יום רביעי, 23 באפריל 2014

סובול לא ידע שהוא כזה: ראיון עם השחקן ניסו כאביה בעקבות "פריחת ההדרים"

שישה בעקבות אחד. קאסט "פריחת ההדרים". צילום: יח"צ תיאטרון "תמונע"
מימין לשמאל: פרסי, לוי, כאביה, יניב, רשף ויפת

השנה הנוכחית עבור השחקן ניסו כאביה היא ללא ספק מהפוריות ביותר היו לו. היו לו גיחות על המרקע הקטן ועל במת תיאטרון בית לסין, אבל בעיקר הוא הפך לאחד מהאמנים המזוהים ביותר עם תיאטרון "תמונע". בשנה האחרונה הוא מגלם במקביל על במתו של תיאטרון הפרינג', הממוקם בדרום תל אביב, את התפקיד הראשי בשלושה מחזות שונים: הצגת היחיד שכתב (יחד עם ניצן כהן) על ילדותו - "חם בטבריה" (שתחזור לבמות בקיץ וכן צפויה לצאת בקרוב לסיבוב הופעות בארצות הברית), "גלם" המוערכת (שם הוא החליף לצמיתות את אורי הוכמן ושינה לחלוטין את זווית ההצגה) וכעת גם ביצירה החדשה של יהושע סובול- "פריחת ההדרים". "נו אז אתה שואל: 'ניסו כאביה, מה יהיה איתך?'", צוחק כאביה כאשר אני מזכיר לו שבכל אחד מהמחזות הללו מלהטט בין זהויות. בין אבא לבן, בין גברים לנשים, בין יצרים לתככים ועוד ועוד. "אתה צודק שיש קו מקשר בין שלושת ההצגות הללו, שמסתכל על העבר דרך משקפי ההווה ועובר דרך בדיקת משפחתיות והחלפת זהויות רבות. אני בכל המקומות האלה כיוון שכשחקן מרתק ומעניין אותי להיות שם". 

למעלה: ניסו כאביה כחייל האמיץ עוזי. צילום: דניאל קמינסקי
למטה: ניסו כאביה כניסו כאביה. צילום: נילי ממן

"פריחת ההדרים" מועלית בחודשים האחרונים, אבל בסוף השבוע הנוכחי (חמישי ושבת) היא תשוב לבמה בעקבות פסטיבל שמקדיש תיאטרון "תמונע" לסובול. זהו סיפורו של לוחם לשעבר ביחידת ציידי מבוקשים בשטחים, שיום אחד באביב מתהפך ובדקות מעטות של חוסר שפיות נדחף מתוך הטראומה הפנימית שהוא נושא עמו- ומוצא עצמו יורה בשני טרמפיסטים שאסף. הרעיון המקורי למחזה התחיל להתבשל אצל כאביה כבר בסוף שנות התשעים, אבל רק ב-2008 הוא החל לחפש מישהו שיעזור לו להרים את העניין.

ב-2013 הגיע כאביה לפתחו של סובול ובמהירות נכתב מחזה עבור שישה שחקנים (כאביה עצמו, פולי רשף ששיחק באינספור הפקות, רוני יניב, סיון לוי- זוכת פרס האוסקר הישראלי ופסטיבל חיפה על תפקיד הראשי בסרט "שש פעמים", אודי פרסי המוכשר והמוערך וטום יפת הצעיר) כאשר "תמונע" מצוותת את יחזקאל לזרוב כבמאי, על התפאורה אחראים מיכל ענבר ועמית רפאל ועל התאורה אמון נדב ברנע"יותר מכל, לדעתי, מה שהדליק את סובול להתעסק בעניין הזה הוא הצד הפוליטי-ישראלי שיש בגרעין הסיפור הזה, והוא תמיד נוכח בצורה כזאת או אחרת בכתיבה שלו", אומר כאביה. "איך מצב של מלחמה מתמדת יכולה להפוך את הבחורים הכי טובים שלנו, מלח הארץ, לכאלה שמשהו אצלם לא נסגר אחרי שהם משתחררים משירות קרבי בצבא. לא רק ברמת הטראומה האישית אלא בעיקר עם הריגוש הזה של מה שהם עשו בשטחים נשאר טבוע בהם כמו יצר שהם צריכים להשתיק".

