יום חמישי, 10 באפריל 2014

מוציאה את השדים מהבקבוק: ראיון עם לי טריפון

צילום: מקס מורון

את לי טריפון הכרנו בתור הסולנית האנרגטית והחצי ערפדית של להקת "אטליז". בשנתיים האחרונות, היא החליטה לעזוב את ההרכב לטובת פרויקטים סולנים משלה. היא התחילה עם "MONONOKII", שם שותפה הוא פיליפ גי, וכעת כאשר העניין בהפסקה היא מנסה להיות חלוצה פורצת דרך בעזרת "THE KOKORO" ("הלב של הדברים", ביפנית), פרויקט שאפתני עד מאוד המשלב לצד מוזיקה גם מחול ואלמנטים חזותיים מרשימים. התוכנית הראשונה של ההרכב נקראת "שדים" וכולה שיתוף פעולה בין טריפון לבין האמנים והיוצרים: דן פרבר, הרקדנים אלה רוטשילד ואנדראה מרטיני, הבמאי והמנהל האמנותי של המופע יוני זיכהולץ, שחר ורכזון (תאורה), חמי ארצי (סאונד) גיא סילברמן (סטיילינג), שמעון בן-הרוש (איפור), קובי בן שושן (וידיאו), הצלם אוהד רומנו ומעצב התלבושות יוסף פרץ ("יוסף המעצב"). "המופע הזה הוא פיתוח ושילוב של הרבה דברים שהתעסקתי איתם ועניינו אותי במהלך השנים", אומרת טריפון. "מתוך כל זה, יצא משהו שהוא מעיין מחול תחאטרלי ודיגיטלי, שמבחינתי מדובר גישה אחרת לאיך צריך להציג מופע חי על במה. זה לגמרי ז'אנר חדש. אולי עושים באיזה מקום בעולם משהו דומה, אבל אני אישית עוד לא נתקלתי בכזה. אם צריך להגדיר את זה, הייתי נותנת לזה את השם 'מחזמר אפל'. בסיס המופע הם שירי האלבום שייצרתי עם דן פרבר, ובהופעה באה בעיקר לידי ביטוי התנועתיות שיצרה הרקדנית אלה רוטשילד".



כאחת שאמא שלה הייתה רקדנית בלהקת "בת שבע", אפשר לומר שהדבר הזה טבוע בך?
"אני יכולה להגיד שחיפשתי לא מעט זמן שותפים לזה, אבל לא מצאתי כאלה שנוצרה בינינו הכימיה הנכונה. בסופו של דבר נפגשתי עם אוהד נהרין, הכוראוגרף של 'בת שבע', שאני מכירה מאז שהייתי ילדה מתוך מטרה להתייעץ איתו לגבי מה נכון לי. אפשר לומר שהייתי מין ילדת 'בת שבע', שהתרוצצה שם המון. ביקשתי ממנו שיימצא עבורי מישהו שרוצה לצאת למסע הזוי מחוץ לגבולות המוכר, המינוח המדויק היה 'מישהו עם ביצים של שור'. למעשה חיפשתי אדם שהוא רוקר בנשמתו.

השמעתי לאוהד את שירי האלבום והראיתי לו את הקליפים שכבר יצרנו. הוא התלהב ואמר לי שלדעתו יש רק מישהי אחת שתוכל להתאים לזה, והוא הכיר לי את אלה. כבר בהתחלה נוצר בינינו מפגש חזק וידעתי שזה זה. כמו שעם דן מצאתי שפה מוזיקלית, עם אלה מצאתי שפה תנועתית".


 איך את מרגישה לגבי הדבר הזה? 

"יש בזה משהו מפחיד בטירוף, זו הפעם הראשונה שאני עומדת מאחורי פרויקט שמשלב מחול. אני אמנם בן אדם תנועתי, שעושה יוגה ועובדת עם הגוף שלי כשאני שרה- מתוך נקודת השקפה פיזית, אבל אין מה להשוות. זה מקצוע אחר לגמרי להיות רקדן. זה משהו שאני רוצה לעשות שנים, אבל תמיד היה משהו אחר ולא מצאתי לזה את המקום הראוי. מה גם שתמיד היו לי פרטנרים שלא יכולתי ללכת איתם למקומות בלתי צפויים לגמרי.

מאז ומתמיד הסוגיה של איך להעלות יצירות על הבמה עניינה אותי. זה נראה לי מטורף שאפשר להשקיע שנים מחיינו ביצירת המוזיקה, מכתיבת השירים ועד למאסטרינג של האלבום, ואז כשבאים לעשות את הלייב עושים משהו שלא מתקרב לרמת ההשקעה הזאת".

פוסעת בשבילים חדשים. לי טריפון. צילום: מתוך המופע.


מה משך אותך לתת שמות יפניים לשני הפרויקטים האחרונים שלך?

"מעבר לזה שאני פריקית של מאנגה ואנימה, כבר שנים שאני מתעניינת בתרבות ובפולקלור של יפן. מרתק בעיניי עולם הדמיון שקיים בסיפורים ובמשלים שלהם, שכולם סובבים סביב עולם הרוח". 

היית חלק מ"אטליז" במשך 7 שנים, מאז 2005. הרגשת בשלב מסוים מיצוי?

