"השמעה חוזרת"- מנהרת הזמן: קלטת ישנה שמצא שי להב החזירה אותו ללהקתו הראשונה

עטיפת האלבום FIELDS OF GOLD

מה הייתם נותנים היום על מנת לאחד את להקתכם מהתיכון או לפחות להוציא לאוויר העולם את ההקלטות שלכם מהעת ההיא? יש כאלה שעבורם מדובר במשהו שעבורו שווה לחכות לפחות תקופת חיים. זה בערך מה שקרה למוזיקאי שי להב, אשר מצא לפני כשנה בביתו הקלטות גנוזות של להקת הנעורים שלו מטבריה, Fields of gold (על שם שדות החיטה או הצמחייה היבשה והצהובה סביב הכנרת, שהשמש הקיצית שיוותה להם גוון עוד יותר מוזהב מהרגיל). זאת לצד סרטי 8 מ"מ שצילם באותן השנים. מיד הוא קרא לשני חבריו מטבריה: השחקן ניסו כאביה והצלם רן גולני (שלושתם כבר נושקים לגיל 49). כמעט בו במקום החליטה החבורה להגשים את חלום הילדות שלהא ולבשל מחדש את הפרויקט ההוא אשר פעל בין השנים 1985 ל-1988, מהמקלט בבניין בו התגוררה משפחתו של גולני. המקלט שקירותיו כוסו (בעזרת דבק מגע) בתבניות קרטון לאחסון ביצים, על מנת ליצור סוג של קירות אקוסטיים, שימש גם כאולפן הקלטות מאולתר ובו הוקלטו שירי ההרכב על גבי קסטות פשוטות אשר היום יכולות להיחשב כמוצג מוזיאוני. להב היה הקלידן האוונגרדי, גולני המתופף הנמרץ וכאביה הסולן המחוספס והשרמנטי. "בדיעבד גיליתי שהעובדה שהייתי בן 14-15 ב-1983 חרצה את גורלי והפכה אותי למוזיקאי. למעשה חטפתי את השנה החזקה והמטורפת ביותר שהייתה בפופ והרוק העולמי- לתוך הפרצוף", משחזר להב. "יצא שבמהלך שנתיים בין השנים 1982 ל-1984, כל עשר שניות בערך יצא 'מאסטרפיס' אחר בקנה מידה עולמי של להקה או של זמר כזה או אחר: דיויד בואי ומייקל ג'קסון שהתמודדו ראש בראש על תואר זמר השנה, 'הסמיתס', 'דוראן דוראן', 'דפש מוד' ומי לא? הקלידים שלטו אז בקליפים ששודרו, והפכו את אותן השנים לתקופת 'תמצא חבר עם סינטי ותקים צמד'. חוץ מזה הושפעתי חזק מ'הדורס'. כששמעתי את המוזיקה שלהם, דמיינתי שאנחנו בלוס אנג'לס יחד איתם ושאני הולך בחוף וניס יחד עם ג'ים מוריסון".

מה עשית בנידון?

להב: "החלטתי שאני רוצה להיות כמו אלה עם התסרוקות המוזרות מהטלוויזיה, כשגיטרה בכלל לא היה אופציה מבחינתי. קניתי קלידים, חוברת תווים עם שירים של 'מדנס' ושל 'הדורס', ולימדתי את עצמי לנגן. בשלב מסוים היה ברור לי שאני חייב למצוא מתופף שינגן איתי, והתחילו לבוא לי בלילה חלומות על מערכת תופים. במקרה גיליתי שלומד איתי בתיכון בחור בשם רן גולני, שהיה בעלה הגאה של מערכת כזאת. שנה וחצי לאחר מכן, התחיל הסיפור עם המקלט. כשצרפנו כסולן את ניסו- והכל התחבר".

גולני: "אני ושי היינו יכולים לחפש סאונד מסוים במשך שעות. יותר מאוחר, בזמן השירות הצבאי שלי הייתי די מבואס בגלל שהרגשתי מיותר בצבא, וחיכיתי רק להגיע הביתה כדי לתפור יחד עם שי שעות של נגינה. זה כאילו שיחקנו שח אחד עם השני, בתוך עולם של מוזיקה. כשניסו נכנס, הוא הביא את האנרכיה והבלאגן יחד איתו וזה פתח אותנו מבחינת התקשורת עם הקהל. ברחנו מבית הספר למקלט כדי לנגן או לבית של ניסו כדי לשמוע תקליטים".

איך ניסו מצא את עצמו כסולן שלכם?

להב: "ניסו קיים לי מול הפרצוף מאז שאני זוכר את עצמי. כל תקופת בית הספר היסודי, הוא היה מלך הכיתה הבלתי מעורער. צ'רמר וחתיך שכל הבנות רדפו אחריו, ובהפסקות כשהכיתות היו משחקות אחת עם השנייה כדורגל- הוא הבקיע 7 גולים בכל משחק. התאים לנו אחד כזה כסולן".

כאביה: "אני ושני היינו שייכים לשתי אסכולות שונות לגמרי. הוא בכלל היה גאון כזה, ששייך למשפחת אצולה טבריינית כזאת. למשל אחיו היה הגאווה של העיר, רק בזכות העובדה שהתעניין באסטרונומיה והלך עם זה רחוק. הכל השתנה, כשבתיכון השתתפנו שנינו בחוג לדרמה שהעביר אז אדם בשם שמעון ריקלין שהגיע מתל אביב- מה שהכניס אותנו ממש אחד לעולם של השני".

להב: "היינו סוג של מוני ובראבא בעיניי עצמנו".

כאביה: "תמיד נמשכתי יותר למשחק- אבל דווקא דרך ההצגות שהעלינו גיליתי את שי המוזיקאי,  שעודד אותי לגלות יחד איתו את העולם המוזיקאלי". 

מאילו בתים הגעתם?

כאביה: "כולנו גרנו אחד ליד האחר, וממש שרצנו אחד בבית של רעהו. טבריה של אז היה מקום שקלט עליות שונות, ומטבע הדברים הבתים שלנו היו שונים. למשל אני הגעתי מבית של אבא לבנוני ואמא מרוקאית ככה שתמיד היה אצלי אקשן, ושי היה נפעם מזה בכל פעם מחדש. כשאני הייתי מגיע לבקר אותו- הרוגע אצלו בבית היה מפעים אותי".

גולני: "באתי מבית של צברי וחם- אבא חקלאי ואמא ספרנית. בעקבות אבי, יצא לי לבלות הרבה בשדות של מגדל הסמוכה לטבריה". 

כאביה: "הדבר הכי מיוחד בקשר הזה, היה שהשלמנו אחד את השני".

גולני: "איכשהו בגלל שכל אחד מאיתנו היה אינדיבידואל בדרכו שלו, נוצר החיבור הזה והטקסטים היו בהתאם".

בחזרה לעתיד. רן גולני, ניסו כאביה ושי להב. צילום: פבל בולו

איך הוריכם התייחסו לתחביב הזה שלכם?

כאביה: "אבי לא הבין על מה העניין הגדול. הוא חיכה שאקח את עצמי בידיים- שאפתח חנות בטבריה או אלמד משהו רציני. פעם הופענו בחוף של טבריה. אבי במקרה ישב שם, שמע את המוזיקה הזאת ולא הבין מאיפה זה בא לו".

להב: "עבורנו זה היה הדבר הכי חשוב ביותר בחיים. אמי, רבקה להב, שהייתה ניצולת שואה וכילדה חלמה להיות שחקנית, דחפה אותי מאוד לנגינה. היא עבדה שנים במשרד החקלאות בשירות ההידרולוגי בטבריה, והמשרד שלה היה ממוקם במבנה טורקי עתיק בן כמה מאות שנים, כמו חאן. קיבלנו אישור לנגן שם בשבתות והרגשנו שם קצת כמו 'פינק פלויד' בהופעה בחורבות פומפיי. מצד שני המשרד הזה היה סמוך לאזור מיושב עם מסעדה, ופעם אחת בגלל תלונות על רעש- שוטרים טיפסו על החומות ועצרו אותנו באמצע הכל- על השגת גבול. קראו להורים שלנו ולמנהל המשרד, שכמובן אמרו שהכל בסדר ובאישור. זה לא מנע מאיתנו את התחושה שאנחנו עושים רוקנ'רול אמיתי. במעצר אגב, ניסו ניגן לשוטרים כמה שירים של בואי או לו ריד על גיטרה אקוסטית...".

מתי ולמה הדברים התחילו להתפרק?

להב: "ב-1988, כבר היינו בני 20 לקראת סיום השירות הצבאי וכל אחד פנה לדרכו. היו לנו מלא סקיצות, אבל רגע לפני הסוף, אני ורן הקלטנו על קסטה רק את מה שלמדנו בהמשך שנקרא 'רית'ם סקשיין' של הבס-תופים. עשינו את זה כקלוז'ר לתקופה ההיא. לאחר מכן רן הלך ללמוד צילום ב'הדסה' בירושלים. ניסו ואני שירתנו יחד באותו גרעין נח"ל ולאחר מכן עברנו לגור יחד בתל אביב. בשלב מסוים גם אנחנו נפרדנו: הוא הלך ללמוד משחק אצל יורם לווינשטיין ואני הלכתי ללמוד קולנוע ב'בית צבי' ואז הקמתי את 'קספר'. אגב, אז קראתי לרן לצלם אותנו והוא המשיך ללוות אותי- רק מזווית אחרת".

כאביה: "הייתי עד להתפתחות הראשונית הזאת של 'הקספרים' כבר בשנה א' של הלימודים שלי בסטודיו ולגמרי פרגנתי להם".

להב: "כשאני משווה בין הדמות שלי מהאלבום הראשון של 'קספר' ולבין הדמות מ-'Fields of gold', הם אמנם דומות פיסית- אבל מדובר בשני אנשים שונים לגמרי. למשל מעולם לא חשבתי שאני צריך לשיר את השירים שלי ולכן בזמנו קראתי לניסו לשמש הקול של ההרכב- וכשהוא הלך ללמוד משחק, פתאום מצאתי את עצמי בקדמת הבמה".

שי, קשה לי שלא לשאול- האם בעצם "מופע הארנבות של ד"ר קספר" היה סוג של ריבאונד בעקבות הלהקה שלכם מטבריה, שלא הצליחה לצאת מגבולות העיר?

להב: "מדויק. אחד לאחד. זה לגמרי היה ככה. אחרי ארבע שלי של עשייה שכאילו לא יצא ממנה כלום, היה לי קל פתאום לפגוש את אורן ותוך שבועיים לכתוב אלבום שלם באופן כמעט מיידי. לא הרגשתי שאני מפצה על חוסר, אלא שהיה אצלי משהו לא פתור בעשייה. לכן גם החלטתי ללכת לכיוון של כתיבת שירי רוק קליטים שנותנים בראש ולעזוב את האוונגרד. לא סתם האלבום הראשון של 'קספר' הצליח. בהמשך, בתקופה בה התאכזבתי מהרוק הישראלי הקמתי את 'היי פייב' והחלטתי שאיתם אני הולך לקיצון ויוצר שירי פופ מצליחים- וכך היה".

האלבום של Fields of gold יצא בשבוע שעבר להורדה ולהשמעה בעמוד ה- Bandcampשנפתח להרכב. האלבום הוא בעל אורך כולל של כ-20 דקות בלבד, כאשר תמונתו של גולני הצעיר (שצילם להב) מתנוססת תחת הכיתוב המוזהב של שם האלבום. השירים מבוססים על אותו ליין 'אבוד' שהקליטו להב וגולני ב-88', כאשר עליהם נוספו קולותיהם של להב וכאביה מהיום. כבר משמיעה ראשונית, במהלכה לא יכולתי להישאר אדיש לנועזות של השירים הללו ולכישרון הרב שניתז מהם, הרגשתי שיש פה סיפור שחובה עליי לחשוף. למעשה חשתי ממש כמו מישהו שחיפש מטמון זהב בחולות במשך שנים, ופתאום המעדר שלו פגע במשהו קשה- והוביל אותו לחפור עמוק יותר. במקרה הזה, החפירות הובילו בחזרה אל שדות הזהב טבריה של אמצע וסוף שנות השמונים. "מהרגע שמצאנו את הקסטה הזאת, הרגשנו כאילו גילינו את המגילות הגנוזות", משחזר גולני. "תמיד הרגשתי שיש לי חוב גדול מאוד לשירים האלה. כולנו הבנו שיש פה משהו בעל ערך אמנותי, שחובה לשמר- היה לזה את הסאונד של המקלט ואת התמימות והחוצפה- שיש רק לנערים. במקביל הקפדנו לשמור על הערכים האלה עכשיו בעת השלמת האלבום, כשכמובן ניגשנו לזה גם עם הפרספקטיבה של אנשים שעשו כבר דבר או שנים בחייהם. זה דבר חסר תקדים מה, ששי עשה עכשיו בהפיכה של הקסטה ההיא לאלבום הזה- אשר מכיל שלושה מרחבי זמן: 1988, 2017 ומה שקרה ביניהם".כאביה: "בבית הספר למשחק, יורם לווינשטיין תמיד אמר לי שלא אשכח את הטבריניות שלי, כי זה סוד כוחי. באותו הזמן לא ממש הבנתי למה הוא מתכוון, מאחר שנכנסתי כבר לסחרור שלהיות שחקן תל אביבי. ב-94' אבי נפטר והשאיר אצלי דברים לא פתורים בקשר שלנו. ב-2010 מתוך רצון להתפייס עימו העליתי את הצגת היחיד שלי 'חם בטבריה' המספרת על אותה התקופה בה היינו נערים וגדלנו בטבריה כאשר הרגשתי שההתעסקות בי ובטבריה נעשית דרך הזהות שלי. הגילוי של הקסטה הזאת, פגש אותי מוכן בחיפוש המתמשך שלי בעקבות מעיינות היצירה ההם וגם בסגירת מעגל בכל מה שקשור לאהבתי למוזיקה". 