מה הייתה דרך בנית הדמות של עוזי, אותה אתה משחק?

"משיחות עם בעלי רקע דומה בצבא, אנשים מסוגו מתעלים את הריגוש הזה למקומות דומים- למשל עבודה בתחום הביטחון או האבטחה, כשתמיד יש להם נשק צמוד. ברגע שפניתי לסובול כדי שיכתוב את המחזה, נתתי לו את החופש האמנותי לעשות את מה שהכי נכון מבחינתו. הוא פתח את הכל ובחר לשרטט את הפגיעה דרך פצצה מתקתקת שיש במוח של עוזי, המחלחלת גם למשפחה ובכלל לחייו האישיים. זה ברובד המציאותי, בשביל הרובד של הזיכרון והדמיונות מן העבר- הוא השתמש בשחקן נוסף שיגלם את הדמות של הלוחם הצעיר שהוא היה (אודי פרסי, ח"ל), שנודע בכינוי 'סובחי'. השילוב בין שני הרבדים הללו מעניק לצופה את ההבנה של הסכיזופרניה שקיימת בבן אדם הזה. מבחינה תיאטרלית יש לזה קרקע פורייה לעבודה. אתה יודע, פרסונלית יש לך מול העיניים אדם שמדבר, שופט ומתעמת עם עצמו ומגיע למסקנה ש'זה לא אני, זה הוא'- חוסר אחריות עד לקיחת אחריות ברמה הכי טוטאלית. 

נדלק מהסיפור. יהושע סובול. צילום: באדיבות יח"צ תיאטרון "תמונע"

"בתיאטרון תמיד מותחים את החיים לנקודות הקיצון הכי קשות או הזויות, אבל זה תמיד משליך על החיים. כאן מסופר על בן אדם סופר רגיש שהתאים את עצמו לצורכי המערכת והוציא מעצמו איזה שד כדי להיות רוצח יעיל וקר כקרח- ובום יוצא החוצה מתוך כל זה אל החיים, ולא יודע איך להתאים את עצמו לסדר החדש הזה. והנה קורה יום אחד, שריח פריחת ההדרים זורק אותו לפרדסים בשטחים שבהם הוא רדף אחרי מבוקשים וגורם לאיזה טוויסט לא רצוני בראש. יש פה עניין של יום ולילה, בימים הוא הוא איש משפחה ובלילות הוא משתנה ובורח מהבית. הצידוק שסובול מצא לכך היא פעילות ספציפית שבה עוזי נאלץ לחסל חבר ילדות ששירת במסתערבים. שניהם מוצאים את עצמם יום אחד במהלך מה שנקרא 'ירי דו צדדי', ועל פי החוקים שלימדו אותו הוא חייב לעשות הכל על מנת לא לחשוף את קיום היחידה שלו. עם הרצח של חברו, נגזר עליו לחיות כל השנים".

מעבר לסיפור החזק שיש פה, האם המחזה הזה יהיה רלוונטי בעוד שנים?

"מבחינתי להתעסק עם דמות מורכבת כזאת זה על זמני, קלאסי. יש כאן התייחסות למה מצב של עימות מתמיד בין שני עמים, הערבי והיהודי, יכול לגרום לחיילים. אני יודע שהמצב המדיני והפוליטי בארץ מורכב ושאחריות הצבא להגן על המדינה- אבל כשאני כשחקן נכנס לראש של דמות כזאת על הבמה, אני שם את הכל בצד ומתרכז בבן אדם שאני מגלם. אפילו אם כבן אדם פרטי אני מצדיק את הפעילות שלו. כשהמשימה שלך היא להגן על המדינה ובגלל זה אתה מוצא את עצמך הורג אנשים באופן עקבי, משהו ממך ייפגע ואם לא זה ממש מוזר". 