"כן, זו הייתה הסיבה העיקרית שנפרדו דרכנו. מצד שני, היו עוד כמה עניינים. זה לא שלא הצלחנו לקדם את הלהקה- קרו לנו דברים, כולל הבטחות והחתמות בחו"ל, אבל בשלב מסוים הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך ולעמוד מאחורי החומרים של הלהקה. כשאתה פרונטמן, אתה חייב להיות מאוד מחובר ליצירה- ואחרי שנים בתוך המשפחה הזאת, חשתי שאני חייבת שינוי. ולא רק אני- היו לנו המון דיונים לאן לפנות, והיו כל מיני כיוונים שאחרים רצו ללכת אליהם".

מה לקחת מהחוויה הזאת?

"עם כל הקשים בדרך, אין ספק שזה היה מדהים. אפשר לומר אפילו, שזו הייתה טירונות 'הארדקור' בכל המובנים. מעבר לזה שתמיד הייתי שם עוף מוזר, גם בגלל הסגנון המוזיקלי שלי, קרו לי עם 'אטליז' דברים שבדיעבד אני אומרת שאם שרדתי את זה, אז הכל לעומת זה לא ממש נראה רציני.


טירונות "הארדקורד". טריפון עם "אטליז". צילום: חן לב


נגיד ברמה הכי פשוטה, כשעשינו טור בארצות הברית זה היה בתנאים של עוני קיצוני- קאוצ'סורפינג ו-ואן קטן שאתה חולק עם עוד שישה אנשים בדרך להופעה, בכל יום בעיר אחרת שנמצאת במדינה אחרת. פרט לזה שהכביסה המלוכלכת של כולם תלויה מהחלון ונוסעים שעות ממקום למקום, אין יותר מדי זמן להתכונן להופעה- מגיעים אחרי נסיעה ארוכה, עושים באלאנס ומופיעים. משם עפים לישון אצל איזה טקסני הזוי, קמים בבוקר ועוברים למקום הבא. וככה כל ערב מחדש, אתה חייב להביא את השואו של חייך ולהיות מדיוק גם באנרגיות שאתה מביא לבמה. עבורי זה היה אימון מדהים, וחוויה שהייתה מורכבת מאוד גם בגלל מערכות היחסים שבין אנשי הלהקה.  

החבר הכי טוב שלי שם היה אור בהיר, שאיתו אני בקשר עד היום, אבל למעשה בכל הסיטואציות הייתי ממש לבד, ככה שהייתי צריכה להיות העוגן של עצמי. לא ממש היה זמן לקבל פידבק חיובי ממישהו, אבל את זה קיבל כל אחד מאיתנו מהמעריצים שהיו מדהימים ממש. אז נכון שזה לא אידאלי במיוחד, אבל זה בהחלט שיעור טוב כשאתה עוסק במקצוע אכזרי בכל מה שקשור לעניין הזה- ככה שאני חייבת ל'אטליז' המון. האינטנסיביות הזאת גרמה גם ללא מעט רגעים מעייפים, אבל גם יפים. כל מה שעברתי איתם, הפך אותי לשועלת רחוב".




איך הדברים מתגלגלים בינתיים במסגרת החדשה?

"בין היתר, יוסף המעצב לא רק שעיצב לנו תלבושות מיוחדות למופע אלא גם אהב את הפרויקט כל כך עד שקיבל ממנו השראה רבה ובמקביל גם יצר קולקציה מיוחדת- והציע לי להיות הפריזנטורית שלה".

ומה לגבי יוני זיכהולץ, הבמאי והמנהל האומנותי של המופע?

"יוני ואני מכירים המון שנים מהתעשייה אבל עד הפרויקט של 'MONONOKII' לא ממש יצא לנו לעבוד יחד. כבר אז חיפשתי להכניס ליצירה שלי את כל הקונספט הבימתי, אבל זה פחות התאים שם. בשלב שהבנו שזה הולך להיות מוקפא, יצרתי מהר את הקונספט 'KOKORO' ויוני המשיך איתי למסע הזה.

בתוך כל התהליך הזה, שהוא ואני עושים הכל יחד- מבימוי, הפקה וניהול אמנותי ועד להיות המזכירה, המנקה והשליח, התאהבנו והפכנו לבני זוג. אני בטוח שבלעדיו לא הייתי מצליחה להרים את כל זה. אני מניחה שתמיד צריך שיהיה לידך את הבן הנכון, ולשמחתי זה קרה. לא רק עם יוני אלא גם עם כל מי שמשתתף בפרויקט הזה".




הנה מה שכתבתי על לי טריפון בעבר...

1. חן לב, "אין אופרות בעברית"-
ראיון עם לי טריפון מתוך מדור התרבות של "זמן חיפה/קריות", 02/05/2008

2. חן לב, "חברים מכוכב אחר"-
סיקור הופעתם של "אטליז" בסיטיהול בחיפה, מתוך מדור התרבות של "זמן חיפה/קריות", 16/05/2008

3. לי טריפון מתארחת במדור "הכל אישי", "זמן חיפה/קריות", 19/11/2010

לינקים לדרך:

1. עמוד הפייסבוק של "THE KOKORO"
2. עמוד היוטיוב של "THE KOKORO"
3. ויש גם "סאונד-קלאוד"

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה