מבין השורות: עושה שלום: שלום גד חוגג הוצאת שני מארזים, בסדרת הופעות מיוחדות ב"אוזן בר", בתל אביב

שלום גד. צילום: יעל אופנבך

התקופה היא אמצע 2005. אחרי הרבה עבודה משחרר שלום גד את "אהבה", אלבומו השלישי (אם לא סופרים את "העבד"), אשר לווה בהוצאה מחודשת של קודמיו: "סוף המדבר" ו"תנועות מטאטא מהירות". באותו הזמן האינטרנט כבר החל לבעבע ולרחוש מתעניינים. הייתה זו שעתם של ה"מייספייס" והפורומים. עידן טרום ה"פייסבוק" והגוגל, כפי שאנחנו מכירים את האינטרנט כיום. ואז, שלום גד החליט לשתוק. במרץ 2010 הוא שינה צורה והחליט להוציא אלבומים אך ורק דיגיטלית, דרך פלטפורמת ה"באנדקאמפ"- ועשה זאת בקצב מטורף: בתוך פחות משלוש שנים הוא הפיץ בעזרת הרשת שישה אלבומים חדשים. שלושת האחרונים ("תל אביב", "ירושלים" ו"תלמי אליהו") הפכו לבשר ודם ויצאו במארז מיוחד בשם "המצב". עתה, מאוגדים שלושת האלבומים הראשונים שהוציא גד, יחד עם "קוץ ברוח" ו"היהודי המעופף" (שעד היום היו זמינים רק בעמוד ה"באנדקאמפ" שלו) במארז מחומש שבכלל התחיל מתוך רצון להעלות סדרת הופעות שתועלה ב"אוזןבר" התל אביב ותוקדש לכל אחד מהאלבומים שהקליט יחד עם "היהלומים". "בסך הכל המחשבה הראשונית הייתה להופיע עם שירים של כל אלבום לבד, כדי לא לשעמם את הקהל ואולי גם את עצמי. מצד שני, רציתי שתהיה עלילה כלשהי להופעות הללו, מין סוג של סיכום מבחינתי", אומר גד. "זה תמיד היה באופק ואז החלטתי שאני רוצה להופיע לבד עם אקוסטית וברגע שדיברתי על זה עם אנשים זה התחיל לגדול. פתאום יצא מצב שאני מבלה את השנה הזאת לסכם את הקריירה שלי עד עכשיו, תוך כדי עבודה על אלבום חדש. אני מניח שהוא יהיה מודפס כי עכשיו אין לי סיבה שלא...

"עבורי לא מדובר בצעד דרמטי. כולם מסביבי כל כך בעניין של 'כן הדפסת' או 'לא הדפסת'. האם אתה חושב שבחיי היום יום שלי אני מרגיש את זה? מבחינתי זה אותו הדבר. אני אומר, הוצאתי שירים חדשים? יאללה בוא ונופיע. חוץ מזה שהיום הכל השתנה ברמה הזאת, שההבדל הוא לא הדפסה אלא קנה המידה שלה. קח היום כל להקה צעירה שמדפיסה תקליט- היא מוציאה 500 או 100 עותקים כחלק מהפעולה שלה. לפני עשור נגיד, אם היית מדפיס- זה היה בכמויות גדולות או בכלל לא. כל אחד עושה את זה בקנה המידה שמתאים לו, וגם אני- עם ההוצאה המחודשת. זה לא איזה שינוי ראש. זה דרך לעשות לאלבומים חתונת פלטינה. הרי כשהדיסקים האלה ייעלמו מהמדפים לא נוציא חדשים

"המארז עצמו הוא דרך להשיג אלבומים קשיחים למי שזה חשוב לו. המשמעות של אלבומים היום היא עוד דרך לקבל את המוזיקה. זה כבר לא הדרך המקובלת והאולטימטיבית. זה כמו תקליטי ויניל, שלפי מה ששמעתי נמכרים באנגליה יותר מדיסקים. תאמר, חזרה האופנה? לא, חזר הויניל וזו משמעות אחרת. לדיסקים היום יש לגיטימיות אבל המשמעות שלהן היא רק ברמה הסמלית, לטוב ולרע".

הופתעת מהאהבה ומהפרגון שקיבלת מהקהל שהגיע לשתי ההופעות הראשונות בסדרה?

"בעידן האינטרנט אתה כבר יכול לקרוא או לדעת לפני, שדבר כזה הולך לקרות. נהניתי מזה, אבל קשה לומר שהופתעתי- כי כבר שלוש שנים אומרים לי 'למה שלא תעשה הופעה שלמה עם שירי 'סוף המדבר''?".

אם אנחנו חוזרים אחורה, מתי הבנת שאתה צריך להשתחרר מכבלים חומריים?

"השינוי בתפיסה הכללית התרחש באופן הדרגתי ומהיר. בעיקרון מה ששינה לחלוטין את כללי המשחק באינטרנט ופתח את הכל הוא ה'פייסבוק'. אני מניח שגם אני השתניתי. לדעתי אמנים שלא משתמשים במה שיש לטכנולוגיה החדשה להציע, מפסידים באיזה אופן. העולם מאפשר לך מבנה לפעול בתוכו וכשהמבנה משתנה, אתה חייב להשתנות-לטובתך. ברמה הפרקטית, צריך לזכור שבעולם של היום אתה לוחץ 'פליי' ויכול לשמוע מה שאתה רוצה. אני מאמין גדול בזמינות ומאמין שאמנים צריכים לפעול לפי מה שנכון לזמן. דבר עם אנשים צעירים ששומעים מוזיקה, ורובם יגידו לך שהם לא ממש מחפשים אותה ברדיו. בשלב המפנה הזה שלי, כבר הייתי מספיק מרוכז במוזיקה כדי לשדר חדוות יצירה ככה שמה שאעשה לא יהיה ניסיון נואש להוציא תקליט, מה שלפעמים קורה אצל אחרים. את זה אני אומר בין השורות".

אולי היה לך קל לעשות את התהליך הזה, בגלל הימצאותו של אולפן משלך- כך שיכולת להקליט תמיד?

"בסוף שנות התשעים ותחילת האלפיים, אולפנים ביתיים צצו כסנונית של העולם החדש ולא כשריד של העולם הישן. 'שלומציון' (האולפן של שלום גד, ח"ל) נולד כי רציתי עצמאות, בתקופת 'תנועות מטאטא מהירות', המחשבה שלי הייתה להסתדר בקנה מידה קטן- אלא שאז האינטרנט לא היה כל כך מפותח ברמה שהוא היום. באופן כללי דברים קשיחים קשים להפקה. להדפיס ספר- זה להדפיס ספר. לשלוח קובץ באינטרנט זה כבר משהו אחר. ההבדלים הפכו עם הזמן ליותר ברורים: חכה לתשובה מחברת תקליטים, חצי שנה במקרה הטוב, או שפשוט תשחרר את הדבר שלך דרך האינטרנט".

ממש כמו ירידה לצורך עלייה.

"זה סוג של, כן. בלי קשר לזה, ובכל מה שקשור לעבודה מול קהל, ברמה של התעסקות בשיווק- ב'קוץ ברוח' והבאים שהגיעו אחריו הורדתי הילוך בכל מה שקשור לשיווק. באופן פרדוקסלי האפקט היה בדיוק הפוך- הגעתי ליותר אנשים. והנה היום אנחנו מבינים, שכל מה שעשיתי דרך האינטרנט גרם הדפסות המחודשות והחדשות לקרות. זו לא ממש הייתה המטרה, כיוון שבשורה התחתונה ההוצאות הללו לא היו ביוזמתי. אפשר לומר שנכנעתי לאנשים שרצו שאעשה את זה- אנשי 'היי פידליטי', שהציעו לי לעשות את הכל, והמנהלת האישית שלי, יעל אופנבך. ואתה יודע מה? הסכמתי איתם גם מתוך הבנה שזה חלק מהמסיבה, חלק מהשמחה".

אם מתייחסים לחברות תקליטים מסורתיות, בעצם מאסת בכל מה שקשור בהתקשרות עימם?

"כן. הרגשתי שאני מתעסק בכל מה שמסביב ולא במוזיקה. זה עניין של התאמה בין הדברים: אנרגיות, כימיה בין אנשים ועוד כמה אספקטים. לדעתי אין טעם להתעסק במה שהיה ולא ממש רלוונטי היום- מאז שזה היה נכון עברו 15 שנים והכל השתנה בתחום הזה. לחזור לזה עכשיו, זה לקיים שיחה של טרום מהפכת המילניום".

מדוע בהדפסה הנוכחית נותרו שני האלבומים מתוך פרויקט "העבד" מחוץ לתמונה?

"כשקיבלתי את ההצעה להדפיס, אמרתי אם כבר נסגור את כל החמישייה עם 'היהלומים'. אולי כשייצא האלבום השלישי בסדרת 'העבד', גם הוא יזכה לכבוד משלו. אבל שוב, הכל מסביבנו כבר לא כמו פעם- אחרי שיש לך סדרה של כמה אלבומים, להוציא אותם מחדש במסגרת מארז זה כבר לא חדשות גדולות. זה אפילו די מקובל".

אם כבר הדפסה מחודשת, ההחלטה הייתה לאוורר את הגנזך האישי שלך. ככה למשל אפשר לגלות צד אחר שלך: ל"סוף המדבר" צורף גם השיר "יש כתובת על הצ'ק", שנשמע ממש לא אתה. הרבה יותר פופי ולפעמים נשמע כמו יוסי בבליקי. האם זה היית אתה פעם?

"האמת היא שככה שרתי באותו הזמן. השיר הזה, הוקלט בסשן אחר ואולי לכן הוא נשמע שונה. אגב, יחד איתו נוספה גם סקיצה שונה של 'סוף המדבר', שהוקלטה באותו היום. זו אבחנה מעניינת מה שאתה מציין, אבל זה כנראה בעיקר אצלך. זה אמנם היה ניסיון לעשות גרסה אחרת של השיר- אבל לא חשבתי על זה כעל 'כיוון אחר'. הגרסאות הללו לא נכנסו לתקליט ההוא, כי אני וכל מי שהיה איתי לא חשב שהם מספיק טובים. יכול להיות שאז זה לא נראה שונה בעינינו, כי חשבנו שאנחנו עושים רוקנ'רול וזהו. עם הזמן הרוקנ'רול שלנו קיבל צבע אחר. בזמן האמת, 'סוף המדבר' לא נחשב תקליט מיוחד מיתר תקליטי הרוק שיצאו אז. את הייחוד שלו הוא קיבל בהמשך. אני טוען שבכל התקופה ההיא שרתי כמו בבליקי. גדלנו באותה הלהקה ולכן טבעי שזה קרה. סגנון השירה שלי השתנה עם הזמן- התחלתי מ'פונץ'' ומשם עברתי לעשות משהו ייחודי משלי".

בטרילוגיית "המצב" אתה בעיקר פוסע במרחבי הדימיון שלך, ובאלבומי המארז המחומש אתה חזק בתוך המציאות. כשאתה כותב על תל אביב או על תלמי אליהו, אלה אמנם מקומות אמיתיים- אבל בשיריך הם מופיעים בהקשר שלהם עבורך. מנגד כשאתה שר על האישה של סמי, ברור שיש אישה כזאת במציאות.

"ב'מצב' נתתי לעצמי את האישור לא להיות מוגבל לגבולות להקת הרוקנ'רול וברמה הטקסטואלית להיכנס פנימה אל תוך דמויות. אצלי הכל תמיד אמיתי ולא אמיתי באותו הזמן, ולכן אני לא רואה ממש את ההבדל שאתה מצביע עליו. הבדלים בכל מקרה קיימים. השירים כתובים אחרת, אולי בגלל שלמדתי לכתוב יותר טוב. מאז ומתמיד הכוונה שלי הייתה ששיר יהיה על משהו אחד ועל משהו אחר בו זמנית. גם כשאני אישי, זה סוג של הסוואה- כי גם כשאני הכי אינטימי בעולם, אני עדיין בתוך דמות שהיא לא אני".

אפשר לראות דרך שמות השירים שלך, שאתה תמיד מחפש דרמות לכתוב עליהן. האם יש שלום גד של האמצע או שכולך טובל בקיצוניות?

"קודם כל, הרבה פעמים אני מתחיל טקסט מכותרת שיש לי בראש. לדעתי בחיים הפרטיים שלי אני לא דרמטי, אבל כשאני עושה מוזיקה אני רוצה למקם אותה כדבר הכי חשוב שקורה כרגע בחדר. אני לא בא לבדר. אני לא כותב או עושה מוזיקה כזאת, בגלל שאני דרמטי אלא בגלל שאני רוצה שיקשיבו לי. בערך כמו כל אדם שכותב או יוצר".

למה קראת לאלבום החמישי "היהודי המעופף", שילוב של היהודי הנודד וההולנדי המעופף?

"אתה כנראה היחיד שהבין את משמעות השם הזה... כל התקליט ההוא מדבר על זהות של היהודי המודרני. יותר מזה הוא סוג של שיר פרידה מהיהודי הגלותי של המאה העשרים ובראשם למשל: לאונרד כהן, ג'ורג' גרשווין, בוב דילן, לאונרד ברנשטיין, ואפילו אלברט איינשטיין. היהודי המערבי המשכיל ויחד עם זה גם קצת פרוע- עד רגל אחת בחדר ועם רגל שנייה בלהקה ג'אז. זו סוג האישיות שמהווה את השראה לאלבום הזה".

אני דווקא חשבתי שיש פה קריצה לאיש עסקים שבמקום לנדוד, מעופף ממקום למקום.

"הכסף הוא חלק באישיות הזאת. כשאתה חושב על היהודי הגלותי הזה, אתה גם חושב על אמרגן ובאותה הנשימה גם על נגן ג'אז".

ברור שיש מאחורי הטקסטים סיפורים. למשל על "שיר הסטודנט" סיפרת בהופעה הראשונה שנערכה ב"אוזןבר". מה לגבי רונן והמקדש שנבנה המופיעים ב"תנועות מטאטא"- האם אלה רונן בן טל ו"הבארבי"?

"לא ממש, אבל זה יכול להיות. לא חשבתי על רונן בן טל כשכתבתי את זה, אבל לפעמים כשאני שר את זה אני חושב שזה עליו. לגבי המקדש, כשאני מבצע את השיר הזה, אני עושה את זה תלוי במקום. בכל מקרה, אני לא מרגיש צורך לספר על הגוף של הדברים אלא על מערכות היחסים. אחרי שהשיר בחוץ, כל אחד בעצם יכול לחשוב שזה בינו לבין אשתו. הסיפור נשאר אותו הסיפור, רק האירועים משתנים וזה מה שמוזיקה עושה".

כבן אדם, איפה היית באלבום הראשון ואיפה היום?

"באלבום הראשון היה לי חשוב לצאת 'בסדר', 'קול' ולשלוט בעניינים. עכשיו אני מרגיש הרבה יותר משוחרר. אני היום במהלך תהליך של הוצאת המקל מהתחת...".

את כל השירים שלך עד היום כתבת כרווק, והיום אתה כבר נשוי... עכשיו אתה כותב אחרת?

"אתה אומר כאילו זה קשור למקל הזה... (צוחק) קשה לדעת מה השתנה קודם, אני מעריך שהכל השתנה במקביל. האפשרויות והאופי הפנימי... אולי זה דומה לתהליך של הבשלה".

כל אלה התחילו משמות של שירים. המארז החדש של שלום גד. צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של שלום גד

אלי שאולי הוא יד ימינך בכל אחד מהאלבומים של עם "היהלומים". הצליל של הגיטרה שלו, היא בעיני רבים הצליל של "שלום גד". האם יכול להיות אחד בלי השני?

"הסאונד באלבומים הללו, הוא קודם כל של 'היהלומים'. אלי שאולי הוא היהלום היותר דומיננטי, אבל אם גיל פדידה וסתו בן שחר היו פורשים מההרכב הזה, הייתי מקים להקה חדשה ולא ממשיך רק אלי לבד. אלי עדיין בפונץ' ומוציא לבד תקליטים משלו בלי קשר למה שהוא עושה איתי. אם אתה מחפש בכל זאת את המשמעות שלו, אתה יכול לבדוק את זה בתקליטים של 'העבד'- בהם הוא לא מנגן".

על מה יהיה האלבום הבא שלך?

"אני יכול רק לומר שכל השיטה באלבומים האחרונים, היא מהירה- תוך התפשרות על רמת ההפקה, ובאלבום הבא אשתדל לשבור את זה. הוא יהיה עשוי היטב יותר מבחינתי. מבחינת השירים, אני עדיין חוקר את זה. בכל מקרה הוא יהיה המשך למה שהיה בקודמיו, אבל יותר כמו עונה חדשה של סדרת טלוויזיה".

הפכת להיות סוג של זמר שכולם רוצים להעריץ כדי להיות בטרנד התל אביבי.

"טוב, Its abut fucking time... זה היה המצב הטבעי שכל אחד שואף אליו. אין שום דבר רומנטי בלהיות לא מובן או לא אהוב".

בתגובות לראיון הראשון שלי איתך, שפורסם ב-2005 ב"מגזין במה", הגיב מישהו שהוא מעדיף אותך כמו שאתה ולא שתהיה מוכר כמו שלמה ארצי.

"זה בגלל שלרוב אנשים חושבים שכל מי שמצליח הוא חרא, וכל מי שאנונימי הוא איכותי. יש גם גישה שטוענת שככל שיותר מכירים את האמן האהוב עלייך, אתה צריך לחלוק את השירים שלו עם עוד אנשים- במקום שזה יהיה משהו קטן משלך, שגילית פתאום ורק אתה יודע על קיומו. בכל מקרה, אם תבחן את זה תגלה שכמעט ואין שלמה ארצים היום. כשיש מצעד הלהיטי השנתי, אז 3/4 מהאנשים שאני מכיר- לא מכירים את השירים שיש שם. יש המון כוכבים גדולים ומוכרים, זה נכון, אבל ברמה העולמית אי אפשר כמעט שאדם אחד יצליח לשמוע אותם מעבר לרמה השטחית או להכיר את השמות של כולם. יש כל כך הרבה שירים במרחב, אז כל אחד שומע את מה שקרוב אליו. אין בימינו 'שוליים' ו'זרם מרכזי'. יש נישות- כולל הזרם המרכזי, שהוא אמנם נישה גדולה, אבל עדיין נישה".