בסוף השבוע בו אנחנו בישראל ציינו את יום השואה, יחזור ערן צור להופיע (1.5) בפאב "המורגן" אשר בקריות (יחד כמובן עם המתופף שי ברוך והגיטריסט רם אוריון). מין צירוף התרחשויות מרתק, בטח כאשר העבר שואב אותך דרך זמן עתיד ומציף סיפורים שסיפרו לך ועתה הופכים לסיפורים שאתה מספר למישהו אחר. אז נכון, קודם כל אביו של צור היה חנוך- ניצול שואה מפולין, אשר בארץ הפך למורה לספרות ומצא עצמו מחנך כיתת מכונות לבגרות מלאה. מנגד, בסביבתו של הילד ערן, יליד קריית ביאליק אשר גדל בשכונת מגורים שאוכלסה בניצולי שואה רבים, היה אפשר למצוא למשל את החבר של המשוגע, המכסה הירוק- שמתחתיו שרצו זוועות, הפחד מנטישת אם וכן הוא ושני אחיו (לצור גם אחות מנישואיו הראשונים של אביו), שתוארו בשיריו המוקדמים אותם ביצע עם חבריו מ"כרמלה גרוס ואגנר". כל אלה, לצד כמובן סיפור מסגרת המתואר בספרו היחיד- "בית אשמן", אשר יצא ב-2004. "כמו כל בספר בדיוני שמישהו כותב, יש בו שורשים הקשורים למציאות, כולל חלקי דמויות שהכרתי", מספר צור על ספרו.
האם אביך נהג לשתף אתכם בכל מה שקשור למאורעות מהתופת?
"באופן כללי, השתדלנו כולנו, במודע או שלא, לא לגעת במה שאבי עבר בזמן השואה. אם דיברו על כך אצלנו בבית, זה היה מעט מאוד. מה שהגיע אליי היה בעיקר דרך שמועות וחלקי אמיתיות שרצו בתוך המשפחה, המסלול שעבר ואיך הוא שרד. אמי, שהתחתנה איתו כשהייתה בת 20, הגיעה לארץ מצ'כוסלובקיה לפני כל ההתרחשויות באירופה בזכות אביה שתפס יוזמה בזמן והעלה את המשפחה בספינת מעפילים ארצה.
"אבא שלי היה מפא"יניק, וכמו שבן גוריון אמר בזמנו- שצריך להמשיך קדימה ועכשיו להיות ישראלים, גיבורים, ככה הוא עשה: שינה את שם משפחתו, קבר את העבר ברמה מסוימת והפך לישראלי. ברור שהעבר הכביד עליו מאוד, אבל הוא חשב שאסור לנו הילדים לראות אותו בחוסר האונים שלו ולכן התמודד עם המשקעים הללו לבד. הוא לא רצה שנרגיש מאויימים, ברמה כזאת או אחרת".
האם היה איזה רגע שכן ראיתם אותו בשברו?
"כשביקשו בכיתה של אחי הגדול להביא מישהו מהמשפחה שהוא ניצול שואה כדי לספר את זיכרונותיו, אבי הוזמן לעשות זאת. הוא ניסה לדבר על זה, אבל התחיל לבכות די מהר- והלך משם".
בשיר שהגיע מאוחר יותר, "יחפשו לא יימצאו", אתה מנהל דיאלוג לכאורה עם אביך המת. אני מניח שהרבה יותר קל לחקור את העבר שלו במעמד צד אחד.
"קודם כל, היו הרבה אמנים שהתמודדו עם הנושא של השואה מאז ומתמיד- בוודאי העבודה החשובה המונומנטלית של פוליקר וגלעד קופצת לראש כשמדברים על זה, אבל כל אחד, וכמובן אני, בחר לטפל בנושא בדרכו ומזווית מסוימת. בנוגע לדיאלוג ששאלת עליו, תמיד יותר קל לדבר עם ועל מישהו שאיננו וזו אכן חירות מסוימת לכותב. להגיד לך שהייתי כותב את השיר הזה ככה בדיוק אם אבי היה עדיין חי ולא נפטר בהיותי בן 15? אין לזה תשובה פשוטה".
בכל פעם כשאתה חוזר להופיע לא רחוק מהאזור שגדלת בו ואביך לימד בו, אתה מוצא עצמך מתמודד מחדש עם איזה מפלצת אימתנית ופרה-היסטורית?
"שכבות בתודעה שלי קיימות ללא ספק. כנראה שתמיד יהיה בי פן בירכתי התודעה שלי, שלא אשתחרר ממנו אף פעם. מצד שני, אני לא בא להתעמת עם העבר כשאני בא להופיע במקומות באזור, אני נוטה להתרכז בעבודה שצריך לעשות עוד לפני שעולים לבמה. לא מדובר ב'האודיסאה לקריות'. אבל, זה נכון שלפעמים באמצע ההופעה או ההכנות משהו מוכר עולה בראש או קופץ לעין ומזכיר לי נשכחות. למשל, כשהופעתי ב'פיל-או-סוף', שנמצא ממש לא רחוק מבית הספר בו לימד אבי, סמוך לקו נמל הקישון, לפני ההופעה לא יכולתי להתאפק ולקחתי את שי ורם לראות את המקום ההוא".
"בנקודה הזאת בים, בקיץ במיוחד, יש שילוב קטלני בין הבל ארובות המפעלים לבין הלחות של הגלים- וזה לא המקום הכי טוב להביא אליו אנשים. קורין אלאל הייתה איתי שם, קיבלה מזה 'חלסטרה' וחזרה מהר לשבת באוטו. בפעם האחרונה ב'מורגן', דווקא ויתרתי על העניין הזה. ירד גשם מאוד חזק ולא היה מה לדבר על לצאת החוצה".
מה אתה יכול לספר על ההתרשמות שלך מהמקום?
"ההופעה הקודמת, הייתה ממש מעולה. באופן כללי מי שהזמין אותי לשם היה ועדיין קובי עזרן, שעושה שם עבודה נהדרת ומנסה בכל דרך להפיץ את הבשורה למי שהוא רק יכול. אני מאוד מעריך אותו על זה. בגלל שיתוף הפעולה הזה איתו, 'המורגן' הוא המקום בשבילי באזור הזה כרגע. בלי שום קשר, בהופעות בקריות תמיד קורה משהו ויש את ה'אקסטרא'- מכל מיני סיבות: סוג הקהל, מה הוא אוהב לשמוע וכמובן השילוב בין שניהם וזו האינטראקציה שנוצרת בינינו".
טוב, אז כבר די ברור לכל מי שקורא את זה עד לפה, שיש משהו מאוד רומנטי בתפיסה שלך לגבי החיים. אבל זה לא נעצר שם וממשיך גם אל הבמה. אם זה באיחוד של להקת "כרמלה גרוס ואגנר", שנערך לא מזמן ועד לאירוחים שלך אצל אחרים או אצלך בהופעות, וכמובן בל נשכח את רם אוריון שניגן איתך בגלגול האחרון של "כרמלה" בטרם הפירוק הסופי בזמנו.
"ברור שכן. אני טיפוס סנטימנטלי למדי מעבר לצמד הנגנים שאופיע איתו גם ב'מורגן', המלווה אותי יחד משנת 2000, אני רואה במה שציינת דבר בעל ערך. חברים שעברו איתי דרך בעבר ונותרו איתי עד היום, אליהם יש לי תחושת מחויבות וזה משמח אותי אם אני יכול לעזור להם כמוזיקאי. להתפרנס מלהיות נגן או זמר, לא רק בישראל אלא בעולם, זה לא דבר של מה בכך. אם חוזרים לשי ברוך ולרם אוריון, יש כבר בין שלשותינו מעיין רב-זוגיות, במובן שאנחנו מכירים האחד את השני, ויכולים לעשות דברים על הבמה גם מבלי לדבר בזמן ההופעה".
בחודשים האחרונים אתה מעלה ב"בארבי" עם אורחים מתחלפים וההרכב שלך את ערב הגיטרות הגדול. למה גיטרה?
"אני בסיסט במהותי, אבל כשאני כותב שיר זה יכול להיות גם על גיטרה. מלבד זאת, כשאני מנגן שיר על הבס, אני מיד חושב על איך תשתלב בשיר גיטרה חשמלית. לכן גם אם תשים לב, בחלק גדול מהשירים שלי יש הרבה מקום להכניס את הכלי הזה. ב'בארבי' זו סדרה מיוחדת של הופעות. נתחיל מזה שעד עכשיו, אחרי שהתרגלתי במשך שנים רבות להופעות אינטימיות ברחבי הארץ, לא הופעתי שם- אז יש לי געגוע למקום שיכול להכיל סאונד גדול ומלא גיטרות. זה סשן בו אני מארח בכל פעם שלושה גיטריסטים מוכשרים ביותר, שכל אחד מוזמן להיכנס לשדה של הטריו שלי ואנחנו מצידנו בודקים מה אנחנו יכולים להביא אלינו מהמוזיקה שלו. בטח אם הוא 'פרונטמן' בעצמו. בהופעות של ערבי הגיטרות, כל המשתתפים יוצרים קיר של סאונד- מבנה גדול ומרשים שיוצר מוזיקה גדולה מסך חלקיה, חזקה, אינטנסיבית ומפוארת.
"הערב הקודם, בהשתתפות קורין אלאל, תמר אייזנמן ורונה קינן, היה מקסים ומוצלח ביותר. בהופעה הנוכחית (9/5) נארח את גבע אלון, אורי כינורות ואופיר ליבוביץ' מ'נקמת הטרקטור'. עם גבע אלון יש לי קילומטרז' רב- הוא ניגן באלבום 'כל מה שאנושי' ויש לו ביצוע נהדר ל'בלילות של ירח מלא', חוץ מזה שיש שירים שלו שאנחנו מכירים ומתחברים אליהם. עם אורי כינורות, זו בהחלט פעם ראשונה. הוא שונה מגבע, איש להקת 'בום פם', עם הגיטרה המכוונת לסולמות האתניים. נעשה שיר אחד מאלבום הסולו החדש שלו, וגם דואט עם שירים מסוימים שלי בהם קיימת פתיחות לגוון האתני. בניגוד להופעה רגילה הכוללת שירים מהירים, רעש ובלאגן, הבחירות של אורי יותר עדינות והעושר המוזיקלי שהוא מביא יתבטא בעיקר בשיתוף הפעולה בינו לבין רם אוריון. ויש את אופיר ליבוביץ', מ'נקמת הטרקטור', שהוא היוצא דופן כי הוא לא מבצע שירים משלו. מה שכן, הוא גיטריסט ענק.
"ה'טרקטור' ו'כרמלה' היו להקות מקבילות מבחינת השנים וההופעות בזמנו. נגיד ב'רוקסן', עשינו דאבל פיצ'רים. אפשר לומר שאני מכיר היטב את הולדת הלהקה שבא הוא חבר, ומתוך הרפרטואר שלה בחרתי שנבצע את 'היא'. ברמה הכללית ומטבע הדברים מבחינת ההיכרות שלנו, אופיר ישים דגש בביצועים המשותפים בשירים שכתבתי בשנות התשעים".
איך אתה רואה את הדרך שלהם לעומת הדרך שאתה עברת כשהתחלת בתור מוזיקאי צעיר?
"גבע ואורי שייכים לדור אחר, שהיום כבר יכול בקלות יחסית להופיע מסביב לעולם ולכן כותב שירים באנגלית. הכתיבה שלהם באנגלית נראית לי מתוך שאיפה להגדיל את הקהל שלהם גם מעבר לים, ככה שהאירופאי הממוצע יבין על מה הם שרים. השאלה המשמעותית היא עד כמה אתה יכול לבטא את עצמך כישראלי בשפה שאיננה עברית, אבל מצד שני יבוא למשל גבע ויגיד שהוא מבטא עצמו נהדר כשהוא כותב באנגלית. יחד עם כל זה, גבע במהותו מאוד ישראלי. לקח לו קצת זמן, אבל עכשיו הוא עובד יחד עם עמיר לב על אלבום של שירים בעברית ואת זה אני אומר לשמחתי. הייתי רוצה לראות יותר אנשים עובדים עם השפה הזאת בארץ ולא מנסים לצאת החוצה. אני מניח שבצעירותי הייתה לי סביבה תומכת יותר לשירים בעברית ולכן היה לי קל למצב את עצמי יחסית אליהם".
ומה לגבי אלבום חדש משלך?
"יש לי כבר שיר אחד מוכן, עליו עבדתי עם צח דרורי- והואנשמע כמו השיר האחרון באלבום... בכלל, הייתה תקופה שחשבתי להקליט חמישה-שישה שירים ולהוציא אותם במיני אלבום. כשהייתה לי את תוכנית הרדיו שלי ב-88FM ("הפרש השחור", ח"ל), מצאתי את עצמי מכיר להקות חדשות דרך שיר אחד, ואז הולך לנבור פנימה דרך שיר ועוד שיר. אמרתי לעצמי אם אני ככה, למה לעשות אלבום שלם? אולי נוציא סינגל אחד בכל פעם? ככל שעובר הזמן אני אומר שאני מעדיף יריעה רחבה ויצירה גדולה. למצוא את האנשים והצורה הנכונה לחפש. ככל שהזמן חלף, ולא בגלל שאני כותב לאט אלא בגלל התפיסה הקונספטואלית שלי לגבי אלבום שלם, אני מרגיש שכן כדאי לחכות כי אני צריך לעבור דרך והדרכים האלה לוקחות זמן אחר בכל פעם. אין למהר אותם, צריך לתת ליצירה את הזמן, גם בכתיבה וגם בביצוע. מה ייצא משיר אחד שמישהו יבחר להשמיע או לא?
"נקלעים לזה נורא בקלות: אתה מוציא שיר אחד, משמיעים או לא, אתה עושה לזה קליפ ומריץ ברשת, מקבל כמות צפיות ואומר זהו? ההעדפה שלי היא להוציא מכלול של שירים, מוכנים לגמרי. זה לא שיש עליי לחץ מבחוץ, אלא אני צריך להרגיש שזה ממש ממש טוב אחרת מבחינתי אין טעם להוציא. בסופו של דבר, ייצא מזה אלבום, כאשר ארגיש שאני מתאהב בתוצאה. אם זה לא קורה לי אני בצרות, כי אני לא אוכל לדחוף את זה. אבל בטח אתה יודע חן, לפעמים בתוך כדי תהליך היצירה, הביקורתיות הטבעית נחלשת ובזמן העבודה באולפן לפעמים אתה לא רואה ממטר. המתחים הנפשיים מאוד גדולים. השירים רוצים לצאת מתוך האנרגיה של עצמם וההצדקה לעבור את זה, היא שהשירים יהיו מספיק טובים. מהמקום שלי, בדרך כלל אני יודע לאן הדברים הולכים. פחות מעניין אותי לעסוק בהצלחה גדולה או קטנה. אותי מעניינת רק היצירה עצמה. עכשיו זרקתי את האבן הראשונה, ונראה אותי משלים את הפער עד לשם...".
לינקים לדרך:
3. חן לב, "זיכרונות מבית הספר", ערן צור בפרויקט "הפינה שלי" ב"זמן חיפה/קריות", 28/09/2011
4. חן לב, המדור "הכל אישי" מארח את ערן צור, "זמן חיפה/קריות", 10/02/2012
 |
| צילום: שרון דרעי |
בסוף השבוע בו אנחנו בישראל ציינו את יום השואה, יחזור ערן צור להופיע (1.5) בפאב "המורגן" אשר בקריות (יחד כמובן עם המתופף שי ברוך והגיטריסט רם אוריון). מין צירוף התרחשויות מרתק, בטח כאשר העבר שואב אותך דרך זמן עתיד ומציף סיפורים שסיפרו לך ועתה הופכים לסיפורים שאתה מספר למישהו אחר. אז נכון, קודם כל אביו של צור היה חנוך- ניצול שואה מפולין, אשר בארץ הפך למורה לספרות ומצא עצמו מחנך כיתת מכונות לבגרות מלאה. מנגד, בסביבתו של הילד ערן, יליד קריית ביאליק אשר גדל בשכונת מגורים שאוכלסה בניצולי שואה רבים, היה אפשר למצוא למשל את החבר של המשוגע, המכסה הירוק- שמתחתיו שרצו זוועות, הפחד מנטישת אם וכן הוא ושני אחיו (לצור גם אחות מנישואיו הראשונים של אביו), שתוארו בשיריו המוקדמים אותם ביצע עם חבריו מ"כרמלה גרוס ואגנר". כל אלה, לצד כמובן סיפור מסגרת המתואר בספרו היחיד- "בית אשמן", אשר יצא ב-2004. "כמו כל בספר בדיוני שמישהו כותב, יש בו שורשים הקשורים למציאות, כולל חלקי דמויות שהכרתי", מספר צור על ספרו.
האם אביך נהג לשתף אתכם בכל מה שקשור למאורעות מהתופת?
"באופן כללי, השתדלנו כולנו, במודע או שלא, לא לגעת במה שאבי עבר בזמן השואה. אם דיברו על כך אצלנו בבית, זה היה מעט מאוד. מה שהגיע אליי היה בעיקר דרך שמועות וחלקי אמיתיות שרצו בתוך המשפחה, המסלול שעבר ואיך הוא שרד. אמי, שהתחתנה איתו כשהייתה בת 20, הגיעה לארץ מצ'כוסלובקיה לפני כל ההתרחשויות באירופה בזכות אביה שתפס יוזמה בזמן והעלה את המשפחה בספינת מעפילים ארצה.
 |
| חבל שאתה לא כאן. אבא. ערן צור ואביו חנוך. צילום: מתוך אלבום פרטי |
"אבא שלי היה מפא"יניק, וכמו שבן גוריון אמר בזמנו- שצריך להמשיך קדימה ועכשיו להיות ישראלים, גיבורים, ככה הוא עשה: שינה את שם משפחתו, קבר את העבר ברמה מסוימת והפך לישראלי. ברור שהעבר הכביד עליו מאוד, אבל הוא חשב שאסור לנו הילדים לראות אותו בחוסר האונים שלו ולכן התמודד עם המשקעים הללו לבד. הוא לא רצה שנרגיש מאויימים, ברמה כזאת או אחרת".
 |
| 16 מלאו לנער. ערן צור בצעירותו, מנגן "פינק פלויד". צילום: אתר הבית של ערן צור |
האם היה איזה רגע שכן ראיתם אותו בשברו?
"כשביקשו בכיתה של אחי הגדול להביא מישהו מהמשפחה שהוא ניצול שואה כדי לספר את זיכרונותיו, אבי הוזמן לעשות זאת. הוא ניסה לדבר על זה, אבל התחיל לבכות די מהר- והלך משם".
בשיר שהגיע מאוחר יותר, "יחפשו לא יימצאו", אתה מנהל דיאלוג לכאורה עם אביך המת. אני מניח שהרבה יותר קל לחקור את העבר שלו במעמד צד אחד.
"קודם כל, היו הרבה אמנים שהתמודדו עם הנושא של השואה מאז ומתמיד- בוודאי העבודה החשובה המונומנטלית של פוליקר וגלעד קופצת לראש כשמדברים על זה, אבל כל אחד, וכמובן אני, בחר לטפל בנושא בדרכו ומזווית מסוימת. בנוגע לדיאלוג ששאלת עליו, תמיד יותר קל לדבר עם ועל מישהו שאיננו וזו אכן חירות מסוימת לכותב. להגיד לך שהייתי כותב את השיר הזה ככה בדיוק אם אבי היה עדיין חי ולא נפטר בהיותי בן 15? אין לזה תשובה פשוטה".
 |
| ביקור מולדת. ערן צור עם שי ברוך ורם אוריון, ב"פילאוסוף". צילום: חן לב |
בכל פעם כשאתה חוזר להופיע לא רחוק מהאזור שגדלת בו ואביך לימד בו, אתה מוצא עצמך מתמודד מחדש עם איזה מפלצת אימתנית ופרה-היסטורית?
"שכבות בתודעה שלי קיימות ללא ספק. כנראה שתמיד יהיה בי פן בירכתי התודעה שלי, שלא אשתחרר ממנו אף פעם. מצד שני, אני לא בא להתעמת עם העבר כשאני בא להופיע במקומות באזור, אני נוטה להתרכז בעבודה שצריך לעשות עוד לפני שעולים לבמה. לא מדובר ב'האודיסאה לקריות'. אבל, זה נכון שלפעמים באמצע ההופעה או ההכנות משהו מוכר עולה בראש או קופץ לעין ומזכיר לי נשכחות. למשל, כשהופעתי ב'פיל-או-סוף', שנמצא ממש לא רחוק מבית הספר בו לימד אבי, סמוך לקו נמל הקישון, לפני ההופעה לא יכולתי להתאפק ולקחתי את שי ורם לראות את המקום ההוא".
"בנקודה הזאת בים, בקיץ במיוחד, יש שילוב קטלני בין הבל ארובות המפעלים לבין הלחות של הגלים- וזה לא המקום הכי טוב להביא אליו אנשים. קורין אלאל הייתה איתי שם, קיבלה מזה 'חלסטרה' וחזרה מהר לשבת באוטו. בפעם האחרונה ב'מורגן', דווקא ויתרתי על העניין הזה. ירד גשם מאוד חזק ולא היה מה לדבר על לצאת החוצה".
מה אתה יכול לספר על ההתרשמות שלך מהמקום?
"ההופעה הקודמת, הייתה ממש מעולה. באופן כללי מי שהזמין אותי לשם היה ועדיין קובי עזרן, שעושה שם עבודה נהדרת ומנסה בכל דרך להפיץ את הבשורה למי שהוא רק יכול. אני מאוד מעריך אותו על זה. בגלל שיתוף הפעולה הזה איתו, 'המורגן' הוא המקום בשבילי באזור הזה כרגע. בלי שום קשר, בהופעות בקריות תמיד קורה משהו ויש את ה'אקסטרא'- מכל מיני סיבות: סוג הקהל, מה הוא אוהב לשמוע וכמובן השילוב בין שניהם וזו האינטראקציה שנוצרת בינינו".
טוב, אז כבר די ברור לכל מי שקורא את זה עד לפה, שיש משהו מאוד רומנטי בתפיסה שלך לגבי החיים. אבל זה לא נעצר שם וממשיך גם אל הבמה. אם זה באיחוד של להקת "כרמלה גרוס ואגנר", שנערך לא מזמן ועד לאירוחים שלך אצל אחרים או אצלך בהופעות, וכמובן בל נשכח את רם אוריון שניגן איתך בגלגול האחרון של "כרמלה" בטרם הפירוק הסופי בזמנו.
"ברור שכן. אני טיפוס סנטימנטלי למדי מעבר לצמד הנגנים שאופיע איתו גם ב'מורגן', המלווה אותי יחד משנת 2000, אני רואה במה שציינת דבר בעל ערך. חברים שעברו איתי דרך בעבר ונותרו איתי עד היום, אליהם יש לי תחושת מחויבות וזה משמח אותי אם אני יכול לעזור להם כמוזיקאי. להתפרנס מלהיות נגן או זמר, לא רק בישראל אלא בעולם, זה לא דבר של מה בכך. אם חוזרים לשי ברוך ולרם אוריון, יש כבר בין שלשותינו מעיין רב-זוגיות, במובן שאנחנו מכירים האחד את השני, ויכולים לעשות דברים על הבמה גם מבלי לדבר בזמן ההופעה".
בחודשים האחרונים אתה מעלה ב"בארבי" עם אורחים מתחלפים וההרכב שלך את ערב הגיטרות הגדול. למה גיטרה?
"אני בסיסט במהותי, אבל כשאני כותב שיר זה יכול להיות גם על גיטרה. מלבד זאת, כשאני מנגן שיר על הבס, אני מיד חושב על איך תשתלב בשיר גיטרה חשמלית. לכן גם אם תשים לב, בחלק גדול מהשירים שלי יש הרבה מקום להכניס את הכלי הזה. ב'בארבי' זו סדרה מיוחדת של הופעות. נתחיל מזה שעד עכשיו, אחרי שהתרגלתי במשך שנים רבות להופעות אינטימיות ברחבי הארץ, לא הופעתי שם- אז יש לי געגוע למקום שיכול להכיל סאונד גדול ומלא גיטרות. זה סשן בו אני מארח בכל פעם שלושה גיטריסטים מוכשרים ביותר, שכל אחד מוזמן להיכנס לשדה של הטריו שלי ואנחנו מצידנו בודקים מה אנחנו יכולים להביא אלינו מהמוזיקה שלו. בטח אם הוא 'פרונטמן' בעצמו. בהופעות של ערבי הגיטרות, כל המשתתפים יוצרים קיר של סאונד- מבנה גדול ומרשים שיוצר מוזיקה גדולה מסך חלקיה, חזקה, אינטנסיבית ומפוארת.
 |
| אורחים נוספים יגיעו. ערן צור ב"כרמלה גרוס ואגנר". |
"הערב הקודם, בהשתתפות קורין אלאל, תמר אייזנמן ורונה קינן, היה מקסים ומוצלח ביותר. בהופעה הנוכחית (9/5) נארח את גבע אלון, אורי כינורות ואופיר ליבוביץ' מ'נקמת הטרקטור'. עם גבע אלון יש לי קילומטרז' רב- הוא ניגן באלבום 'כל מה שאנושי' ויש לו ביצוע נהדר ל'בלילות של ירח מלא', חוץ מזה שיש שירים שלו שאנחנו מכירים ומתחברים אליהם. עם אורי כינורות, זו בהחלט פעם ראשונה. הוא שונה מגבע, איש להקת 'בום פם', עם הגיטרה המכוונת לסולמות האתניים. נעשה שיר אחד מאלבום הסולו החדש שלו, וגם דואט עם שירים מסוימים שלי בהם קיימת פתיחות לגוון האתני. בניגוד להופעה רגילה הכוללת שירים מהירים, רעש ובלאגן, הבחירות של אורי יותר עדינות והעושר המוזיקלי שהוא מביא יתבטא בעיקר בשיתוף הפעולה בינו לבין רם אוריון. ויש את אופיר ליבוביץ', מ'נקמת הטרקטור', שהוא היוצא דופן כי הוא לא מבצע שירים משלו. מה שכן, הוא גיטריסט ענק.
"ה'טרקטור' ו'כרמלה' היו להקות מקבילות מבחינת השנים וההופעות בזמנו. נגיד ב'רוקסן', עשינו דאבל פיצ'רים. אפשר לומר שאני מכיר היטב את הולדת הלהקה שבא הוא חבר, ומתוך הרפרטואר שלה בחרתי שנבצע את 'היא'. ברמה הכללית ומטבע הדברים מבחינת ההיכרות שלנו, אופיר ישים דגש בביצועים המשותפים בשירים שכתבתי בשנות התשעים".
איך אתה רואה את הדרך שלהם לעומת הדרך שאתה עברת כשהתחלת בתור מוזיקאי צעיר?
