונים בעולם. 

פיטרסון הוציא שלושה אלבומי אולפן מקוריים, וכן אלבום בשם "רוני פיטרסון וחברים"- שכלל עיבודי בלוז לשירים ישראלים מוכרים בביצוע האומנים המקוריים שלהם. לאחרונה, מלווה בזיו הרפז, הוא מעלה מופע בלוז אקוסטי מיוחד משירי בוב דילן ומחר הוא יגיע עם המופע אל פאב האלפנט שבקריית חיים. "הבלוז הוא הבסיס להכל", אומר פיטרסון. "הוא בא לפני הרוקנ'רול ולפני ג'אז, והוא השורשים האמיתיים של כל מוזיקה. זו מוזיקה טהורה שמדברת מכל הלב".

רוני פיטרסון בהופעה. צילום: יח"צ


כינו אותך לא פעם 'מלך הבלוז המקומי', ועמוס אורן אפילו כתב עליך שאם הבלוז היה דת- אתה היית האפיפיור במקדש התהילה. עד כמה אתה רואה עצמך כשליח הבלוז בארץ ועד כמה הבלוז מתאים אלינו?
"בעצם עם העלייה שלי לארץ ב-1991 נאמר עלי, שהבאתי איתי גם את הבלוז והפכתי אותו לחלק בלתי נפרד מהמוזיקה כאן. אני מופיע עם הלהקה שלי בכל הארץ, מנסה להביא את הבלוז לכל הקהלים ובנוסף גם מביא אמני בלוז ידועי שם מחו"ל לחלוק איתי במות. הבלוז הוא מוזיקה שמדברת לכולם, בעיקר כאן עם כל קשיי היום יום. זו מוזיקה של הישרדות והתמודדות, ואת זה אנחנו הרי חווים כל יום, לא?".

אתה נמצא איתנו כל כך הרבה שנים. עד כמה אתה מרגיש ישראלי ועד כמה אתה מוצא את עצמך חלק מההסברה הישראלית כשאתה מופיע בחו"ל?
"כאן נמצאים אשתי וילדי. אני ישראלי, זו הארץ שלי וזה הבית שלי. כשאני מופיע בחו"ל מגיע להופעות שלי גם קהל מקומי ולא רק קהל ישראלי, כי המופע שלי הוא באנגלית. אני עוזר למדינה לייצא תרבות ואיכות ובעצם ההופעה שלי הקהל שם מבין שישראל זה לא רק מה שרואים בטלוויזיה- יריות ופיגועים".

מה מיוחד מבחינתך בשירים של דילן?
"אני אוהב את בוב דילן, ולדעתי הוא הכותב הכי טוב בכל הזמנים. הוא אמיתי והמילים שלו מדברות אלי כאילו שכתבתי אותן בעצמי ואני מזדהה עם כל מילה שכתב. חוץ מזה, כל אוהבי המוזיקה אוהבים אותו".

מתי נחזור לשמוע אותך עושה רוק?
"אני מנגן רוק וגיטרות חשמליות כל הזמן, גם עם שלום חנוך- איתו יש לי נישואים ארוכים. הרוק הוא חלק בלתי נפרד ממני".

רוני פיטרסון- מחווה לבוב דילן, מחר (7/11), פאב האלפנט, קריית חיים בשעה 21:30. 


(הראיון פורסם לראשונה במדור התרבות של מקומון "זמן חיפה", 06/11/2009)