(צילום: עמית ישראלי)
גם אחרי כשנתיים וחצי מאז יצא "שמחת הפרטים הקטנים", ממשיכים שירי אלבום הבכורה של ארז לב-ארי לצבור תהודה וקהל מחבק. והנה עכשיו חוזר לב-ארי עם "ארגמן"- אלבום לא פחות מסקרן. במהלך הקשבה חוזרת ונשנית לתשעת השירים החדשים, ניסיתי ללא הצלחה לפצח את סוד הנוסחה המנצחת שכמו נוצקה לתוכם. אולי היא נעוצה בבחירת שותפים לדרך כמו ז'אן פול זימבריס, ארתור אליהו, עמוס רוזנר, אורן צור, פטריק סבג- שכמו מהווה יחידה משלימה ללב-ארי, שירה מני ושרון עזריה, שעזרו לו למצוא את שביל הזהב בין טקסטים מהמקורות ("ביום אקרא"), כאלה ששילבו תוכן מקורי לצידם ("בבוא יומי") וכאלה המושפעים מהם (שיר הנושא שכתב יחד עם עודד ונחמיה, ו"רק תאמין" של אילי אדרי), טקסטים מקוריים שכתב לבד ("בוקר טוב") או במשותף עם אחרים ("בסוף היום", עם פטריק סבג) ולצידם את "פרימיטיבים" המדויק של טי בון ברנט (לפי תרגום של דני אמיר) ואת "מלחמה אבודה" האבידני. למרות כל העושר הזה, טקסטואלי, רגשי ומוזיקלי, לב-ארי מזכיר לכולם כי שלמות היא אלוהית ושרב הנסתר על הגלוי- כשהכינור המתחבא בסיום השיר החותם של האלבום הוא הרבה יותר מקריצה לכך. אולי הדבר קשור להתבשלות מוזיקלית נכונה ומאוחרת, בדומה לאלה של אהוד בנאי או עמיר לב, אבל אין ספק כי לב-ארי מספק חותמת סופית לסגנון שיהיה מזוהה עימו כנראה עד היום בו יפסיק לעשות מוזיקה. ולכל אלה ששואלים איך זה שהוא לא הפך לאהוד בנאי השני, אומר שאין בכך צריך- הוא פשוט ארז לב ארי.
"ארגמן", ארז לב ארי, NMC UNITED, 2010.