"גבע ואורי שייכים לדור אחר, שהיום כבר יכול בקלות יחסית להופיע מסביב לעולם ולכן כותב שירים באנגלית. הכתיבה שלהם באנגלית נראית לי מתוך שאיפה להגדיל את הקהל שלהם גם מעבר לים, ככה שהאירופאי הממוצע יבין על מה הם שרים. השאלה המשמעותית היא עד כמה אתה יכול לבטא את עצמך כישראלי בשפה שאיננה עברית, אבל מצד שני יבוא למשל גבע ויגיד שהוא מבטא עצמו נהדר כשהוא כותב באנגלית. יחד עם כל זה, גבע במהותו מאוד ישראלי. לקח לו קצת זמן, אבל עכשיו הוא עובד יחד עם עמיר לב על אלבום של שירים בעברית ואת זה אני אומר לשמחתי. הייתי רוצה לראות יותר אנשים עובדים עם השפה הזאת בארץ ולא מנסים לצאת החוצה. אני מניח שבצעירותי הייתה לי סביבה תומכת יותר לשירים בעברית ולכן היה לי קל למצב את עצמי יחסית אליהם".
 |
| עברית שפה יפה. ערן צור בסוף שנות השמונים עם להקת "דיאז". צילום: אתר הבית של ערן צור |
ומה לגבי אלבום חדש משלך?
"נקלעים לזה נורא בקלות: אתה מוציא שיר אחד, משמיעים או לא, אתה עושה לזה קליפ ומריץ ברשת, מקבל כמות צפיות ואומר זהו? ההעדפה שלי היא להוציא מכלול של שירים, מוכנים לגמרי. זה לא שיש עליי לחץ מבחוץ, אלא אני צריך להרגיש שזה ממש ממש טוב אחרת מבחינתי אין טעם להוציא. בסופו של דבר, ייצא מזה אלבום, כאשר ארגיש שאני מתאהב בתוצאה. אם זה לא קורה לי אני בצרות, כי אני לא אוכל לדחוף את זה. אבל בטח אתה יודע חן, לפעמים בתוך כדי תהליך היצירה, הביקורתיות הטבעית נחלשת ובזמן העבודה באולפן לפעמים אתה לא רואה ממטר. המתחים הנפשיים מאוד גדולים. השירים רוצים לצאת מתוך האנרגיה של עצמם וההצדקה לעבור את זה, היא שהשירים יהיו מספיק טובים. מהמקום שלי, בדרך כלל אני יודע לאן הדברים הולכים. פחות מעניין אותי לעסוק בהצלחה גדולה או קטנה. אותי מעניינת רק היצירה עצמה. עכשיו זרקתי את האבן הראשונה, ונראה אותי משלים את הפער עד לשם...".
 |
יש. לנו. אהבה. היית מאמינה? ערן צור. צילום: שרון דרעי |
לינקים לדרך:
1. חן לב, "שם ביער", ראיון עם ערן צור מתוך מדור התרבות של "זמן חיפה/קריות", 13/08/2010
2. חן לב, "ואז הופיעה בטי", ראיון עם ערן צור מתוך מדור התרבות של "זמן חיפה/קריות", 24/06/20113. חן לב, "זיכרונות מבית הספר", ערן צור בפרויקט "הפינה שלי" ב"זמן חיפה/קריות", 28/09/2011
4. חן לב, המדור "הכל אישי" מארח את ערן צור, "זמן חיפה/קריות", 10/02/2012
לינקים נוספים:
1. פלייליסט מתוך ההופעה בפאב ה"פיל או סוף" שבקריות, 29/06/2011
2. "מורד", מתוך פסטיבל "חיפולק" 2012, מועדון ה"סינקופה", חיפה
3. "כרמלה גרוס ואגנר", מתוך הופעה עם "אור כשדים", בארבי, תל אביב, 08/01/2014
3. "כרמלה גרוס ואגנר", מתוך הופעה עם "אור כשדים", בארבי, תל אביב, 08/01/2014
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה