בקצה הסקאלה: על מופע לציון 25 שנים לצאתו של "רדיו בלה בלה"

בעת שירותי הצבאי בתחילת שנות האלפיים, התגבשה בבסיס בו הוצבתי חבורה שבתוכה עברו מיד ליד עותקים "לא רשמיים" של אלבומי "החברים של נאטשה", כאילו יצאו זה עתה לראשונה לאוויר העולם ולא עשור לפני כן. שני האלבומים הראשונים של "הנטאשות" היו מעולים, אבל "רדיו בלה בלה" שהגיע אחריהם היה משהו אחר. מעיין זיקוק רעיוני של כל השירים הקודמים, פלוס תוספות וביקורת חברתית נוקבת אמיתית- עוד לפני עידן המסך הקטנים והתבודדות מרצון. שום דבר דומה ל"רדיו בלה בלה" לא רק שלא נעשה קודם לכן בארץ, אלא שגם הקדים את זמנו בכמה עשורים. בהמשך, כשהממון היה בערך מצוי בכיסי- קניתי את האלבומים המקוריים. 

הפוסטר המקורי של "רדיו בלה בלה".

היינו אז בשנות העשרים שלנו, תקועים בבסיס של חיל האוויר בקריות ולא ממש מודעים למה שמתרחש במרכז הארץ- שלפחות לי נראתה אז כמו מקום אחר לגמרי. ואז, כמו סימן מהשמיים, קרה הבלתי יאמן- "החברים של נאטשה" התאחדו בדיוק באותה התקופה בהופעה חד פעמית שנערכה במצפה שלם. ככה מצאה עצמה חבורת חיילים מבסיס בצפון, פחות אחד (שלא קיבל שחרור מהחברה שלו), שוכרת חדר באכסניית עין גדי- רק כדי לעמוד במשך כארבע שעות במופע שכלל שירים מכל האלבומים, במה שעד היום זכורה לי כחוויה מעצבת. למעשה, כשאני מחשב אחורה את הדרך קדימה אל היום- ייתכן שבאותה ההופעה החלטתי, כנראה באופן לא מודע, שהעיסוק שלי בעתיד יהיה סביב מוזיקה ישראלית. 


הימים עברו, ארקדי דוכין ומיכה שטרית התאחדו, התפרקו ושוב התאחדו וסביבם נותרו ז'אן פול זימבריס, מיקי הררי וקוזו (שבשנים האחרונות הוחלף בגולן זוסקוביץ)- והנה לפני שנתיים הם בחרו לציין בסיבוב הופעות בניחוח כמעט חו"לי 25 שנים לאלבום שהפיק עבורם מוזיקאלית יוסי אלפנט- "שינויים בהרגלי הצריחה". אלבום שהוא אבן דרך ביצירה המקומית. החבורה שלנו לעומתם, התפרקה באופן סופי- כשאיכשהו נותרתי בקשר אינטרנטי דווקא עם זה שמקומו נפקד ממצפה שלם. מה קרה איתנו בנתיים, 
אתם שואלים? איך שאל שטרית את דוכין באחד מהקטעים ב"בלה בלה"? "השתנית? שמנת? רזית?". 
כך גם היה איתנו: שמנו, רזינו. הכל מהכל, כל אחד בכיוון שלו. כמובן שהלכנו יחד להופעה המצוינת ההיא וכמובן שהיא השאירה אצלנו טעם של עוד, כאשר היה ברור לנו שזה המתאבן להמופע הכי מעניין, מאתגר ומסקרן- זה אשר יתקיים כנראה ב-2019 ושיציין 25 שנים לאלבום הקונספנט "רדיו בלה בלה". 
כנראה? היינו די בטוחים שדוכין את שטרית לא יוותרו על זה.

"החברים של נאטשה" משנים את הרגלי הצריכה, ב"האנגר 11" בתל אביב של 2017. צילום: חן לב

ואכן כך היה. "החברים של נאטשה" עבדו השנה בקדחתנות על מופע גרנדיוזי, מלא צבע ותוכן שהתכנון מאחוריו היה להעלות את "רדיו בלה בלה" כאותה אופרת הרוק שהוא היה אמור להיות. עוד לפני שנקבע האירוע בהיכל מצדה, לא רחוק אגב מאותו מצפה שלם- שם הם הופיעו לראשונה לפני יותר מ-15 שנים, כבר הוקצתה עוד הופעה אחת בהיכל "מנורה" בתל אביב בחודש נובמבר הקרוב ואליה, כמעט מיד, נוספה עוד אחת עוקבת. די ברור היה שהחוויה האמיתית מצפה למטיבי הלכת שיעפילו אל המצדה. נוסף על כך, החזרה הגנרלית שנערכה באופן סודי לחלוטין עוד לפני כן- הבטיחה רבות. התפריט לערב כלל לצד "החברים של נאטשה" המחוזקים בזוסקוביץ, גם רשימת הנגנים ארוכה: עמית הראל- קלידים ואבלטון, עדי דגני- קלידים, אמיר גבירצמן ומרק רוזן- כלי נשיפה, זוהר ברזילי- תופים, יועד ניר- צ'לו, שירה נטיף, הגר מעוז ונינה לוטרמן- כינורות ו-רון בונקר- גיטרה. באלבום המקורי התאספו כמה מטובי אמני ושדרי ישראל כדי לתת את קולם, בראשם אלי ישראלי, שהיה על תקן גיבור העלילה- אבינועם וקסמן. הפעם, מפאת חוסר המקום, תפסו את מקומם של  האורחים ההם אורחים כמעט חדשים לגמרי: נינט, אמיר דדון, עמיר בניון, קובי מרימי, ארינה פופובה וכמובן אי אפשר היה לוותר על מקומו של ערן צור, שהיה למעשה השריד היחיד על הבמה שהשתתף באלבום ההוא כאורח. את מקומו של אבינועם וקסמן, המפוצל לפרדי, הפי, שץ והמתגעגע לליזה, תפס השחקן ליאור אשכנזי. 

החברים ו-א. וקסמן. צילום יחצ': אורית פניני

אז יצאנו לדרך, כשאנחנו מצפים לכארבע שעות של מופע רוק לפנים. ראשון עלה ליאור אשכנזי על הבמה עם "שבע דקות לשש", ואחריו מיד הפציעה כל הלהקה עם "אוטוביוגרפיה" המצמררת- כפתיח למערכה הראשונה בה שולטת דמותו של פרדי. כולם הבינו שעכשיו זה עכשיו, שזה באמת קורה. מיד בו זמנית נשלפו, כידוע בעידן שלנו, הטלפונים הניידים על מנת לצלם את האירוע. שורות שורות של מסכים ריצו בחושך, במקום בו אפשר היה לצפות ולמצוא ראשים של אנשים. 

"מראה שחורה"? הצחקתם את "הנאטשות". הם היו שם קודם, כשהמסכים היו עדיין גדולים ואפילו לא שטוחים. הם אלה שכבר היו על סמים ועל נוגדי דיכאון, כשבישראל השתיקו כל סממנים לחולי פסיכולוגי ונפשי. הם אלה שישנו כל היום, התעוררו מאוחר, נשארו ערים עד סוף הלילה, גילו שעוד יום עבר. 

שורות שורות של מסכים, וגיטרה אחת של מיקי הררי. צילום: רועי ברנר

אם יש קטע סולו אחד ש"רדיו בלה בלה" מזוהה איתו יותר מהכל, זוהי נגינת הגיטרה החשמלית של מיקי הררי הפותחת את "פרדי על הבוקר"- כמו קורעת את אשמורת הבוקר אל תוך היום החדש. 25 שנים הסולו הזה מחזיק מעמד לא נס ליחו. אנחנו כבר עמוק פנימה. רגע לפני ששוברים את הטלוויזיה, הגיע תור אופרת הסבון שמתחיל משיחת טלפון והופך למונולוג, שבמקור בוצע על ידי מיכה שטרית על רקע הגיטרה של הררי. כאן לקח את ההובלה ליאור אשכנזי עם המונולוג האלמותי שכולל סיפור על יפייפיה מהממת שרצה בהילוך איטי, בירה של גברים וכלב שמזיין טלוויזיה (אם מישהו זוכר את הפרסומת המיתולוגית ההיא...)- כאשר בסופו של דבר הכל מתפוצץ לאינסוף עם "שברי" ו"שיר דעיכה" החותם את הפרק של פרדי בעסק. 

רגע לפני ששוברים את הטלווזיות. ליאור אשכנזי כפרדי. צילום: רועי ברנר

וכל זה רגע לפני שארקדי עובר לעמדת הדי. ג'יי שצצה לה פתאום ונינט עולה לראשונה על הבמה ומתחפשת יחד עם אמיר דדון לפבלו רוזנברג, בביצוע סטייל "היהודים"- שאישית חשבתי שמקלקל את היופי של השיר הכואב הזה. 
מצד שני, אני שמח שהתקשרת. 
כמו לאורך כל המופע הזה, דוכין ושטרית ניהלו דיאלוג על הבמה ועל המסכים- במה שהעצים את הפרדוקס על האופי בו אנחנו בוחרים לתקשר בינינו בעידן המודרני. 

דוכין ומיכה מנהלים דיאלוג בין המסכים. צילום: חן לב

מבלי שכמעט אף אחד שם לב, רבע מופע כבר היה מאחורינו- מה שאמר שהגיע הרגע בו האישיות השנייה של א. וקסמן, הפי, נכנסה לפעולה. המעבר התרחש כאשר "צפוי שינוי" התנגן ברקע, אבל החלק הזה היה המרגש ביותר בהופעה- כיוון שבמקביל על המסך הראשי ריצדה דמותה של מאיר בנאי, שר ומנגן כאילו הוא עדיין איתנו. ללא ספק, המחווה המדהימה ביותר שאפשר לעשות ליוצר ענק שאיבדה המוזיקה הישראלית מוקדם מהצפוי.  

טוב, אז מי לא אוהב את הפי וקסמן? ברור, שאין דבר כזה- כולם אוהבים! אולי יותר מיתר המערכות, מכילה המערכה השנייה על הפי את כמות הלהיטים הרדיופוניים הגדולה ביותר מהאלבום הזה. כשארקדי דוכין מנצח על כולם הבנו שעכשיו הוא כי ההוא הלך. אחר כך יגיע התור של הקוק בצהריים, האקסטזה לקיומות ולחדשות שכולם רואים- אבל אף אחד לא רואה באמת, שיר הנרקומנים שעדיין רלוונטי להיות, שיר הסמים האולטימטיבי האלקטרוני "מעליות" (בביצוע אמיר דדון), ו"אני לא רוקד כשעצוב". נו, אל תרקוד. 







באופן סמלי, תוך כדי כל ההתרחשות על הפי, החלו שמועות על גשם. ברקע מופע הפירוטכניקה הנפלא שהרימו "החברים של נאטשה" באמצע המדבר, החלו להופיע ברקים. בשלב מסוים, בדיוק כשכולם רוקדים כשעצוב, החל גם גשם זלעפות להופיע והוריד את החבורה להפסקה של שעה מהבמה ואת הקהל לתפוס מחסה ברחבי המתחם ובאזור חניית הרכבים. לשמחת מי ששרד את הגשם, החום העז ששר במקום ייבש את בגדיו הרטובים די מהר. לצער כולם, מופע המסכים, התאורה והאנימציה שתוכנן בקפידה ספגו מכה אנושה- כמו גם חלק מכלי הנגינה החשמליים. אז כן, אפשר לומר שמשהו נפגם החל מהשלב הזה בחווית הקהל- אבל מצד שני, אין ספק שהמציאות היא התפאורה הכי טובה. כמו בסיפור של וקסמן, גם כן הדברים החלו להשתבש אחרי שהשפעת הסמים דעכו... 

מופע פירוטכניקה באמצע המדבר. "הנאטשות" בהרכב מלא. צילומים: רועי ברנר

כש"הנאטשות" חזרו לבמה אחרי ההפסקה, דמותו של "שץ" צצה- כמו גם עמיר בניון שביקש לדבר עם הקהל על כסף וסקס. המערכה השלישית נפתחה, עצבנית מתמיד: עם ליאור אשכנזי כדוצ'ה לובש מעיל מנומר ועם ארקדי שנואם מאחורי דוכן ועליו כרזת הבחירות של שץ, אדומה כדם. אחרי ראשית ימי הכוח עלה ערן צור, מי אם לא הוא?, על מנת להגיש את המונולוג על סוטה המיץ. בניון וצור המשיכו בחילופי השירים ביניהם, עד שהגענו לאהבה שמתה- ואת מקום זמר האופרה שגילם דודו פישר באלבום תפס קובי מרימי, המוכשר לכל הדעות. 

מי אם לא הוא? ערן צור, "סוטה מיץ". צילום: רועי ברנר

ואז הופיעה ליזה. הדמות הרביעית. המעגל נסגר בחצות והגיעה ההשלמה. האהבה לא מתה וכולנו נאמר הללויה, במפגן עוצמה בו כל אורחי המופע עלו לבמה.  

לסיום המופע המרהיב הזה נוגן, איך לא, השיר המסיים של האלבום "שגרה". נכון שהאירוע אמנם קצת "התקלקל "באמצע בכל מה שקשור ל"מושלמות"- אבל בסופו של דבר העניק לצופיו חוויה אדירה ובלתי ניתנת לשחזור, כיוון שדווקא ה"קלקול" הזה העניק רובד מציאותי וחם יותר לכל מי שהגיע לראותו. 

שני ההדרנים שנוגנו מיד אחר כך, "מיליוני אנשים" ו"נאמר כבר הכל" הפכו במהלך השנים לסוג של הימנונים לבדידות. מי שצפה במופע מעמדת הקהל ראה שסביבו, שהקהל של הנאטשות הזדקן יחד איתם. הצעירים ביותר היו חבר'ה בני 30 והמבוגרים היו בני 50 ודרומה. די ברור כי אם הלהקה תוציא אלבום חדש ולא תסתפק באיחודים, הדבר יזרים להם מעריצים צעירים וינגיש שוב את החומרים שיצרו בשנות התשעים גם לכאלה שטרם הגיעו לגיל צבא. בנתיים, מדובר בהופעת חובה לכל מי שהרוק הישראלי יקר ללבו. את האפשרויות החד פעמיות שעוד נותרו על מנת לתפוס את המופע הזה, יהיה אפשר למצוא בהיכל "מנורה" בתל אביב, ב-20/11 ולמחרת ב-21/11. אסור לפספס. 

שירו איתו: רועי פרייליך ו"המתוקים רצח" בהופעה



"הפה הגדול" החדש של המוזיקה הישראלית. רועי פרייליך. צילום: חן לב

להקת "נערות ריינס" (רועי פרייליך- גיטרות ושירה, גיא גולדשטיין- בס, וניר וטשטיין- תופים), הייתה אחת התופעות המרתקות והמעניינות שצצו בשולי המוזיקה הישראלית של אמצע שנות האלפיים. בעיקר בגלל שסגנונה המוזיקלי התכתב עם להקות שעשו רוקנ'רול בסיסי, בתיבול פאנק משנות השבעים. אחרי שני אלבומים מעולים (ועם נסיעתו של גיא גולדשטיין לחו"ל) החליט רועי פרייליך לעבוד על אלבום סולו משלו- "מעלה עשן". לצורך כך, הוא איגד סביבו את ההרכב "המתוקים רצח": ניר גבריאלי, יוני שלג (או ג'וני סנואו- הזכור מה"מוגו'ס" של אסף אבידן), דני עבר-הדני (הבת של) ואביחי טוכמן (שמלווה את פרייליך כבר מתקופת "הנערות", על תקן מפיק מוזיקלי וכנגן בס מחליף).  

    בחמישי האחרון, הוא עלה על במת "לבונטין 7" כדי לתת פרשנות שונה לכמה שירים מוכרים של "הנערות" וכן טעימות נוספות מהאלבום הקרוב- בהם גרסאות ל"סערה חשמלית" ול"הפרעת קשב" הנהדרים ששוחררו כסינגלים. למי שלא מכיר את האיש, מדובר ב"פה הגדול" החדש של הרוק הישראלי- לו מראה ג'יימס דיני וואקליות מפתיעה. בגלגול הנוכחי של פרייליך, הוא נפרד לרוב מהחשמלית האימתנית, הנצחית והאדומה שלו לטובת התמסרות למיקרופון ולמילים. הצליל המיוחד שהוא תמיד נוהג להוציא ממנה, ושמזהה אותו עם הסאונד של "הנערות", היה מאוד חסר לי בתחילת ההופעה ולשמחתי אחרי "תכבי את הטלוויזיה" ו"בית אחרון"- כשהגיע תורו של "רוצה להישאר רעב", הגיטרה שבה להשתתף בעניין. עוד לפני כן, לקהל נערכה היכרות עם "מעלה עשן" ו"הלילה היא תרקוד"- מהאלבום הצפוי.

באמצע הערב הגיע תורו של האורח ערן צור, לעלות על הבמה. למי שלא יודע, עבור פרייליך שכבר בשנות התשעים שיתף פעולה עם גיא גולדשטיין, חברו מ"הנערות", בעיר הולדתם חיפה- מדובר בסוג של סגירת מעגל שכן צור היה אחד מאושיות הרוק הראשונות שפרצו בשנות התשעים הזכורות לטובה, מבירת מישור החוף הצפוני אל תל אביב. 



סגירת מעגל חיפאית. ערן צור ורועי פרייליך. צילום: חן לב

במהירות עברה החשמלית האדומה לידיו של צור, כאשר פרייליך מלווה אותו בטמבורין. זאת לביצוע השיר החדש "גרוטאות", שנשמע כמו נכתב על ידי צור ויכול בקלות להיכנס לאחד מאלבומיו. אחר כך אף זכה הקהל לביצוע משותף של השניים ל"פרפרי תעתוע" (שהפך בקולו המונוטוני של פרייליך לעוד יותר מלנכולי) "עלבון" (שלצורך ביצועו עבר הבס מידיו של טוכמן לידיו של צור), "קרבות תרנגולים",  ולקינוח "יום ראשון", הלהיט הכי מוכר של "נערות ריינס"- שבוצע כהדרן ואותו העביר צור מטאמורפוזה של 180 מעלות.




"הנערות" המקוריות: וטשטיין, פרייליך וגולדשטיין.
צילום: גל דרן (למטה: "יום ראשון" בביצוע הלהקה).

    לכל אורך ההופעה, היה נדמה כאילו ה"לבונטין" הפך להיות מועדון הופעות אנגלי משנות השבעים ותחילת השמונים, עת פריחת שירי "הגל החדש"- במובן החיובי של המילה. מדגדג מאוד להשוות את רועי פרייליך לפרפורמר הטוטאלי של ה"ג'וי דווויז'ן", איאן קרטיס, אבל העניין המשותף היחד בין השניים הוא רק הלהקה שהנהיגו- אשר הפכה ליד ימינם, או אם תרצו לשלם הגדול מסך חלקיו.


מהצד האחר, בניגוד ל"נערות ריינס", שלא הייתה להקה של אדם אחד, ל"מתוקים" יש עוד דרך לעבור. טוכמן בהחלט בעל נוכחות של מפיק מוזיקלי על הבמה יחד עם היותו נגן בס מוכשר, שלג מתופף "חזק ומהר", גבריאלי עושה את העבודה הנדרשת בהתאם לצורך, ועבר-הדני מכשפת בעזרת הקלידים כל שיר- אבל כרגע הם עדיין נשמעים כמו "להקת הליווי של". בינתיים בכל אופן, זה מספיק בהחלט על מנת להעניק לצופה חוויה מוזיקלית שווה, כיפית ומומלצת בהחלט.

רועי פרייליך ו"המתוקים רצח" בהופעה, "לבונטין 7", תל אביב, 30/01/2014

לינקים לדרך:

1. חן לב, "הכל אישי", "זמן חיפה/קריות", 26/11/2010
2. עמוד היוטיוב של רועי פרייליך
3. עמוד הפייסבוק של רועי פרייליך

מספריית הוידיאו:

המלצה מתוך פינת המבקר ב"חדר החדשות", חיפה והשרון

ניסוי כלים

        פורסם לראשונה בבלוג "צ'יפס", 24/07/2009

(תמונת שער "זמן חיפה/קריות": צילום- טל צבר, עריכה: מירי מילמן.
מימין לשמאל: עדי אלקובי- תופים, טירן עזרא- שירה, אלרם בוקסר - גיטרה ובנוסף, מפיקה המוזיקאלי של הלהקה, גיא גולדנברג - גיטרה, אייל בן שושן - בס)

ביום רביעי שעבר השיקה להקת "פריום" במועדון הסיטי הול בחיפה את המיני אלבום החדש שלה. שתי להקות מטאל ישראליות הגיעו לחלוק לה כבוד- אבל אין ספק, כי "פריום" היא הדבר האמיתי. בשבוע הבא תמריא הלהקה לגרמניה כדי להייצג את ישראל בפסטיבל המטאל ללהקות מטאל לא מוחתמות שיתקיים בווקאן.

לפני כמספר שבועות, פרסמו מקומוני "זמן חיפה" ו"זמן קריות" את הכתבה שלי על "פריום", להקת מטאל צעירה מהקריות (שכללה גם ראיון עם ארבעה מתוך חמשת חבריה). כמו כן, פרסם אתר האינטרנט של "מעריב" (NRG) את הכתבה במסגרת סופ"ש מטאל שנערך במדור התרבות שלו.

מסתבר ש"פריום" לא עוצרת לרגע ובשבוע שעבר ערכה הלהקה את הופעת ההשקה למיני אלבום הראשון שלה, "דה ניו לאו", במועדון הסיטי הול בחיפה במסגרת ערב משולש יחד עם עוד שתי להקות מטאל- "כנען" (מנהרייה) ו"פאנטום פיין" (מרחובות). העובדה ששתי הלהקות האלה עברו מרחק לא קטן עד חיפה, מראה שמעבר להערכה שיש להם לקהל חובבי המטאל של הסיטי הול, (שמתפקד מזה שנים רבות כבית חם למגוון רחב של הפקות, יוצרים ולהקות שונות) יש להם הערכה עצומה ללהקת "פריום", שתייצג אותנו השנה בפסטיבל העולמי ללהקות מטאל לא מוחתמות- "ווקאן אופאן אייר", שתיערך בגרמניה בין התאריכים 30/7- 1/8. אין ספק המוזיקה שעושים חברי להקות "כנען" ו"פאנטום פיין" (שארחו את הזמרת מירי מילמן בגרסת כיסוי לשירם של להקת "נאברמור", "דה ריוור דראגון האס קאם") היא בסדר גמור וסחפה אנשים בקהל לטירוף חושים, אבל כשהגיעה שעתה של "פריום" לעלות על הבמה, אי אפשר היה שלא להבחין שמדובר בלהקה מסוג אחר- כזאת שהכימיה בין כל חבריה, שכל אחד מהם הוא וירטואוז בפני עצמו התורם את חלקו לשלם הגדול, היא מעבר למילים ולמוזיקה. בשעה שמכבי חיפה פרקה יריבה צפון אירית 6-0 בדרך לשלב הבא בגביע האלופות, עלתה "פריום" לבמה ופרקה כמויות חשמל נכבדות על הקהל שהגיע למקום.

(מתוך דף הפייסבוק של להקת "פריום")

ההשתלטות של גיא גולדנברג (גיטרה), אייל בן שושן (בס), עדי אלקובי (תופים), טירן עזרא הסולן, שניחן ביכולת ווקאלית מרשימה, ומעל כולם אלרם בוקסר (גיטרה), שגם על הבמה המשיך לתפקד כמפיק המוזיקאלי של הלהקה במלוא מובן המילה, על הסיטי הול הייתה מידית. בין רגע התמלאה רחבת המקום כמעט עד תומה, ידיים הונפו באוויר והכאוס שלט.

בזה אחר זה, ניגנה "פריום" את שירי המיני אלבום החדש, שירים חדשים מתוך האלבום הבא ואף הוסיפה שני קאברים- "טוקסיקס גרבאג' איילנד" של להקת "גוג'ארה" ו"איי אם ברוקן" של להקת "פנטרה", ממנה הם הושפעו בין היתר. שי שליבו, הבחור הצעיר שהיה הרוח החיה והמארגנת מאחורי פסטיבל המטאל "הללויה", שנערך לפני מספר חודשים זאת השנה השנייה ברציפות, היה אחראי גם על האירוע הזה וחברי "פריום", אף חלקו לו כבוד כשהעלו אותו על הבמה באחד השירים. כמה סמלי היה שהשיר האחרון שבוצע באותו הערב היה דווקא השיר ששלח את הלהקה לתחרות העולמית בגרמניה, "רטינה". ההשתחוות של חברי "פריום" בסיום הופעת ההשקה, בפני הקהל שהגיע לחגוג איתם וקפיצתו של אלקובי אל הקהל מיד אחר כך, הראתה יותר מכל דבר אחר ש"פריום" היא להקה שלא רק שמחוברת לקהל שלה, אלא גם קורצה מחומר אחר. אין ספק שההופעה הזאת היא רק הצהרת כוונות לא מודעת להופעתם במסגרת תחרות ה"מטאל בטאל" העולמית שתיערך בשבוע הבא בגרמניה. מכאן אני מחזיק להם אצבעות.

עמוד המייספייס של "פריום"-    

http://www.myspace.com/FERIUM

 

לבן בחלום שחור: "המחשפות" בהופעה

"המכשפות" ואלבום הזהב שהוענק להן על "עד העונג הבא". מימין לשמאל: יעל כהן, יפעת נץ וענבל פרלמוטר (צילום: משה שי)

בשנה שעברה חלפו 20 שנים מצאת האלבום "עד העונג הבא". על מנת להנציח את האירוע החליטו יפעת נץ ויעל כהן, שתי חברי להקת "המכשפות" שנותרו לאחר מותה הטראגי של הסולנית והגיטריסטית ענבל פרלמוטר, לאחד את השברים של ההרכב ההוא תחת השם "המחשפות". עשור וחצי עבר מאז תאונת הדרכים שעברה חברתם, כהן נותרה כמעט כמו שאנחנו זוכרים אותה, אך הבלונד הקצר של נץ הספיק להתארך וצבעו הפך חום. לעומתן, מקומה של פרלמוטר נותר נפקד על הבמה ולפיכך הסיבה לשיבוש שם הלהקה: הכ' שנפלה והפכה לח'. לנעליים היתומות שהותירה, נכנסו שתיים: גיטריסטית וסולנית. בזמן ההופעות הראשונות של "המחשפות" היו אלה ליעד שר ומלי שלום, והרביעייה אף הוציאה שני סינגלים חדשים לרדיו. כמו בעת הקלטות האלבום הראשון, קורין אלאל ליוותה והפיקה אותן מוזיקלית.

ובכל זאת, משהו שם לא התחבר. בשבועות האחרונים נעשתה ההחלפה: בגיטרה החלה לאחוז קרן ברנר המוכשרת, ואל תפקיד הסולנית (וכנראה בעתיד גם הכותבת הראשית של שירי הלהקה) תפסה חן יאני הווסטרילית- שלצד דוגמנות ומשחק (יאני היא בוגרת הסטודיו למשחק של יורם לווינשטיין) מצאה את עצמה שרה בתפקיד המרשים אותו גילמה בסרט "נמס בגשם". רחוק מכל דימיון אפשר "גילתה" אותה נץ והחליטה ללהק אותה, ולו רק לשם ניסוי ראשוני, כולנית הלהקה. במקביל התגלה כישרונה החבוי של זאת, בכתיבת שירים.

"המחשפות": יפעת נץ, יעל כהן, חן יאני וקרן ברנר. (צילום: דניאל קמינסקי)

ובכן, החיבור הצליח ואפילו הבשיל לאחרונה לשיר חדש, "אשמיע קולי"- שבו שרה יאני, בקולה השבור למחצה אשר נשמע קרוב עד מאוד בתדרו לזה של פרלמוטר, על הרצון לנצל הזדמנות כשזו נקרית בדרכה. במקרה הזה, היא שוב לקחה את ההזדמנות בשתי ידיה וב-31/10 עלתה לראשונה לבמה כסולנית להקת "המחשפות". גבוהה מכל חברותיה ללהקה ולבושה כולה לבן, פרט לעליונית שחורה- שירדה לאחר שלושה שירים והמון אדרנלין, אי אפשר היה לפספס אותה בין הלבושות בשחור.

זה כל הקסם. חן יאני מתרגלת למקצוע חדש (צילום: חן לב)

לקול קריאות קצובות של הקהל, עלו "המחשפות" בדיוק ב-23:00. יאני עלתה אחרונה, אחזה במיקרופון כזמרת ברים וביצעה את "אם זה נגמר זה חבל"- שיר שהקליטה פרלמוטר כשהלהקה הייתה למעשה על סף פירוק, ויועד לצאת באלבום הבכורה שלה. רחוקה מהופעתה הקברטית והמשוגעת של קודמתה בתפקיד, מלי שלום, חן יאני הביאה לבמה ריחוק וביישנות של סולן להקת "גל חדש". במקום ליצור פרובוקציות, היא הדגישה את המילים- והצליחה לחשמל את הקהל. לא מנסה לגנוב פוקוס על ידי גימיקים, ובכל זאת נוכחת עד מאוד. 

אם מישהו חשב בהתחלה שיש כאן ניסיון לחקות את קולה של הסולנית "המכשפות", תוך זמן קצר אפשר היה להבין שיש פה משום דומה- אבל מאוד אחר. אמנם יאני עדיין בשלבי התרגלות לתפקיד, אבל עטופה בארטילריה המוזיקלית של נץ, כהן וברנר, היא מצאה כניסה לעולם משלה. שנייה אחר כך, ויאני כבר נפלה למים המטאליסטיים של השיר "עוד מעט". משם היא גלשה להפליא אל תוך הליין הקברטי שניגנה להפליא קרן ברנר המדהימה ב"פארנויה זמנית". בהמשך מקומם של הלהיטים "להתעורר בבוקר ולשנוא את עצמך" ו"פחד אמיתי" לא נפקד.

"המחשפות". מכבדות את העבר, צועדות אל עבר העתיד.  (צילום: חן לב)

אמצע ההופעה, וזמן לאורחת הראשונה- יעל דקלבאום שביצעה בליווי הלהקה את "האגם הנעלם" ו"אדם חופשי" מתוך אלבומה האחרונה והמעולה, ולצידו גרסה משותפת ל"DINGO". השוני הווקאלי בין שתי הזמרות הראה כי החוזק של יאני הוא לאו דווקא יכולת השירה- אלא האופי והרצון. אולי זו גם הסיבה שהיא התאימה כמו כפפה ליד לשירים של פרלמוטר ושות'. כשדקלבאום סיימה את חלקה, הגיע שיר הנושא של הלהקה, שהוציא אותנו בחזרה מאווירת הפולק אל הרוקנ'רול.




הזמן של קורין אלאל הגיע עמוק בתוך "זהירות מהמרווח", שצפתה במתרחש, התמוגגה ותוך כדי ההתרחשות "זרקה" את עצמה אל תוך השיר הנפלא הזה. ואם כבר קורין אלאל, אי אפשר הרי בלי הדואט הנהדר "כשזה עמוק", אליו הצטרף הקהל- ובשלב מסוים אף קיבל את האפשרות להוביל את השיר.




סוף הערב היה שייך כמובן לשיר הכי מוכר של "המכשפות", "עד העונג הבא", ולצידו "ציפור" והשיר החדש "אשמיע קולי". אם לפרקים במהלך הערב נראה כי יאני נותנת המון כבוד לשירים, ואולי חוששת לבצע אותם- כאילו היא נוגעת בכתבי קודש, כשמדובר היה בשיר חדש, בוודאי שיר שהיא כתבה והלחינה, השחרור היה ניכר בה עד מאוד.

מטבע הדברים רוב האנשים הגיעו כנראה לחזות ביאני, שאכן הצליחה במשימה וגרמה לקהל לרצות ממנה עוד- אך לטעמי התגלית האמיתית של הערב הזה היא דווקא ברנר. לא ברור איפה הסתירו אותה עד היום, אבל מה שבטוח הוא, שעם הצלחת הלהקה- איש כבר לא יוכל איש להתעלם ממנה. ומה לגבי נץ וכהן? הן היו שם כדי לפרגן ולכוון. כן, יש לנו כאן בהחלט תחייה חדשה. לא רצון לשחזר את העבר, אלא רצון לכבד אותו ולצעוד קדימה. בנוגע ליאני, אין ספק שכרגע היא משתמשת בעיקר ביכולות המשחק שלה כדי לכשף את הצופים- אבל ככל שהיא תצבור עוד ועוד שעות במה, כולנו נרוויח. בכל מה שקשור למוזיקה, "המחשפות" הוכיחו רלוונטיות: רוקנ'רול מהוקצע ואיכותי, והכי חשוב- אורז באמתחתו טקסטים מעולים בעברית. אם התמזל מזלכם והן יגיעו לאזור שלכם, אל תהססו- הנאה מובטחת.

להקת "המחשפות", מופע חגיגי- מועדון הבארבי, תל אביב. 31/10/2013

בדרך אל האופק: אורטל אופק בהופעה

אורטל אופק. צילום יח"צ

למרות אלבום ראשון ומעולה ולמרות כישרונה הווקאלי היוצא מן הכלל, באופן די מוזר טרם קרה משהו יוצא דופן עם הקריירה של אורטל אופק. קריירה שאם לשפוט על פי כל הנתונים שיש לאופק, הייתה צריכה להפוך אותה למוכרת בסדר גודל של מירי מסיקה, קרן פלס או אפילו איה כורם. בפועל, נדמה שעדיין הציבור הרחב איננו מכיר או מזהה אותה. פרגונים אופק אמנם קיבלה למכביר ואלבומה זכה לתשבוחות (ולמשל בקטגוריית "היצירה המקורית של השנה" בסיכום השנתי שערך רדיו דרום), אבל אחרי שכל העננים התפזרו התברר שהבאזז שעשה הלהיט "מדברים בשקט"- מתוך הפרוייקט של עידן רייכל, לא שוחזר.

ב-9.2, רגע לפני שהיא עולה להתמודד על הכרטיס לאירוויזיון בשבדיה עם השיר "תגיד לי למה" וכמה שבועות אחרי צאת שירה "הכל שטויות" מתוך האלבום הבא, היא הופיעה על במת "בית היוצר" שבנמל תל אביב. זאת במופע חגיגי המלווה בארבעה נגנים (תומר שטיין, גל דהן, דקל דביר ושלומי מאיה) ולרוב הייתה בו אווירה מוזיקלית של טעמי מוזיקת עולם- מה שהסביר לראשונה את החיבור הכל כך מושלם בין אופק לרייכל.

אם לשפוט על פי המופע הזה, אופק (שנישאה לפני כשנה ונמצאת בהריון מתקדם) אופטימית כתמיד ממשיכה להאמין בניסים- כמאמר שירה המקסים. בין השירים, היא סיפרה אנקדוטות ובכלל על תהליך העבודה שלה. על אותו השיר אגב, סיפרה שסלסול קולה הנשמע בו כנראה מגיע בהשפעת בית הכנסת שהיה סמוך למקום מגוריה ברמת השרון- שם ניצב כשליח ציבור חזן אשכנזי. על "קרן אור", שביצעה עם המון נשמה וגרוב, היא סיפרה שלטענתה הוא מביא מזל וביקשה מכל אחד בקהל שיביע משאלה לפני שתתחיל לשיר אותו. את "ציון" המרגש והכנה, הקדימה בביצוע מרטיט ל"שבחי ירושלים"- אשר דרכו אפשר היה לשמוע עד לאיזה סולמות היא מסוגלת לעלות בעזרת קולה. לקראת סוף ההופעה היא ביצעה את "מדברים בשקט", בגרסה הרבה יותר בשלה ובוגרת מזאת שאיתה התפרסמה, כשלפני כן אי אפשר היה לפספס את הסיפור על מה שהוביל אותה, בניגוד לעצת הוריה, לוותר לפני מעל לעשור על שירות צבאי ב"תלפיות" ובמקום זאת להתגייס ללהקה צבאית- ובמסגרת לפגוש באופן מקרי במילואימניק עידן רייכל (מישהו פה הזכיר ניסים?).

אורטל אופק, לא הפסיקה לקרון במשך כל המופע. צילום: חן לב

הערב הסתיים עם משאלות ותהיות לגבי מה יקרה אחרי הקדם אירוויזיון הצפוי- ועם גרסת כיסוי ל-Perfect,
של Fairground Attraction. כמו כן, גם עם שיר בינוני ומטה ששלח לה יוצר אלמוני בשם טום פרייס והולחן על ידה-
מה שלא קרה עד היום, כיוון שכיוצרת עצמאית היא כותבת ומלחינה את שיריה. כאשר היא ביצעה שוב את "בשדות של המושב", הפעם כהדרן, הניגוד בין העוצמות שיש בטקסטים שלה לבין הטקסט ההוא. באותו הרגע ניתן היה להרגיש את ההבדל התהומי בין כתיבתה התמימה והעמוקה היוצאת מתוך הנשמה והלב, לבין שיר קלישאתי וממוחזר שנשמע כאילו נכתב כלאחר יד- ולדעתי משך אותה להלחין ולשיר אותו רק בגלל פזמון קליט וסוף אופטימי. ואם אתם לא מאמינים, את הקסם המיוחד שיש לה ולשיריה- המזכיר איכויות מרגשות של זמרות ישראליות מעולות מן העבר, יהיה אפשר לשמוע בשירה חודר השיריון איתו היא מקווה להגיע גם אל מעבר לים. אני משוכנע שאופק, שלא הפסיקה לקרון במשך כל המופע שנערך ב"בית היוצר"- תעשה זאת גם עם "תגיד לי למה".

"אורטל אופק- הכל שטויות", "בית היוצר", האנגר 22, נמל תל אביב, 9.2.

חלום נעורים: ביקורת הצגה- "סיפור מצחיק"

(צילום: טל ידידיה)

הבמאי והשחקן בני יזרעאל כתב וביים את "סיפור מצחיק", הצגת השואה שעלתה לראשונה על הבמה בפסטיבל הפרינג' בחיפה. ליהוק מבריק של עודד מנסטר ("כלוב העליזים", לאהוב את רונה" וסדרת הטלוויזיה "חלומות נעורים") ודגן פרנקל ("המלך ליר" והסרט "מבעד לזכוכית") הפך את ההצגה לחוויה בלתי נשכחת. בשיחה קצרה, מספרים מנסטר ודגן לחן לב על תפקידם בהצגה.

בחודש שעבר עלתה במסגרת פסטיבל הפרינג' הראשון בחיפה הצגת השואה שכתב וביים בני יזרעאל, "סיפור מצחיק". ההצגה מבוססת על סיפורו האמיתי של אביו של יזרעאל ומספרת את סיפורם של שני אחים יהודים, אשר הקטן מביניהם (דגן פרנקל) מתעורר בלילה קר אחד וחייב להטיל את מימיו. האח הגדול (עודד מנסטר) מתעורר בעקבות האח הקטן ומבין כי אם ייתפס אחיו ע"י הנאצים, כשהוא מטיל את מימיו או בתסריט הכי גרוע- יעשה פיפי במכנסיו, סופו להיות מוכה למוות. האח הגדול מנסה בכל דרך אפשרית להשכיח מאחיו את הצורך להתפנות ועלילת המחזה מתפתחת סביב עניין זה, החל ממשחקים שמשחקים האחים, ההיכרות עם עולמם של הדמויות וכלה בסוף הדרמטי. תפאורת ההצגה מינימליסטית, כיאה לתיאטרון פרינג' קלאסי, וכוללת שתי מיטות עץ שמספרות בעצם שתיקתם ועוצמתם את כל מה שצריך לספר. צמד האחים לבושים בכותנות פסים כחולות עם טלאי צהוב ויזרעאל הקפיד לא לתת להם שמות, למרות שלכל יתר הדמויות המוזכרות בעלילה דווקא יש שמות, וזה כנראה מתוך רצון להבהיר לצופה את אווירת התקופה בה לכל איש לא היה שם אלא מספר והוא תויג כמו שמתייגים חזירים. עודד מנסטר, בוגר הסטודיו של יורם לוינשטיין, הביא אל הבמה את כל ניסיונו וכישרונו ומנווט את העלילה ואת חברו להצגה, דגן פרנקל בוגר ה"דרמה סנטרא לונדון", בצורה מרתקת ומפתיעה עד לרגע האחרון ממש, בו עדיין קיימת האמונה שמדובר רק בחלום רע. מנסטר, המגיע מרקע של שואה מהכיוון של שני הוריו, היה שותף יחד עם יזרעאל בבחירת שותפו להצגה, פרנקל. "בני החליט שזה האיש ואני הסכמתי מיד, גם כי דגן התאים בצורה הפיזית שלו וגם הוא מגיע מרקע מתאים", מספר מנסטר.

באיזה שלב של כתיבת המחזה, בני פנה אליך?

"ליוותי את בני ממש מהתחלת כתיבת המחזה. המחזה עניין אותי וראיתי אתגר לשחק בהצגה הזאת".

איך הצלחת להיכנס לתפקיד בצורה כזאת מרשימה?

 "מלבד הרקע שאני בא ממנו אני יתום מאב, כך שהבנתי את משמעות הדברים שקורים בהצגה בצורה אחרת, למשל בקטע בהצגה בו מדובר על מות האב. הדבר הזה הכניס אותי טוב יותר לתפקיד".

(צילום: טל ידידיה)

דגן, מה חשבת כשקיבלת פנייה לשחק במחזה הזה?

"קסמה לי האפשרות לשחק דמות כזאת, בטח כשמדובר במחזה חדש ובהצגה שמבוססת על סיפור אמיתי. בני הגיע אלי דרך מנסטר, אחרי שהם התלהבו מתמונה שלי שראו אצל מיתר קוטלר, הסוכנת שלי. הרעיון היה בהתחלה לחפש חבר'ה צעירים יותר, אבל בסוף הוחלט, ובצדק, לקחת אנשים מנוסים יותר".

על פניו נראה כי "סיפור מצחיק" היא הצגה כבדה שלא מתאימה לכולם, אבל לא כך הדבר. יזרעאל החליט לקחת את הדברים דווקא לכיוון הקומי המריר ולהדגיש את ההומור במקום בו הוא לא קיים לכאורה. מדובר בהצגה סוחפת, מרגשת אשר מעבירה צמרמורת ברוב הקטעים שבה, לא משעממת לרגע והמשחק של שני שחקניה מעולה. "סיפור מצחיק" אמנם לא זכתה בתחרות הפרינג', אבל דווקא היא ההצגה היחידה בפסטיבל שהמשכתי לראות שוב ושוב ולו רק בגלל שעדיין האמנתי שהסוף שלה יהיה טוב.

 (כתבה מתוך המגזין החיפאי העצמאי "פונץ'", כפי שפורסמה בגיליון מספר 8- אוגוסט 2008)