גולני: "התייחסתי לעבודה המחודשת, לראשונה בחיי כמו בן של חקלאי. זה החיבור ממנו אני הגעתי. אבי אברום נפטר לפני קצת יותר משנה והמורשת שהוא השאיר לי הייתה, שצריך לגשת לדברים באהבה ובאמונה- גם אם לפעמים צריך לחתוך חלקים מהעץ. השדות שלו היו ממש יצירת אמנות בפני עצמה. החלק היותי חבר בהרכב הזה כלל גם את בחירת השירים, ובמקרה הזה הייתי צריך לוותר על קטעים מסוימים על מנת לשמור על אופי מסוים ומוסכם שמתאים ליצירה כולה. מצד שני, שי הביא את כל המקצועיות והניסיון שלו והצליח ליצור פה קסם מיוחד".

כאביה: "ברגע שלוקח שלושה אנשים שפעם תפקדו בצורה מסוימת, מנתקים אותם ועושים 'קופי פייסט' 30 שנים קדימה- עדיין רואים שהדינאמיקה ביניהם נותרה כשהייתה. לכל אחד יש את התפקיד שלו: רן נשאר שחקן הנשמה וזה שמחליט איזה שירים יהיו, שי הוא המהרישי שמסתכל בראייה רחבה על הכל, ואני זה שאחראי עם הקהל מול הקהל. זה שעד היום לא תיעדנו את זה, אכל אותנו מבפנים".

להב: "זה לגמרי מסע במנהרת הזמן. פתאום אני קולט את עצמי בגיל 48 שר על הקלטה שלי מנגן בגיל 20. זה כמו לפגוש את עצמך 30 שנים אחרי. תמיד בכל הראיונות הגדולים, הקפדתי לספר על הלהקה שלי מטבריה- שלא קרה איתה כלום. אחרי השלמת האלבום וההשמעה שלו לאנשים, בטח כאחד שיש לו חיבה גדולה להיסטוריה, מבחינתי כל סיפור חיי משתנה בין רגע. לדעתי בכלל הביוגרפיה של כל אחד מאיתנו מתחילה עכשיו מ- Fields of gold, ולא כוללת רק את ההיסטוריה הפרטית שלנו. אני גם מרגיש שמה שאצור מעכשיו יהיה שונה ויישען על התקופה ההיא מפעם".

גולני: "אחרי אחד משיאי הקריירה שלי כצלם שתיעד מוזיקאים כמו פורטיסחרוף, אייל גולן או 'אתניקס', וגם עשה עבודות לשוק המסחרי ולחברות אופנה, התחלתי גם ליצור עבודות אמנות אישיות- אבל בגלל שהרגשתי שהיצירה הראשונה שלי לא נסגרה, היה לי מאוד קשה לחתום על היצירות הנוכחיות".

רן, איך היה לחזור פתאום לנגן על תופים?

גולני: "זה לא שחזרתי היום לתופים. זה היה תהליך. הייתה תקופה שבמהלכה נסעתי לניו-יורק על מנת לבדוק מה קורה בסצנה שם, אבל אחרי כמה ימים מצאתי את עצמי נודד מהופעה להופעה. כשחזרתי לארץ, הדבר הראשון שעשיתי היה להוריד את סט התופים הישן מהבוידעם ולשים אותו במרכז הסטודיו כי לחזור ולנגן. מוזיקאלית, רק חיכיתי כל השנים לחזור ולנגן עם שי וניסו. אני גם מרגיש שזה הפך אותי ליותר חד בכל מה שקשור לעבודות האמנות שלי. האמת היא שלא מעניינת אותי הנוסטלגיה, אני לגמרי מסור ליצירה ולמה שלא מתאים לה- קל לי לוותר עליו".

קצת מוזר עבורך שמי שצילם את התמונה שלך על גבי עטיפת האלבום הוא שי ולאו דווקא אתה?

גולני: "זה דווקא מאוד משמח אותי, שבמקרה הזה התהפכנו בתפקידים. התמונה לקוחה מהסרטים ששי צילם במצלמת ה-8 מ"מ שלו".

שי, מה החזון שלכם? לצאת לחו"ל?

להב: "כן, מעניין אותי לשלוח את זה מעבר לים ולו רק כדי לקבל תגובות. זה כרגע בתהליך".

יצא לכם להופיע עם שלושה שירים במסגרת "שי להב והפרויקטים", באוזןבר בתל אביב. מה היו התגובות?

להב: "הגיעו המון חבר'ה שליוו אותנו בתקופה ההיא, מהתיכון בטבריה או מגרעין הנח"ל. אנשים הכירו את השירים וזכרו את הלהקה, ולנו היה ממש מדהים על הבמה. עכשיו עם צאת האלבום, אנחנו רוצים שהוא יצבור עוד ועוד השמעות כדי שיהיה לנו יותר קל להרים הופעות בהמשך".

כאביה: "הזמנו להופעה הקצר ההיא גם את שמעון ריקלין, שהיום הוא בכלל סופר, בזכותו אני ושי הכרנו- וזה היה מפגש מדהים".

(הראיון פורסם לראשונה ב"מגזין מעריב", 22/03/2017)

הכתבה זמינה גם בכתובת: http://www.maariv.co.il/culture/music/Article-578716 

ויהי אור: ראיון עם רונן בן טל

השנה: 2013. האירוע: הוצאת אלבום חדש ל"אור כשדים", "לאחותי". הדובר: רונן בן טל. העיתוי: כמעט חמש שנים אחרי שחזר אלינו בסערה ובמהלכן יצאו סט משולש ("שקיות") ובו גרסות דיגיטליות לאלבומו "תיקיות" ול"אחד מול אחד" של "אור כשדים" ואלבום חדש- "תקלה במנגנון ההדחקה", וכן "כדור ברזל"- אלבום הופעה חיה שתיעד את איחודה של להקת דור "הרוקסן". נוסף על כך, ב-8/1/2014 תעלה "אור כשדים" הופעת השקה לאלבום החדש, בבארבי התל אביבי.

 

"אור כשדים" עם וגם בלי ז'אן ז'ק, בתקופת האיחוד הראשון. צילום: דניאל חכים

"בחודש מרץ 2011 גילתה אחותי המנוחה אופירה, שהיא חולה בסרטן. פתאום, מבלי לתכנן, התחילו לבקוע ממני עוד ועוד טקסטים. בחיי היום יום שלי אני לא יושב על הגיטרה ומנסה לכתוב, אני בכלל נמצא כבר המון שנים בעולם שלא קשור לתחום המוזיקה- ומתוכי, ממש כמו מבטן האדמה, יצאו מילים. אצלי זה תמיד מתחיל ממילים. בשיר 'עוד מעט קטן', יש לי שורה: 'בעברי שלוש פצצות מיצרר', שבדיעבד אני מבין שהיא מתייחסת לשלוש הנשים שהכי קרובות אליי ושחלו בסרטן- אמי זיכרונה לברכה, גרושתי תמי גלבץ שחלתה והחלימה (באותה התקופה גם נכתב האלבום 'תקלה במנגנון ההדחקה', ח"ל), ולאחותי, לה מוקדש האלבום".

האם כדי לכתוב טקסטים חדשים, אתה חייב משהו שירעיד כל כך את עולמך? עד "תקלה", לא כתבת חומרים חדשים מזה עשור וחצי.

"אולי באמת אני צריך משהו שיטלטל את הכל מסביבי, כדי לכתוב", אומר בן טל בציניות. "מצד שני, כביכול יש מכנה משותף שקשור למחלה בשני האלבומים האלה, אבל לא הייתי הופך את זה לכלל אצבע. כבר בהופעות האיחוד של 'אורקה', אל תוך 2010, הוספנו שני שירים חדשים- 'מינכהאוזן' ו'מטיל זהב'. ברגע שחזרנו לעבוד יחד, החל גם טפטוף איטי של כתיבת שירים חדשים- ובהם גם 'כדור ברזל', כמובן".

מתי הבנת שיש לך ביד אלבום חדש?

"בתוך חודש וחצי כתבתי עוד 5-6 שירים ועמד כל השלד של האלבום החדש. את השירים בהתחלה הם אפילו לא היו על המחשב- הקלטתי אותם על הפסנתר באייפון והסתובבתי איתם ככה הרבה מאוד זמן. יום אחד באמצע 2012, הרמתי טלפון לעובד אפרת וביקשתי ממנו שיבוא לשמוע ולקרוא את הטקסטים כדי לדעת מה הוא חושב. לא היו לי מחשבות לעשות עם הסקיצות האלה יותר מדי, אבל קיבלתי עידוד מאוד חזק מעובד לעשות את זה".

מה אחותך חשבה על השירים הללו?

"היינו קרובים מאוד. היא הייתה לגמרי בעניין של 'אור כשדים', הגיעה להופעות וכך גם בנה בן ה-15. למעשה, חוץ משיר הפתיחה שנכתב לאחר מותה- היא הכירה ושמעה את כל שירי האלבום החדש וגם ידעה שהוא יוקלט לזיכרה".

ממש ככה?

"ממש ככה. אחותי הייתה טיפוס ותמיד הופיעה כך או אחרת בכמה מהשירים שלי לאורך השנים. למשל ב'המצפון', שנפתח במילים: 'אחותי אומרת שדם זה לא כמו מים'. היא הייתה גדולה ממני בשלוש שנים ובזכותה כבר כשהייתי בכיתה ו', היה בבית היה את 'המי' שבדיוק הוציאו אז את 'טומי'. כשהיא חלתה היא הבינה מהרגע הראשון מה יש לה, כיוון שהייתה המטולוגית בכירה ומנהלת בנק הדם ב'איכלוב'. נוסף על כך, מאחר ואנחנו 'למודי' סרטן, אז לא הייתה לנו בעיה לדבר בגובה העיניים. הכל גם קרה מהר מאוד- היא נפטרה ב-30 בדצמבר 2012, בינואר 2013 נכנסנו להקלטות ובסוף מאי האלבום היה מוכן לגמרי. אגב, חשבתי בהתחלה לקרוא לאלבום על שם השיר 'דורמיקום', שזה סם הרדמה שחולים מקבלים לפני ניתוח ויש לו תכונה שהוא מוחק את הזיכרון מהניתוח- כדי שבאמצע הלילה פתאום כל הסיפור הזה לא יבוא לך בתוך איזה סיוט".

איך זה שאצלך הכל ארוז בצורה מאורגנת? "תיקיות", "שקיות" ועכשיו "מדפים ומגירות"- כמו שאתה שר ב"מינכהאוזן".

"נכון שאת השם 'תיקות' בחרתי בזמנו לאלבום, בגלל שהוא הורכב משירים שהצטברו אצלי בכל מיני תיקיות- אבל, מה שאתה אומר באמת נכון. במקביל לגילוי המחלה של תמי והטיפולים שהיא עברה, פניתי לעזרה פסיכולוגית. הרגשתי שאני צריך מישהו חיצונית שייתן לי כלי להתמודד עם כל כזה- ומ'עזרה ראשונה', זה הפך לטיפול ממושך של שש שנים. אחת מהמסקנות שקיבלתי בעקבות הפגישות הללו, היא שאני בן אדם שהכל יושב מסודר אצלו. חוץ מזה שיש כפל משמעות בעניין הזה של 'תיקיה', שבזמנו למשל בז'רגון שהיה לי עם פורטיס היינו אומרים 'בואנ'ה אחי, איזה תיקיה נפלה עלייך'- במובן של מעמסה. הדבר הזה קיים אצלי מאז ומתמיד, גם כיום כשאני מתעסק בקולנוע ובתסריטים וגם ב'לאחותי'. למשל בשיר 'עין תחת עין', שם גם יש את המשפט 'משפחה תחת משפחה'. אלה הן שלוש מילים שכל אחת עומדת בפני עצמה".



כחושבים על זה, מה שמבדיל בין "הקליק" ל"אור כשדים" הם רק שני אנשים. אתה ודודי לוי לעומת דני דותן ואלי אברמוב. ובכל זאת, יש שוני מהותי בין השירים של שתי הלהקות.

"אפשר ללכת עוד צעד עם זה. בעבר של שתי הלהקות, יש את 'גוסטו לובי' שהיו חברים בו ז'אן ז'ק, אלי, עובד, רונה ורד ואני- שגם ניגנו עם 'הקליק' ב'עולם צפוף'. ברגע שדני עבר לעשות קולנוע, הפכנו לחברים קרובים עוד יותר. אני מת עלך הסרט הדוקומנטרי שהוא עשה על 'הקליק'. בסופו של דבר, המהות של הלהקה הם השירים- והם שונים לגמרי. גם אם אלי היה מנגן ב'אור כשדים' זה היה נשמע לגמרי 'אור כשדים'. עובד אמר לי פעם, שבטקסטים ובאיך שאני מגיש את השירים- יש כבר את כל העיבוד".

בזמנו שרת את "לך מכאן", שהיה שיר מלא עמימות כולל שם הכותב- "זאביק השועל", שמאחוריו הסתתר גל אוחובסקי. לעומת זאת, ברוב השירים שיש היום ברדיו- הכל על השולחן.

"החיים שלי נוכחים כמעט תמיד בשירים שלי, וב'לאחותי', החיים שלי פרוסים לאורך ולרוחב, מהילדות שלי ועד היום. אני מודע לזה שאני לא כותב שירים פשוטים, אבל ברור שלכל כותב יש את האג'נדה שלו. יש כאלה שכותבים טקסטים עמוקים ויש שכותבים פזמונים. הפרוליגה שלקחתי מגיל צעיר זה לעשות את מה שאני אוהב, בלי לחשוב מה יגידו על זה ולאן זה יגיע. אני ממש שמח ואפילו גאה לומר, שיש ל'אור כשדים' קהל פאנטי, אפילו איכותי אם תרצה, שאוהב את השירים- ואיתו אני מתכתב. לצד זה, לדעתי אני לא יכול, גם אם הייתי רוצה, לכתוב משהו שיפגע בטעם הרוב. את זה אני אומר בשיא הצניעות.

"ההיסטוריה של 'לך מכאן', התחילה בזה שכתבתי עוד לפני האלבום 'תיקיות', שלושה שירים באנגלית- במסגרת 'גוסטו לובי' ובאופן עצמאי עם חברים. ב-85' יחד ז'אן ז'ק, יקי אבימור וגיל סמטנה, כשלראשונה עובד מנגן על גיטרה ואני שר- נכנסתי עם שניים מהשירים הללו לחדר חזרות תחת השם 'השערבנים': 'Cry' ו-'Say out loud'. כשהחלטתי להקליט אלבום בעברית, הפכתי את 'Cry' לבוקר אחרון- אבל לשיר השני לא הצלחתי לכתוב מילים שאהבתי. גל אוחובסקי היה חבר קרוב של תמי (גלבץ, ח"ל) ששרה איתי באלבום. יום אחד, חצי ברצינות, הצעתי לו שיכתוב מילים לשיר הזה. לי באופן אישי לא הייתה אף פעם בעיה לשיר טקסטים כאלה, בדיוק להיפך. חילופי הזהויות ומשחקי התפקידים, הם דברים שתמיד התעסקתי בהם. גל רצה לשמור על עמימות, למרות שכולם בסביבתו ידעו שהוא הומו, וכיבדתי את זה. הוא ביקש להופיע בקרדיט באלבום תחת 'זאביק השועל' וזה היה בסדר גמור מצידי".

כשניל אמרסונטג נפטר, בהרבה מקומות היה אפשר לשמוע את "ארמסטרונג'" של "אור כשדים". לאן אתה כיוונת בשיר הזה?

"הזיכרון שלי מהשידור הטלווזיוני של הנחיתה על הירח הוא מגיל צעיר ובתקופה מאוד חזקה בחיים שלי. אני לא אצליח לעולם להסביר מאיפה הכתיבה שלי נובעת, אבל הכל צף לו ברצף של מילים, התחלה של רעיון. כאילו אני מוצא עצמי באיזה סרט מצויר, מדמיין שאני עף בתוך מכונית באיזה כביש, ותוך כדי טיסה אני מצרף רעיון לרעיון. פעם מישהו ראיין אותי, ובא עם תזה רצינית. אחד מראשי הפרקים שהוא הכין היה המשחק המיני בין הדמויות שמופיעות אצלי והיה לו ניתוח שלם של מוטיבים הומוסקסואליים בתוך השירים שלי. על 'ארמסטרונג' הוא אמר בוודאות שהוא שיר הומוסקסואלי. לי זה היה מדהים לשמוע את זה, כי זה בפירוש לא. יש שירים כמו 'אזור הדמדומים' שכן, אבל זה לא. ההסבר שהוא נתן היה, ש'כל פעם שאנחנו מתכופפים, הרבה יותר קשה לנו להתרומם חזרה'- זה האקט עצמו".

האלבום החדש שונה מהותית מהחומרים המוקדמים שלך. אני אסתכן ואומר שאפילו יש בו אלמנטים של רוק כבד.

"קודם כל, בניגוד למה שמקובל לחשוב- 'אור כשדים' לא ממש הייתה להקת גל חדש אלא להקת רוק. השוני באלבום הזה לעומת הקודמים הוא שקודם כל, אני לא ניגנתי בו אפילו תו אחד אלא רק שרתי ושנית, הוא הרבה יותר מופק ומעובד מוזיקלית- כש'דורמיקום' ו'עין תחת עין', הם יציאה חריגה שמזכירה את 'אור כשדים' המקורית. אף פעם לא עניין אותי להיות מקולטג באיזה ז'אנר, ובפגישת הראשונה שלי עם עובד על הנושא של האלבום החדש, אמרתי לו שאני רוצה משהו שיהיה שונה מסאונד הקשוח של ההופעות. היה ברור גם, שנפנה לשי להב- שיש לי היסטוריה של עבודה איתו, כמו גם לדודי ולעובד שהפיקו מוזיקלית את 'הקספרים'".

ניר ודודי, נכנסו ל'אור כשדים' משום מקום. ניר הגיע חדש, ודודי יצר עד האיחוד המחודש של הלהקה שירים שונים לגמרי. 

"כשהלהקה הוקמה, רציתי שנהיה רק בס, תופים וגיטרה. היו לי את עובד וז'אן ז'אק שגדלו איתי, ויחד עם זאת הייתי אחרי שלוש שנים אינטנסיביות עם 'נוער שוליים'. כשחיפשנו גיטריסט, נתנו לדודי צ'אנס והוא לקח אותו בשתי הידיים. כשחזרנו ב-2009, הוא היה בהלם שהוא מנגן את השירים האלה שוב- כי זה התפרץ אצלו בשנייה הראשונה שהוא נגע בגיטרה. דודי גם היה זה שהציע שניקח את ניר, שמנגן איתו בהקלטות לאלבום החדש שלו, ללהקה כמתופף, לערב המיוחד שהיה לזיכרו של ז'אן ז'ק- ובעקבות אותו אירוע גם עלה הרעיון לאחד את הלהקה.

"אבל שמע סיפור. בתקופה שהקלטתי את 'תקלה', 2003-4, הופעתי בבארבי כמה פעמים בתור אורח של אחרים. בהם שי להב עם 'אדוני הממון'- שיחד עם פורטיס השתתף בשיר 'מתנה' שהוקלט אז, ומאור כהן עם 'הבליינים'- איתם הופיע גם ניר מנצור. עד אז, ניגנתי עם שני מתופפים בלבד- ז'אן ז'ק וסמי אבזרדל מ'תיסלם', שהחליף אותו בעת שהוא עבר לגור במארסיי. שניהם שונים מאוד, אבל מה שמאחד אותם הוא תיפוף אימתני ועוצמתי. איך אומרים שז'ק ניגן? 'חזק ומהר'? אז בדיוק ככה מנגן גם ניר. כשדודי העלה את השם של ניר, אז מיד קפצתי בשמחה ואמרתי שבטח. הבאנו אותו לחדר חזרות על 4 שירים, עובד שמע באיזה מפלצת מדובר ופשוט נפל ממנו. חוץ מזה, ניר מוזיקאי מחונן ומלומד. בחייים לא ראיתי מתופף שמוריד למחברת את המקצבים שלו".

    איך הולכת להיראות ההופעה המיוחדת שלכם, ב-8.1?

"נעשה כמובן שירים מכל הרפרטואר שלנו, עם דגש על האלבום החדש. הייתה לנו מחשבה לגעת לרגע בתקופה ההיא של ה'רוקסן', ולכן נארח את ערן צור, שהלהקה שלנו 'כרמלה גרוס ואנגר' ואנחנו היינו להקות אחיות, אורן ברזילי מ'מופע הארנבות של ד"ר קספר', ואת אורנה כץ שמתארחת ב'לאחותי' וגם הייתה חלק מהסצנה בתקופת ה'פינגווין' וה'ליקוויד'".

דיברת על העשייה הקולנועית שלך כמפיק, ואי אפשר שלא להזכיר את הפרסים שקיבל הסרט "לא רואים עלייך" של מיכל אביעד. בברלין ובפסטיבל חיפה של 2011.

"אני נמצא כל הזמן בסרטים. למדתי קולנוע וביימתי סרטים כבר בצעירותי. המוזיקה ליוותה אותי כל השנים, הפכה למרכזית בשלב מסוים ושוב חזרה לרקע. יש לי אהבה אינסופית לקולנוע".

אולי כמו דני דותן, תעשה סרט דוקומנטרי על הלהקה שלך?

"לא נראה לי. צריך להיות מאוד מאוהב בעצמך כדי לעשות דבר כזה. חוץ מזה שדני יצר את הסרט יחד עם בת הזוג שלו, ויש ביניהם יחסי גומלין. אם אתה שואל אותי, אני לא חושב שיש ב'אור כשדים' חומר לסרט".

זאביק השועל היה בחבר'ה שלו. רונן בן טל. צילום: חן לב

"אור כשדים", "לאחותי", 2013, די.בי. הפקות

"אור כשדים" בהופעה, מועדון הבארבי, תל אביב, 8/1/2014

לינקים נוספים לקריאה:

1. חן לב, "אור לגויים", "זמן חיפה/קריות" (14/08/2009)

http://cafe.mouse.co.il/media/t/117/623/6/file_0_original.jpg

2. חן לב, "הכל אישי" עם רונן בן טל, "זמן חיפה/קריות" (24/12/2010)

http://cafe.mouse.co.il/media/t/196/084/6/file_0.jpg

מספריית הוידיאו:

פלייליסט "אור כשדים", מההופעה בפאב ה"פיל או סוף", קריית חיים (09/02/2010)

http://www.youtube.com/watch?v=slqcMiFODSE&list=PL52AF77CB431C9854&index=1