אנחנו שנינו מאותו הכפר. אודי פרסי כסובחי. צילום: דניאל קמינסקי

מי שיגיע לראות את ההצגה קודם כל יופתע. לא מדובר במראה השגרתי של במה: ששת השחקנים המשתתפים בתפעול עולמו של עוזי/סובחי תמיד נמצאים עליה כל הזמן, גם אם אינם משתתפים בפועל במחזה- הם חגים סביב מי שכן. ולא רק בתנועתיות מדובר, אלא גם בריחות ובצבעים התוקפים את החושים. מתפאורה המעוצבת כזירת התגוששות בצבעי חאקי ועד לתאורה שהופכת יום ללילה ומציאות לזיכרון. 

ניסו, כצופה הרגשתי כאילו אני יושב ורואה אנשים המשתתפים ב"ריאליטי שואו". אם תרצה, בגלדיאטורים מודרניים- שלפעמים הם אמיתיים ולפעמים הם חלק מהזיה.

"המטרה של יחזקאל לזרוב הבמאי יחד עם האנשים שמאחורי הקלעים הייתה ליצור אשליה כאילו הקהל מביט עלינו מבעד לרשת הסוואה. יותר נכון לומר אפילו, שכל זה קורה במעין מעבדה. פרט לחקירה שמנהל המפקד הוותיק של עוזי (פולי רשף, ח"ל) ושדוחפת את העלילה קדימה, כל אחת מהדמויות מנהלת חקירה משל עצמה בנוגע לחייה. על הבמה הצופים רואים את מה שמתחולל בראש של עוזי, שמזמין את הקולות מן העבר ומתעמת איתם. יש פה הרבה קסם שחור".


בניגוד ל"אח הגדול", כאן מי שנשאר אחרון גם מודח.
צילום מתוך "פריחת ההדרים": דניאל קמינסקי


אנחנו פוגשים את כל הדמויות באמצע וגם עוזבים אותם באמצע. פוגשים אותן כשהרצח נעשה ונפרדים מהן אחרי שנסגר המעגל של הגילוי, וכולם מוטלים על האדמה. מה הייתה הסיבה שהביאה את יחזקאל לסיים כך את ההצגה?

"לדעתי הבחירה שלו הייתה לסיים כך, כי אין סוף למעגל הזה ואין מה למחוא כפיים לסיפור עצוב כזה. אנחנו גם לא מבצעים השתחוויה בסיום. וזה עוד יותר מעיק- הקהל לא יודע מה לעשות עם עצמו בסוף. יש אנשים שזה מקומם אותם, אבל בכל מה שנוגע לקונספט ולשפת הבימוי- התגובות של הקהל מעולות. אני חושב שזה קורה בעיקר בגלל שכולם יחד, אחד בתוך השני כל הזמן- יוצאות ונכנסות תמונות, וככה נשמרת הרציפות שהיא העוגן שמחזיק את כולם דבוקים לסיפור.

"יש כאן אמירה מוכרת עם שפה סובולית, שמוצגת על ידי גישה אחרת: פתוחה ומאתגרת. זה תיאטרון פרינג' בבסיסו ולכן החופש הזה לא להיות קונצנזוס, מראש נותן מגוון אפשרויות ויכולת למתוח גבולות. אני חולם המון שנים על המחזה הזה ולא ייחלתי לתוצאה חזקה ומעניינת כזאת". 

אז מה? אתה בא לפה הרבה? קאסט "פריחת ההדרים".
צילום: דניאל קמינסקי

 
לינקים לדרך:
1. חן לב, "ארבעים מעלות בצל", ראיון עם ניסו כאביה
מתוך מדור התרבות של "זמן חיפה/קריות", 03/09/2010
2. "על טעם ועל ריח", ראיון גנוז עם ניסו כאביה שהיה אמור להתפרסם ב"ידיעות חיפה", 24/05/2013
 
לינקים נוספים:


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה