"השמעה חוזרת"- מנהרת הזמן: קלטת ישנה שמצא שי להב החזירה אותו ללהקתו הראשונה

עטיפת האלבום FIELDS OF GOLD

מה הייתם נותנים היום על מנת לאחד את להקתכם מהתיכון או לפחות להוציא לאוויר העולם את ההקלטות שלכם מהעת ההיא? יש כאלה שעבורם מדובר במשהו שעבורו שווה לחכות לפחות תקופת חיים. זה בערך מה שקרה למוזיקאי שי להב, אשר מצא לפני כשנה בביתו הקלטות גנוזות של להקת הנעורים שלו מטבריה, Fields of gold (על שם שדות החיטה או הצמחייה היבשה והצהובה סביב הכנרת, שהשמש הקיצית שיוותה להם גוון עוד יותר מוזהב מהרגיל). זאת לצד סרטי 8 מ"מ שצילם באותן השנים. מיד הוא קרא לשני חבריו מטבריה: השחקן ניסו כאביה והצלם רן גולני (שלושתם כבר נושקים לגיל 49). כמעט בו במקום החליטה החבורה להגשים את חלום הילדות שלהא ולבשל מחדש את הפרויקט ההוא אשר פעל בין השנים 1985 ל-1988, מהמקלט בבניין בו התגוררה משפחתו של גולני. המקלט שקירותיו כוסו (בעזרת דבק מגע) בתבניות קרטון לאחסון ביצים, על מנת ליצור סוג של קירות אקוסטיים, שימש גם כאולפן הקלטות מאולתר ובו הוקלטו שירי ההרכב על גבי קסטות פשוטות אשר היום יכולות להיחשב כמוצג מוזיאוני. להב היה הקלידן האוונגרדי, גולני המתופף הנמרץ וכאביה הסולן המחוספס והשרמנטי. "בדיעבד גיליתי שהעובדה שהייתי בן 14-15 ב-1983 חרצה את גורלי והפכה אותי למוזיקאי. למעשה חטפתי את השנה החזקה והמטורפת ביותר שהייתה בפופ והרוק העולמי- לתוך הפרצוף", משחזר להב. "יצא שבמהלך שנתיים בין השנים 1982 ל-1984, כל עשר שניות בערך יצא 'מאסטרפיס' אחר בקנה מידה עולמי של להקה או של זמר כזה או אחר: דיויד בואי ומייקל ג'קסון שהתמודדו ראש בראש על תואר זמר השנה, 'הסמיתס', 'דוראן דוראן', 'דפש מוד' ומי לא? הקלידים שלטו אז בקליפים ששודרו, והפכו את אותן השנים לתקופת 'תמצא חבר עם סינטי ותקים צמד'. חוץ מזה הושפעתי חזק מ'הדורס'. כששמעתי את המוזיקה שלהם, דמיינתי שאנחנו בלוס אנג'לס יחד איתם ושאני הולך בחוף וניס יחד עם ג'ים מוריסון".

מה עשית בנידון?

להב: "החלטתי שאני רוצה להיות כמו אלה עם התסרוקות המוזרות מהטלוויזיה, כשגיטרה בכלל לא היה אופציה מבחינתי. קניתי קלידים, חוברת תווים עם שירים של 'מדנס' ושל 'הדורס', ולימדתי את עצמי לנגן. בשלב מסוים היה ברור לי שאני חייב למצוא מתופף שינגן איתי, והתחילו לבוא לי בלילה חלומות על מערכת תופים. במקרה גיליתי שלומד איתי בתיכון בחור בשם רן גולני, שהיה בעלה הגאה של מערכת כזאת. שנה וחצי לאחר מכן, התחיל הסיפור עם המקלט. כשצרפנו כסולן את ניסו- והכל התחבר".

גולני: "אני ושי היינו יכולים לחפש סאונד מסוים במשך שעות. יותר מאוחר, בזמן השירות הצבאי שלי הייתי די מבואס בגלל שהרגשתי מיותר בצבא, וחיכיתי רק להגיע הביתה כדי לתפור יחד עם שי שעות של נגינה. זה כאילו שיחקנו שח אחד עם השני, בתוך עולם של מוזיקה. כשניסו נכנס, הוא הביא את האנרכיה והבלאגן יחד איתו וזה פתח אותנו מבחינת התקשורת עם הקהל. ברחנו מבית הספר למקלט כדי לנגן או לבית של ניסו כדי לשמוע תקליטים".

איך ניסו מצא את עצמו כסולן שלכם?

להב: "ניסו קיים לי מול הפרצוף מאז שאני זוכר את עצמי. כל תקופת בית הספר היסודי, הוא היה מלך הכיתה הבלתי מעורער. צ'רמר וחתיך שכל הבנות רדפו אחריו, ובהפסקות כשהכיתות היו משחקות אחת עם השנייה כדורגל- הוא הבקיע 7 גולים בכל משחק. התאים לנו אחד כזה כסולן".

כאביה: "אני ושני היינו שייכים לשתי אסכולות שונות לגמרי. הוא בכלל היה גאון כזה, ששייך למשפחת אצולה טבריינית כזאת. למשל אחיו היה הגאווה של העיר, רק בזכות העובדה שהתעניין באסטרונומיה והלך עם זה רחוק. הכל השתנה, כשבתיכון השתתפנו שנינו בחוג לדרמה שהעביר אז אדם בשם שמעון ריקלין שהגיע מתל אביב- מה שהכניס אותנו ממש אחד לעולם של השני".

להב: "היינו סוג של מוני ובראבא בעיניי עצמנו".

כאביה: "תמיד נמשכתי יותר למשחק- אבל דווקא דרך ההצגות שהעלינו גיליתי את שי המוזיקאי,  שעודד אותי לגלות יחד איתו את העולם המוזיקאלי". 

מאילו בתים הגעתם?

כאביה: "כולנו גרנו אחד ליד האחר, וממש שרצנו אחד בבית של רעהו. טבריה של אז היה מקום שקלט עליות שונות, ומטבע הדברים הבתים שלנו היו שונים. למשל אני הגעתי מבית של אבא לבנוני ואמא מרוקאית ככה שתמיד היה אצלי אקשן, ושי היה נפעם מזה בכל פעם מחדש. כשאני הייתי מגיע לבקר אותו- הרוגע אצלו בבית היה מפעים אותי".

גולני: "באתי מבית של צברי וחם- אבא חקלאי ואמא ספרנית. בעקבות אבי, יצא לי לבלות הרבה בשדות של מגדל הסמוכה לטבריה". 

כאביה: "הדבר הכי מיוחד בקשר הזה, היה שהשלמנו אחד את השני".

גולני: "איכשהו בגלל שכל אחד מאיתנו היה אינדיבידואל בדרכו שלו, נוצר החיבור הזה והטקסטים היו בהתאם".

בחזרה לעתיד. רן גולני, ניסו כאביה ושי להב. צילום: פבל בולו

איך הוריכם התייחסו לתחביב הזה שלכם?

כאביה: "אבי לא הבין על מה העניין הגדול. הוא חיכה שאקח את עצמי בידיים- שאפתח חנות בטבריה או אלמד משהו רציני. פעם הופענו בחוף של טבריה. אבי במקרה ישב שם, שמע את המוזיקה הזאת ולא הבין מאיפה זה בא לו".

להב: "עבורנו זה היה הדבר הכי חשוב ביותר בחיים. אמי, רבקה להב, שהייתה ניצולת שואה וכילדה חלמה להיות שחקנית, דחפה אותי מאוד לנגינה. היא עבדה שנים במשרד החקלאות בשירות ההידרולוגי בטבריה, והמשרד שלה היה ממוקם במבנה טורקי עתיק בן כמה מאות שנים, כמו חאן. קיבלנו אישור לנגן שם בשבתות והרגשנו שם קצת כמו 'פינק פלויד' בהופעה בחורבות פומפיי. מצד שני המשרד הזה היה סמוך לאזור מיושב עם מסעדה, ופעם אחת בגלל תלונות על רעש- שוטרים טיפסו על החומות ועצרו אותנו באמצע הכל- על השגת גבול. קראו להורים שלנו ולמנהל המשרד, שכמובן אמרו שהכל בסדר ובאישור. זה לא מנע מאיתנו את התחושה שאנחנו עושים רוקנ'רול אמיתי. במעצר אגב, ניסו ניגן לשוטרים כמה שירים של בואי או לו ריד על גיטרה אקוסטית...".

מתי ולמה הדברים התחילו להתפרק?

להב: "ב-1988, כבר היינו בני 20 לקראת סיום השירות הצבאי וכל אחד פנה לדרכו. היו לנו מלא סקיצות, אבל רגע לפני הסוף, אני ורן הקלטנו על קסטה רק את מה שלמדנו בהמשך שנקרא 'רית'ם סקשיין' של הבס-תופים. עשינו את זה כקלוז'ר לתקופה ההיא. לאחר מכן רן הלך ללמוד צילום ב'הדסה' בירושלים. ניסו ואני שירתנו יחד באותו גרעין נח"ל ולאחר מכן עברנו לגור יחד בתל אביב. בשלב מסוים גם אנחנו נפרדנו: הוא הלך ללמוד משחק אצל יורם לווינשטיין ואני הלכתי ללמוד קולנוע ב'בית צבי' ואז הקמתי את 'קספר'. אגב, אז קראתי לרן לצלם אותנו והוא המשיך ללוות אותי- רק מזווית אחרת".

כאביה: "הייתי עד להתפתחות הראשונית הזאת של 'הקספרים' כבר בשנה א' של הלימודים שלי בסטודיו ולגמרי פרגנתי להם".

להב: "כשאני משווה בין הדמות שלי מהאלבום הראשון של 'קספר' ולבין הדמות מ-'Fields of gold', הם אמנם דומות פיסית- אבל מדובר בשני אנשים שונים לגמרי. למשל מעולם לא חשבתי שאני צריך לשיר את השירים שלי ולכן בזמנו קראתי לניסו לשמש הקול של ההרכב- וכשהוא הלך ללמוד משחק, פתאום מצאתי את עצמי בקדמת הבמה".

שי, קשה לי שלא לשאול- האם בעצם "מופע הארנבות של ד"ר קספר" היה סוג של ריבאונד בעקבות הלהקה שלכם מטבריה, שלא הצליחה לצאת מגבולות העיר?

להב: "מדויק. אחד לאחד. זה לגמרי היה ככה. אחרי ארבע שלי של עשייה שכאילו לא יצא ממנה כלום, היה לי קל פתאום לפגוש את אורן ותוך שבועיים לכתוב אלבום שלם באופן כמעט מיידי. לא הרגשתי שאני מפצה על חוסר, אלא שהיה אצלי משהו לא פתור בעשייה. לכן גם החלטתי ללכת לכיוון של כתיבת שירי רוק קליטים שנותנים בראש ולעזוב את האוונגרד. לא סתם האלבום הראשון של 'קספר' הצליח. בהמשך, בתקופה בה התאכזבתי מהרוק הישראלי הקמתי את 'היי פייב' והחלטתי שאיתם אני הולך לקיצון ויוצר שירי פופ מצליחים- וכך היה".

האלבום של Fields of gold יצא בשבוע שעבר להורדה ולהשמעה בעמוד ה- Bandcampשנפתח להרכב. האלבום הוא בעל אורך כולל של כ-20 דקות בלבד, כאשר תמונתו של גולני הצעיר (שצילם להב) מתנוססת תחת הכיתוב המוזהב של שם האלבום. השירים מבוססים על אותו ליין 'אבוד' שהקליטו להב וגולני ב-88', כאשר עליהם נוספו קולותיהם של להב וכאביה מהיום. כבר משמיעה ראשונית, במהלכה לא יכולתי להישאר אדיש לנועזות של השירים הללו ולכישרון הרב שניתז מהם, הרגשתי שיש פה סיפור שחובה עליי לחשוף. למעשה חשתי ממש כמו מישהו שחיפש מטמון זהב בחולות במשך שנים, ופתאום המעדר שלו פגע במשהו קשה- והוביל אותו לחפור עמוק יותר. במקרה הזה, החפירות הובילו בחזרה אל שדות הזהב טבריה של אמצע וסוף שנות השמונים. "מהרגע שמצאנו את הקסטה הזאת, הרגשנו כאילו גילינו את המגילות הגנוזות", משחזר גולני. "תמיד הרגשתי שיש לי חוב גדול מאוד לשירים האלה. כולנו הבנו שיש פה משהו בעל ערך אמנותי, שחובה לשמר- היה לזה את הסאונד של המקלט ואת התמימות והחוצפה- שיש רק לנערים. במקביל הקפדנו לשמור על הערכים האלה עכשיו בעת השלמת האלבום, כשכמובן ניגשנו לזה גם עם הפרספקטיבה של אנשים שעשו כבר דבר או שנים בחייהם. זה דבר חסר תקדים מה, ששי עשה עכשיו בהפיכה של הקסטה ההיא לאלבום הזה- אשר מכיל שלושה מרחבי זמן: 1988, 2017 ומה שקרה ביניהם".כאביה: "בבית הספר למשחק, יורם לווינשטיין תמיד אמר לי שלא אשכח את הטבריניות שלי, כי זה סוד כוחי. באותו הזמן לא ממש הבנתי למה הוא מתכוון, מאחר שנכנסתי כבר לסחרור שלהיות שחקן תל אביבי. ב-94' אבי נפטר והשאיר אצלי דברים לא פתורים בקשר שלנו. ב-2010 מתוך רצון להתפייס עימו העליתי את הצגת היחיד שלי 'חם בטבריה' המספרת על אותה התקופה בה היינו נערים וגדלנו בטבריה כאשר הרגשתי שההתעסקות בי ובטבריה נעשית דרך הזהות שלי. הגילוי של הקסטה הזאת, פגש אותי מוכן בחיפוש המתמשך שלי בעקבות מעיינות היצירה ההם וגם בסגירת מעגל בכל מה שקשור לאהבתי למוזיקה". 

גולני: "התייחסתי לעבודה המחודשת, לראשונה בחיי כמו בן של חקלאי. זה החיבור ממנו אני הגעתי. אבי אברום נפטר לפני קצת יותר משנה והמורשת שהוא השאיר לי הייתה, שצריך לגשת לדברים באהבה ובאמונה- גם אם לפעמים צריך לחתוך חלקים מהעץ. השדות שלו היו ממש יצירת אמנות בפני עצמה. החלק היותי חבר בהרכב הזה כלל גם את בחירת השירים, ובמקרה הזה הייתי צריך לוותר על קטעים מסוימים על מנת לשמור על אופי מסוים ומוסכם שמתאים ליצירה כולה. מצד שני, שי הביא את כל המקצועיות והניסיון שלו והצליח ליצור פה קסם מיוחד".

כאביה: "ברגע שלוקח שלושה אנשים שפעם תפקדו בצורה מסוימת, מנתקים אותם ועושים 'קופי פייסט' 30 שנים קדימה- עדיין רואים שהדינאמיקה ביניהם נותרה כשהייתה. לכל אחד יש את התפקיד שלו: רן נשאר שחקן הנשמה וזה שמחליט איזה שירים יהיו, שי הוא המהרישי שמסתכל בראייה רחבה על הכל, ואני זה שאחראי עם הקהל מול הקהל. זה שעד היום לא תיעדנו את זה, אכל אותנו מבפנים".

להב: "זה לגמרי מסע במנהרת הזמן. פתאום אני קולט את עצמי בגיל 48 שר על הקלטה שלי מנגן בגיל 20. זה כמו לפגוש את עצמך 30 שנים אחרי. תמיד בכל הראיונות הגדולים, הקפדתי לספר על הלהקה שלי מטבריה- שלא קרה איתה כלום. אחרי השלמת האלבום וההשמעה שלו לאנשים, בטח כאחד שיש לו חיבה גדולה להיסטוריה, מבחינתי כל סיפור חיי משתנה בין רגע. לדעתי בכלל הביוגרפיה של כל אחד מאיתנו מתחילה עכשיו מ- Fields of gold, ולא כוללת רק את ההיסטוריה הפרטית שלנו. אני גם מרגיש שמה שאצור מעכשיו יהיה שונה ויישען על התקופה ההיא מפעם".

גולני: "אחרי אחד משיאי הקריירה שלי כצלם שתיעד מוזיקאים כמו פורטיסחרוף, אייל גולן או 'אתניקס', וגם עשה עבודות לשוק המסחרי ולחברות אופנה, התחלתי גם ליצור עבודות אמנות אישיות- אבל בגלל שהרגשתי שהיצירה הראשונה שלי לא נסגרה, היה לי מאוד קשה לחתום על היצירות הנוכחיות".

רן, איך היה לחזור פתאום לנגן על תופים?

גולני: "זה לא שחזרתי היום לתופים. זה היה תהליך. הייתה תקופה שבמהלכה נסעתי לניו-יורק על מנת לבדוק מה קורה בסצנה שם, אבל אחרי כמה ימים מצאתי את עצמי נודד מהופעה להופעה. כשחזרתי לארץ, הדבר הראשון שעשיתי היה להוריד את סט התופים הישן מהבוידעם ולשים אותו במרכז הסטודיו כי לחזור ולנגן. מוזיקאלית, רק חיכיתי כל השנים לחזור ולנגן עם שי וניסו. אני גם מרגיש שזה הפך אותי ליותר חד בכל מה שקשור לעבודות האמנות שלי. האמת היא שלא מעניינת אותי הנוסטלגיה, אני לגמרי מסור ליצירה ולמה שלא מתאים לה- קל לי לוותר עליו".

קצת מוזר עבורך שמי שצילם את התמונה שלך על גבי עטיפת האלבום הוא שי ולאו דווקא אתה?

גולני: "זה דווקא מאוד משמח אותי, שבמקרה הזה התהפכנו בתפקידים. התמונה לקוחה מהסרטים ששי צילם במצלמת ה-8 מ"מ שלו".

שי, מה החזון שלכם? לצאת לחו"ל?

להב: "כן, מעניין אותי לשלוח את זה מעבר לים ולו רק כדי לקבל תגובות. זה כרגע בתהליך".

יצא לכם להופיע עם שלושה שירים במסגרת "שי להב והפרויקטים", באוזןבר בתל אביב. מה היו התגובות?

להב: "הגיעו המון חבר'ה שליוו אותנו בתקופה ההיא, מהתיכון בטבריה או מגרעין הנח"ל. אנשים הכירו את השירים וזכרו את הלהקה, ולנו היה ממש מדהים על הבמה. עכשיו עם צאת האלבום, אנחנו רוצים שהוא יצבור עוד ועוד השמעות כדי שיהיה לנו יותר קל להרים הופעות בהמשך".

כאביה: "הזמנו להופעה הקצר ההיא גם את שמעון ריקלין, שהיום הוא בכלל סופר, בזכותו אני ושי הכרנו- וזה היה מפגש מדהים".

(הראיון פורסם לראשונה ב"מגזין מעריב", 22/03/2017)

הכתבה זמינה גם בכתובת: http://www.maariv.co.il/culture/music/Article-578716 

סובול לא ידע שהוא כזה: ראיון עם השחקן ניסו כאביה בעקבות "פריחת ההדרים"

שישה בעקבות אחד. קאסט "פריחת ההדרים". צילום: יח"צ תיאטרון "תמונע"
מימין לשמאל: פרסי, לוי, כאביה, יניב, רשף ויפת

השנה הנוכחית עבור השחקן ניסו כאביה היא ללא ספק מהפוריות ביותר היו לו. היו לו גיחות על המרקע הקטן ועל במת תיאטרון בית לסין, אבל בעיקר הוא הפך לאחד מהאמנים המזוהים ביותר עם תיאטרון "תמונע". בשנה האחרונה הוא מגלם במקביל על במתו של תיאטרון הפרינג', הממוקם בדרום תל אביב, את התפקיד הראשי בשלושה מחזות שונים: הצגת היחיד שכתב (יחד עם ניצן כהן) על ילדותו - "חם בטבריה" (שתחזור לבמות בקיץ וכן צפויה לצאת בקרוב לסיבוב הופעות בארצות הברית), "גלם" המוערכת (שם הוא החליף לצמיתות את אורי הוכמן ושינה לחלוטין את זווית ההצגה) וכעת גם ביצירה החדשה של יהושע סובול- "פריחת ההדרים". "נו אז אתה שואל: 'ניסו כאביה, מה יהיה איתך?'", צוחק כאביה כאשר אני מזכיר לו שבכל אחד מהמחזות הללו מלהטט בין זהויות. בין אבא לבן, בין גברים לנשים, בין יצרים לתככים ועוד ועוד. "אתה צודק שיש קו מקשר בין שלושת ההצגות הללו, שמסתכל על העבר דרך משקפי ההווה ועובר דרך בדיקת משפחתיות והחלפת זהויות רבות. אני בכל המקומות האלה כיוון שכשחקן מרתק ומעניין אותי להיות שם". 

למעלה: ניסו כאביה כחייל האמיץ עוזי. צילום: דניאל קמינסקי
למטה: ניסו כאביה כניסו כאביה. צילום: נילי ממן

"פריחת ההדרים" מועלית בחודשים האחרונים, אבל בסוף השבוע הנוכחי (חמישי ושבת) היא תשוב לבמה בעקבות פסטיבל שמקדיש תיאטרון "תמונע" לסובול. זהו סיפורו של לוחם לשעבר ביחידת ציידי מבוקשים בשטחים, שיום אחד באביב מתהפך ובדקות מעטות של חוסר שפיות נדחף מתוך הטראומה הפנימית שהוא נושא עמו- ומוצא עצמו יורה בשני טרמפיסטים שאסף. הרעיון המקורי למחזה התחיל להתבשל אצל כאביה כבר בסוף שנות התשעים, אבל רק ב-2008 הוא החל לחפש מישהו שיעזור לו להרים את העניין.

ב-2013 הגיע כאביה לפתחו של סובול ובמהירות נכתב מחזה עבור שישה שחקנים (כאביה עצמו, פולי רשף ששיחק באינספור הפקות, רוני יניב, סיון לוי- זוכת פרס האוסקר הישראלי ופסטיבל חיפה על תפקיד הראשי בסרט "שש פעמים", אודי פרסי המוכשר והמוערך וטום יפת הצעיר) כאשר "תמונע" מצוותת את יחזקאל לזרוב כבמאי, על התפאורה אחראים מיכל ענבר ועמית רפאל ועל התאורה אמון נדב ברנע. "יותר מכל, לדעתי, מה שהדליק את סובול להתעסק בעניין הזה הוא הצד הפוליטי-ישראלי שיש בגרעין הסיפור הזה, והוא תמיד נוכח בצורה כזאת או אחרת בכתיבה שלו", אומר כאביה. "איך מצב של מלחמה מתמדת יכולה להפוך את הבחורים הכי טובים שלנו, מלח הארץ, לכאלה שמשהו אצלם לא נסגר אחרי שהם משתחררים משירות קרבי בצבא. לא רק ברמת הטראומה האישית אלא בעיקר עם הריגוש הזה של מה שהם עשו בשטחים נשאר טבוע בהם כמו יצר שהם צריכים להשתיק".

מה הייתה דרך בנית הדמות של עוזי, אותה אתה משחק?

"משיחות עם בעלי רקע דומה בצבא, אנשים מסוגו מתעלים את הריגוש הזה למקומות דומים- למשל עבודה בתחום הביטחון או האבטחה, כשתמיד יש להם נשק צמוד. ברגע שפניתי לסובול כדי שיכתוב את המחזה, נתתי לו את החופש האמנותי לעשות את מה שהכי נכון מבחינתו. הוא פתח את הכל ובחר לשרטט את הפגיעה דרך פצצה מתקתקת שיש במוח של עוזי, המחלחלת גם למשפחה ובכלל לחייו האישיים. זה ברובד המציאותי, בשביל הרובד של הזיכרון והדמיונות מן העבר- הוא השתמש בשחקן נוסף שיגלם את הדמות של הלוחם הצעיר שהוא היה (אודי פרסי, ח"ל), שנודע בכינוי 'סובחי'. השילוב בין שני הרבדים הללו מעניק לצופה את ההבנה של הסכיזופרניה שקיימת בבן אדם הזה. מבחינה תיאטרלית יש לזה קרקע פורייה לעבודה. אתה יודע, פרסונלית יש לך מול העיניים אדם שמדבר, שופט ומתעמת עם עצמו ומגיע למסקנה ש'זה לא אני, זה הוא'- חוסר אחריות עד לקיחת אחריות ברמה הכי טוטאלית. 

נדלק מהסיפור. יהושע סובול. צילום: באדיבות יח"צ תיאטרון "תמונע"

"בתיאטרון תמיד מותחים את החיים לנקודות הקיצון הכי קשות או הזויות, אבל זה תמיד משליך על החיים. כאן מסופר על בן אדם סופר רגיש שהתאים את עצמו לצורכי המערכת והוציא מעצמו איזה שד כדי להיות רוצח יעיל וקר כקרח- ובום יוצא החוצה מתוך כל זה אל החיים, ולא יודע איך להתאים את עצמו לסדר החדש הזה. והנה קורה יום אחד, שריח פריחת ההדרים זורק אותו לפרדסים בשטחים שבהם הוא רדף אחרי מבוקשים וגורם לאיזה טוויסט לא רצוני בראש. יש פה עניין של יום ולילה, בימים הוא הוא איש משפחה ובלילות הוא משתנה ובורח מהבית. הצידוק שסובול מצא לכך היא פעילות ספציפית שבה עוזי נאלץ לחסל חבר ילדות ששירת במסתערבים. שניהם מוצאים את עצמם יום אחד במהלך מה שנקרא 'ירי דו צדדי', ועל פי החוקים שלימדו אותו הוא חייב לעשות הכל על מנת לא לחשוף את קיום היחידה שלו. עם הרצח של חברו, נגזר עליו לחיות כל השנים".

מעבר לסיפור החזק שיש פה, האם המחזה הזה יהיה רלוונטי בעוד שנים?

"מבחינתי להתעסק עם דמות מורכבת כזאת זה על זמני, קלאסי. יש כאן התייחסות למה מצב של עימות מתמיד בין שני עמים, הערבי והיהודי, יכול לגרום לחיילים. אני יודע שהמצב המדיני והפוליטי בארץ מורכב ושאחריות הצבא להגן על המדינה- אבל כשאני כשחקן נכנס לראש של דמות כזאת על הבמה, אני שם את הכל בצד ומתרכז בבן אדם שאני מגלם. אפילו אם כבן אדם פרטי אני מצדיק את הפעילות שלו. כשהמשימה שלך היא להגן על המדינה ובגלל זה אתה מוצא את עצמך הורג אנשים באופן עקבי, משהו ממך ייפגע ואם לא זה ממש מוזר". 

אנחנו שנינו מאותו הכפר. אודי פרסי כסובחי. צילום: דניאל קמינסקי

מי שיגיע לראות את ההצגה קודם כל יופתע. לא מדובר במראה השגרתי של במה: ששת השחקנים המשתתפים בתפעול עולמו של עוזי/סובחי תמיד נמצאים עליה כל הזמן, גם אם אינם משתתפים בפועל במחזה- הם חגים סביב מי שכן. ולא רק בתנועתיות מדובר, אלא גם בריחות ובצבעים התוקפים את החושים. מתפאורה המעוצבת כזירת התגוששות בצבעי חאקי ועד לתאורה שהופכת יום ללילה ומציאות לזיכרון. 

ניסו, כצופה הרגשתי כאילו אני יושב ורואה אנשים המשתתפים ב"ריאליטי שואו". אם תרצה, בגלדיאטורים מודרניים- שלפעמים הם אמיתיים ולפעמים הם חלק מהזיה.

"המטרה של יחזקאל לזרוב הבמאי יחד עם האנשים שמאחורי הקלעים הייתה ליצור אשליה כאילו הקהל מביט עלינו מבעד לרשת הסוואה. יותר נכון לומר אפילו, שכל זה קורה במעין מעבדה. פרט לחקירה שמנהל המפקד הוותיק של עוזי (פולי רשף, ח"ל) ושדוחפת את העלילה קדימה, כל אחת מהדמויות מנהלת חקירה משל עצמה בנוגע לחייה. על הבמה הצופים רואים את מה שמתחולל בראש של עוזי, שמזמין את הקולות מן העבר ומתעמת איתם. יש פה הרבה קסם שחור".

בניגוד ל"אח הגדול", כאן מי שנשאר אחרון גם מודח.
צילום מתוך "פריחת ההדרים": דניאל קמינסקי

אנחנו פוגשים את כל הדמויות באמצע וגם עוזבים אותם באמצע. פוגשים אותן כשהרצח נעשה ונפרדים מהן אחרי שנסגר המעגל של הגילוי, וכולם מוטלים על האדמה. מה הייתה הסיבה שהביאה את יחזקאל לסיים כך את ההצגה?

"לדעתי הבחירה שלו הייתה לסיים כך, כי אין סוף למעגל הזה ואין מה למחוא כפיים לסיפור עצוב כזה. אנחנו גם לא מבצעים השתחוויה בסיום. וזה עוד יותר מעיק- הקהל לא יודע מה לעשות עם עצמו בסוף. יש אנשים שזה מקומם אותם, אבל בכל מה שנוגע לקונספט ולשפת הבימוי- התגובות של הקהל מעולות. אני חושב שזה קורה בעיקר בגלל שכולם יחד, אחד בתוך השני כל הזמן- יוצאות ונכנסות תמונות, וככה נשמרת הרציפות שהיא העוגן שמחזיק את כולם דבוקים לסיפור.

"יש כאן אמירה מוכרת עם שפה סובולית, שמוצגת על ידי גישה אחרת: פתוחה ומאתגרת. זה תיאטרון פרינג' בבסיסו ולכן החופש הזה לא להיות קונצנזוס, מראש נותן מגוון אפשרויות ויכולת למתוח גבולות. אני חולם המון שנים על המחזה הזה ולא ייחלתי לתוצאה חזקה ומעניינת כזאת". 
. 

אז מה? אתה בא לפה הרבה? קאסט "פריחת ההדרים".
צילום: דניאל קמינסקי

 
לינקים לדרך:

1. חן לב, "ארבעים מעלות בצל", ראיון עם ניסו כאביה
מתוך מדור התרבות של "זמן חיפה/קריות", 03/09/2010

2. "על טעם ועל ריח", ראיון גנוז עם ניסו כאביה שהיה אמור להתפרסם ב"ידיעות חיפה", 24/05/2013

 
לינקים נוספים:

1. עמוד הפייסבוק של "פריחת ההדרים"
2. עמוד הפייסבוק של "חם בטבריה"
3. עמוד היוטיוב של ניסו כאביה