קרוקודיל בנעלי בית

פורסם לראשונה ב"מגזין במה", פברואר 2005

ערן צור יוצר כאן כבר קרוב ל-20 שנה ויש כאלה שיאמרו אפילו שהוא הפך לקלאסיקה מקומית. הוא מעולם לא סבל מפזילה למיינסטרים ותמיד הלך בדרכו השונה ורצופת הקשיים תוך התמדה, עקשנות וכנות אשר עזרו לו לשים את הסוגיות הקשות שמלוות אותו על השולחן. לאחרונה גם ערך ערב הקראה מספרו הראשון "בית אשמן". הייתי שם כשזה קרה, להלן רשמיי מערן צור בגובה העיניים ולא מגובה הבמה.

 

לפני כמה שנים הפיק הערוץ השני סדרת תוכניות תרבות עם אמנים מתחומים שונים שנקראה "דו"ח אינטימי", ואשר שודרה בצהרי יום שבת (כיום משודרת בשידורים חוזרים בערוץ 10, ח"ל). כל אמן שהתארח שם סיפר על יצירתו וכן קיים מפגשים, לפי בקשתו, עם יוצרים או אנשים אחרים בביתם או בכל מקום שבו חפץ. גם ערן צור הופיע שם באחת התוכניות ובחר לספר על עצמו ועל ההוויה ממנה ינק תוך מפגש עם אנשים ומקומות שהשפיעו עליו בעבודותיו. שניים מהמפגשים, שאני זוכר בבירור, היו ביקור בחנות ספרי אידיש בתל אביב ומפגש עם הכותב ואיש האשכולות הדרוזי נעים עריידי, בביתו אשר בכפר מע'ר בגליל. המפגש בחנות הספרים כוון כדי להדגיש את השפעת השואה על צור (בו סיפר על סיבת שינוי שם משפחתו של אביו מאוסטויבסקי לצור ועל כך שבביתו האידיש נחשבה לשפת סתרים) והמפגש בכפר מע'ר כוון לאותה פעם בה הלחין ושר צור את שירו של עריידי "ירושלים אהובתי", במסגרת פסטיבל שירים שאיחד בין כותבים או יוצרים ערבים ויהודים. מתוך התוכנית נשקפו מאווייו ודרכי החשיבה של צור באופן מעניין מאוד אם כי הוא תמיד עורר עניין כזה או אחר עקב שיריו השנויים במחלוקת. אחת מהסיבות שערב ההקראה סיקרן אותי הייתה הצורך לראות איך ערן צור מתמודד עם כתיבת ספר שאמור לשקף חלק מהלך מחשבתו אם לא את כולו.

  

על ערן צור אין טעם להרחיב את הדיבור כי אין ספק שכבר מדובר באמן מוכשר וביוצר ידוע מאוד שנמצא כאן מאז שנת 1986, ימי להקת "טאטו", דרך להקת "כרמלה גרוס ואגנר" ועד ימים אלה- בקריירת הסולו שלו כאשר בין היתר הוא גם שימש "סנדק" ליוצרים מתחילים ומוכשרים כגון רונה קינן וירונה כספי. רוב הקריירה המוזיקלית שלו לא נסבה סביבו כיוצר בודד (שני אלבומי סולו מקוריים בלבד, אשר גם בהם הוא לא ממש היה לבדו) אלא סביב עבודתו עם יוצרים אחרים (פרוייקט שירי יונה וולך, למשל) ועם ההרכבים השונים בהם השתתף (ובכלל זה "רביעיית מסנר", לאחרונה) כאשר, כמעט תמיד, יובל מסנר (חברו מימי לימודיו בבית הספר "רימון", חיבור שהוביל גם להקמת להקת "טאטו") לצידו. בנוסף לכל אלה ניתן למצוא את צור מתארח בנגינתו אצל זמרים אחרים (ברי סחרוף –"הכל או כלום", רן עפרון ועוד רבים וטובים).

את רשמיו שהפכו לבסוף לספר, החל כותב צור בעת ביקורו בפולין (בעקבות מסע שורשים שערך בשנת 1997 ושבעקבותיו סייר גם בצ'כיה ובגרמניה במשך כמה שבועות) והם נכתבו כקטעים קצרים וחלקיים בעקבות פרצי השראה שנפלו עליו בעת ביקורו במזרח אירופה. מכיוון שצור ערך את ביקורו בסביבות ינואר, רוב המקומות והחנויות סביבו היו סגורים עקב חופשת חג המולד וכך הוא מצא את עצמו יושב בחדרו במלון וכותב את הרהוריו, אך הפעם לא בצורת שירים, כפי שהיה רגיל בד"כ,  אלא בצורת דפים שלמים של מילים בעקבות מה שכינה: "חוויה שפתחה לי דלת כבדה מאוד שהייתה סגורה הרבה שנים". אולם עבודתו זאת נעשתה לפרקים ונדחקה לשוליים במיוחד בגלל פרויקט שירי יונה וולך, עליו עבד זמן קצר אחרי שחזר לארץ. בין לבין, הקטעים שכתב נכנסו למגירה ולעיתים היה מוסיף להם קטעים או שורות נוספות בהמשך למה שכתב עד אז. רק בשנת 2001 החל צור לעבוד על הספר בצורה רצינית. הדבר קרה בעקבות פגישה עם עורך הסיפורת הישראלית בהוצאת "כתר", שמעון אדף, שביקש ממנו לראות חומר כתוב שיש לו על מנת לעזור לו לפתח אותו לספר. באותו הזמן גם התחתן צור עם אשתו אביטל, לימים אם בנו, ולמעשה התבגר יותר בתפיסתו הכללית, דבר שעזר לו מאוד לכתוב את הספר שכן הוא ראה במי שיושב לכתוב ספר אדם מבוגר ובשל מאוד מבחינת צורת המחשבה שלו ויכולת הניסוח שלו. בראיון שערך עם אמיר בן דוד לעיתון "הארץ", בכתבה אשר ליוותה את צאת ספרו, אמר צור ש"במשפחה שלי זה היה האידיאל. אמן, המקסימום שהוא יכול להגיע אליו זה לברוא עולם בספר. לא כמו בשירים, שיש המון רווח בין מילה למילה, פה אתה צריך למלא את הרווח הזה, לברוא את העולם על הפרטים הקטנים שלו". כך למעשה חינך אותו אביו המנוח חנוך שדמותו מופיעה בצורה כזאת או אחרת בספר תחת השם "חנוך אשמן" ובאחד משיריו המוכרים- "חנוך מחנך".

עלילת סיפרו של צור, "בית אשמן", מתרחשת בחיפה של שנות ה-70 על רקע הקולנוע הישן שהקרין סרטים פורנוגראפיים, הרחובות החיפאים הישנים, לשכת הגיוס בחיפה ובכלל סובבת סביב האווירה הכללית של ישראל באותה תקופה כאשר מעל תמיד מרחפת שואת יהדות אירופה. בספר מתוארות שתי משפחות: בני משפחת אשמן (ההורים אהרון, אמונה וילדיהם תמי, יהודית ובועז) ובני משפחת אוסטרובסקי (חנוך, רות ועירן הקטן), שנחלצו מתופת השואה, שנפגשות בשבת גורלית אחת לסעודה. במוצאי אותה שבת יורד בנם של האשמנים, בועז, אל מרכז העיר והביקור גורר אחריו אפקט דומינו של מאורעות שמשנים את עולמן של שתי המשפחות. הסיפור מתרחש במהלכם של כמעט שלושה ימים והוא מביא את בני שתי המשפחות אל מעגל של חיים ומוות, בו עולים על פני השטח זיכרונות מודחקים, רגשות אשם, יצרים, תככים וסודות שהוסתרו במאמץ רב. עלילת הספר מחולקת לעשרה פרקים כאשר לעיתים כל מספר את אותו הסיפור מנקודת ראות של דמות מרכזית אחרת בעלילה המקורית. באופן כללי, דמות המספר כאן איננה ברורה בתחילה ובסוף הספר מתבררת זהותה. 

ערן צור, תמונת יח"צ

ביום רביעי אחד של ינואר האחרון הגיע ערן צור ל"מרתף 10" החיפאי וערך ערב הקראה מסקרן מספרו. מלכתחילה יועד ערב זה להיות ערב הקראה כמעט לכל אורכו ולא עתיד היה לכלול הופעה של ערן יחד עם נגן מלווה, קרי יובל מסנר, אם כי ניכרה אכזבה קלה בקרב הקהל המקומי שהתאסף לשמוע אותו- אשר חשב כי בכל זאת חשב צפויה כאן איזושהי הפתעה חשמלית לקראת סוף הערב. ללא ספק, גם המעטים אך בהחלט לא הבודדים שהתאספו לערב זה באו בידיעה ברורה לשמוע מה יש לערן צור לומר על ספרו ולקבל טעימה מהעולם אותו הוא מכיל. הערב חולק לשלושה חלקים- ההקראה מספרו, הקראת שירים של כותבים אחרים, שאלות הקהל ולסיום כמה שירים מוכרים של צור עצמו.

את ערב ההקראה התחיל ערן צור ב"ערב טוב" מנומס וסיפר איך עתיד הערב להיות מבחינת תוכנו. את ההקראה לא יכול היה לבצע באופן מושלם מבחינתו מבלי להשרות על הקהל את האווירה שרצה והוא עשה זאת לצליליו של יובל מסנר שבקעו מדיסק אותו הקליט עימו, מבעוד מועד, בהתאם לקטעים שהחליט להקריא ואשר עתידים לצאת בקרוב על גבי דיסק שיתווסף למהדורות מוגבלות של ספרו. כך עמד צור על הבמה המעט מוגבהת של "מרתף 10", אל מול עיני הקהל שמילא את המקום ומנה כ-60 איש, והחל לקרוא לצליליו של מסנר. יש לומר כי ההתחלה הייתה מעט שונה ממה שהיה רגיל צור בהופעותיו מול קהל, אותו הוא לא ממש ראה בדרך כלל עקב הבמה המוגבהת והחושך היחסי שנופל עליו. הפעם הוא היה ממש בלתי אמצאי עבור מי שבא לצפות בו, והייתה ניכרת עליו ההתרגשות מפאת נפילת חומות ה"דיסטאנס" בינו ובין קהלו. הוא אף ציין שחוויה זאת "מאתגרת גם בשבילי וגם בשבילכם". זאת בעיקר כי צור לא היה רגיל לערוך ערבים מהסוג הזה באופן כללי והדבר הכי דומה שעשה עד היום היה סדרה של שלושה מפגשים באוניברסיטת ב"ש, ממש לאחרונה, בו סיפר על יצירותיו. 

אחרי דקה ההתרגשות עברה וצור החל להישאב פנימה לספרו. הקטעים שקרא כללו תיאורים גרוטסקיים ו-וולגריים, אשר כוונו במיוחד להיבט מסוים בספר- הנטיות המיניות של הגיבור ולא היו קלים בדרך כלל לשמיעה ולעיכול לאדם רגיל מן היישוב. מי שבא לשמוע את צור היה מן הסתם מוכן היטב לדברים האלה שכן אף אחד לא קם ועזב את המקום בזמן ההקראה. כמה קטעים שקרא (וכמה שלא קרא, אך מופיעים בספר), היו בעצם הרחבה של כמה משיריו ("המכסה הירוק", "עלבון גדול", "חנוך מחנך" ועוד) ולעיתים נשמע קולו וסגנון כתיבתו כשל ערן צור הישן משלהי שנות השמונים ותחילת התשעים המוכר משירים כמו "ואז הגיעה בטי", "בדידותי", "בחצרות בחושך" ועוד. 


תוך כדי הקראת הקטעים, דאג צור להסתכל לאנשים בעיניים כדי להשרות דרמטיות להקראתו זאת, (אולי כדי להוסיף מימד של מספר סיפורים מיומן)/ נוסף על כך בזמן התגברות המנגינות הוא הקפיד להגביר את קולו והאדים מרוב "הקראות הזעם", שכללו גם מעט הקזות רוק מפיו הזועם אשר אותו דאג לעיתים לעוות באופן מפחיד כשם שהיה עושה בתחילת דרכו המוזיקאלית.כאשר סיים את הקראותיו ניגש צור לשיר, בליווי גיטרה אקוסטית או באס, כמה משיריהם של יוצרים אחרים, אותם הלחין. בין היתר הוא שר שיר של אבות ישורון ("יונתי"), יונה וולך ("אתה חברה שלי") וכן שיר של דליה רביקוביץ, את "ירושלים אהובתי" של עריידי וקטע מפרי עטו בשם "הנה אני בברלין" אשר אותו הקריא באוניברסיטת תל אביב ביום השואה וגרר תגובות מתגובות שונות. את השיר האחרון דאג צור לנגן על הבאס בעל הצליל המתכתי ותקיף שהישרה את תחושותיו, בעת כתיבת השיר, על הקהל. אחרי הפסקה קצרה חזר צור לחלק השאלות עליו, יצירתו ועל ספרו.

השאלות הראשונות נסבו סביב השירים ששר צור אחרי ההקראה, ואחריהן הגיעו שאלות על תהליך העבודה על הספר, על צורת הכתיבה ועל החלקים האוטוביוגרפיים שבו. צור השיב בקפידה על השאלות והסביר את התהליכים שהביאו אותו לכתוב ולגבש את עלילת הספר מהקטעים אותם אסף וכמו-כן, גם סיפר על נגיעת השואה בכמה דמויות בספר כגון האב לבית אשמן, אשר חרף דתיותו החיצונית מעשיו מעידים אחרת. בכלל, צור סיפר על ההסתכלות השונה על הדת מצד אשכנזים לעומת ספרדים, אשר לא עברו את השואה והם בד"כ רואים בדת עניין מסורתי גרידא. אגב כך, אחד מהמשפטים שאותו קרא צור מספרו ומהדהדים אצלי חזק בראש עד עכשיו הוא "אני לא אשם שנולדתי אשכנזי". משפט זה אוצר בתוכו כאב עצום שפשרו מתברר בייחוד כאשר לנוכח הקיפוח והסבל של בני עדות המזרח, כפי שמתואר בספר, עומדים ניצולי השואה וילדיהם שנולדו בארץ אשר חוו יום יום את הסבל שעברו הוריהם כפי שחווה זאת בנו של חנוך, עירן, כאשר אביו בא להרצות בבית ספרו על השואה שעבר אך כאשר ניסה לפתוח את פיו הוא נאלם דום, עזב את הכיתה נסער והחל לבכות בחוץ בשל הזיכרונות הקשים שאפפו אותו. מיותר לציין שמאורע כזה הוא טראומתי עבור ילד בן 7 אשר חבריו רק מחפשים תירוץ ללעוג לו.

על תהליך הכתיבה עצמו סיפר צור, שהוא הקצה שעות מזמנו, באופן מובהק, על מנת לשבת ולכתוב את ספרו למרות העיסוק המתמיד בטיפול בנו התינוק, לגביו אמר צור ש"היציבות שהמשפחה דורשת לצד אי הצורך לצאת ולחפש, מעניקים מסגרת". עוד שאלה שעלתה הייתה על ההבדל בין כתיבה לשירה, עליה השיב צור תוך ציטוט מז'אק ברל: "כשאני כותב שירים אני בן-אדם, כשאני שר אותם על הבמה אני קוף", בהתייחס לכך שכאשר הוא נמצא על במה הוא לא מחדש דבר אלא שר משהו מוגמר וכשהוא יושב לכתוב, הדברים שיוצאים הם דינאמיים וכרוכים במחשבה תוך מאבק מתמיד לשזור את המילים באופן הכי טוב שאפשר. כאשר נגמרו השאלות על הספר החלו השאלות המעט אישיות שלא ממש היו קשורות לעבודתו, כך למשל ביקשה בחורה אחת שישבה מאחוריי לשאול את צור שאלה אסוציאטיבית: "אם לא הייתי מוזיקאי, הייתי..." צור חייך, חשב לרגע ובקולו הווקלי הכריז: "קרוקודיל". מיותר לציין את פרצי הצחוק שהדהדו מהמקום. צור יש לומר, נשאר רציני משהו עם חיוך קטן. באיזשהו מקום ההמשלה הזאת נכונה בהוויה המוזיקלית שכן צור, שיחגוג את יום הולדתו ה-40 בעוד כמה חודשים, דומה ליצור פרה-היסטורי חזק ותקיף, חד שיניים ובעל עור מחוספס. הסבב הסתיים אחרי קרוב לשעה ואחריו חזר צור לנגינה ושר שלושה שירים לבקשת הקהל: "בלילות של ירח מלא", "קיץ" ואת "עלבון" (אשר לפניו קרא קטע מספרו בו עירן אוסטרובסקי חולם על כך שאימו נוטשת אותו במרכז הדר שבחיפה).

כפי כשכבר צוין, ערב היחיד הזה היה למעשה קיצור סדרה של שלושה מפגשים שערך ערן צור בנושא העבודה על ספרו ובכלל, באוניברסיטת ב"ש ושילוב בתוכנו את שלושתם גם יחד. בסופו של עניין, אני בהחלט חושב שערב ההקראה היה מעניין מאוד ונתן פרספקטיבה שונה מזאת שהייתה לי על צור כאמן יוצר, מה גם שהוא גרם לי לסקרנות טבעית של קריאת הספר לא רק כדי לדעת מה עלה בגורלו של הגיבור ולדעת יותר על היבטיו השונים הרבים, בהם צור לא נגע, אלא גם לקרוא את הספר שנכתב בסגנונו המיוחד. צור כותב בשירו "שולחן הכתיבה": "כותב את המילים/מסתכל על עצמי/אני לא בדיוק האדם החופשי/שיושב על כיסא מול שולחן הכתיבה/וכותב" ואני נוטה להסכים איתו- אם מישהו באמת חשב שהוא יוכל להיכנס לראש של ערן צור דרך ערב כזה, שיריו או ספרו אני באמת חושב שהדבר כמעט בלתי אפשרי. יתר על כן, על כל דבר שצור סיפר בספרו, בשיריו ובערב זה אני משוכנע שהוא דאג שלא לספר או להסתיר משהו אחר מתוך סיבות ברורות.

 

לא בדיוק האדם החופשי שיושב על כיסא מול שולחן הכתיבה וכותב. ערן צור. צילום: יח"צ

   

ולסיום 10 דברים שלא ידעתם על ערן צור:

1)ערן צור נולד בקרית ביאליק בשנת 1965. את תקופת ילדתו והתבגרותו העביר צור בקריות של חיפה, אביו היה מורה בבית הספר מקצועי שליד בתי הזיקוק ודמותו משתקפת בשיר "חנוך מחנך" וכאמור כמו גם בספר הבכורה שלו, "בית אשמן".

2)כאשר היה ערן צור תלמיד בתיכון "אורט", שבקריית מוצקין, הוא היה מתעמת לרוב עם המורה להיסטוריה, כאשר היה מנסה לקחת את השיעור לויכוח משמעותי בעוד המורה, שהיה מיושן, היה מעביר את שיעוריו באופן רציף ומשעמם. הדבר גרר ויכוחים רבים ויום אחד התעצבן המורה ובלהט הרגע הרים את קולו והטיח בו: "מי אתה חושב שאתה בכלל?!" צור, שקם והחל לאסוף את חפציו באיטיות, השיב לו בשקט תוך שהישר מבט בעיניו והתעכבות על כל הברה: "א-נ-י, ע-ר-ן צ-ו-ר, א-נ-י" ויצא מהכיתה מבלי לחכות לתגובה.

3)ערן צור לא רצה להתגייס לצבא על רקע היותו פציפיסט, אך בסופו של דבר שוחרר ממנו מסיבות בריאותיות. באחת הפעמים שאל אותו אחד מחבריו בתיכון (יוצא להקת "אבטיפוס", אמיר בן דוד, ח"ל): "מה אם מישהו יכנס אליך לדירה ויאיים על חייך? גם אז לא תילחם?". צור ענה לו לאחר מחשבה: "במקרה זה אהיה קורבן תמים של האבסורד".

4)בשלב מסוים, אחרי שלא גויס לצבא, הוא עבר לגור לבדו ברחוב גבעת דאונס, בשכונת אחוזה, שבחיפה כדי לנסות להראות לעצמו כמה הוא עצמאי ולא תלוי באף אחד. הוא לא החזיק מעמד הרבה זמן שם וכעבור קרוב לשנה, עזב עקב ייאוש וחוסר בחברה שכן לא הכיר שם אף אחד. דבר אחד טוב יצא מהסיפור הזה - השיר "בדידותי" שלימים הוקלט עבור להקת "טאטו".

5)באלבומו של צור שיצא בשנת 1995, "עיוור בלב ים", לצד הלחנים של יובל מסנר והעיבודים של ארקדי דוכין ניתן היה למצוא גם את אריס סאן, שנפטר ב-1992, וסימפול שלו מנגן על הבוזוקי מופיע בשיר "מדינה".

6)בשנת 1997, חידש ערן צור את שירו של אהוד מנור, בביצועו המקורי של אלי מגן, "עד סוף הקיץ" לפרויקט "עבודה עברית", כמו-כן צור היה שותף להקראת סיפור של אתגר קרת "סיפור אחד וזהו", שיצא על תקליטור וערך אוסף שירים בשם "אהבה דואבת" שהוציאה NMC בשנת 2002.

7)בשנת 2000 יצא צור, עם עמיר לב ואביתר בנאי לסיבוב הופעות בארה"ב, אבל הדבר היה שגרתי בשבילו שכן הוא אוהב ורגיל לחלוק במה עם אמנים אחרים כמו שלומי שבן, (איתו ערך כמה הופעות ברחבי הארץ תחת השם "הוא והוא") חמי רודנר, יזהר אשדות, אסף אמדורסקי ועוד.

8)את המוזיקה של ערן צור ניתן למצוא גם בסרטים. כך למשל הוא חידש את "נשל הנחש" של מאיר אריאל לסרט "שורו" של גביזון בשנת 1991, הלחין מוזיקה לסרט "מלכה לב אדום", שיצא בשנת 1996, לסרט הצרפתי "Beau travail", בשנת 1999, וביצע את השיר "צא לדרך" במיוחד לסרט "סיפור קיץ" שיצא לאקרנים לא מזמן.

9)בשנת 1993 העלה תיאטרון חיפה את ההצגה על האונס בקיבוץ שומרת בגירסתו הראשונה (עם שי קפון ומשה בן בסט מ"עניין של זמן"). ניגן צור בגיטרת בס בעת המעברים והוסיף נהמות בזמן קטעי האונס. 

10)הוא מרכיב משקפיים לראייה מרחוק המשמשים אותו גם לקריאה, אך בהופעות הוא מקפיד להוריד אותן. את הסיבה לכך הוא גילה בצ'אט שערך לא מכבר באחד הפורטלים- הוא מעדיף ליצור ריחוק חזותי מסוים בינו לבין הקהל, אך אולי גם משום פחד במה ברמה כזאת או אחרת.

דיסקוגרפיה:

"רביעיית מסנר"- NMC 2004

"פרפרי תעתוע"- NMC 2001

"תכלית בתחתית" - NMC 2000

"אתה חברה שלי"/ משירי יונה וולך המולחנים -  NMC 1997

"עיוור בלב ים"/להקת "כרמלה גרוס ואגנר" - NMC 1995

"פרח שחור"/להקת "כרמלה גרוס ואגנר" – NMC 1991

"חתוך תוכן"/להקת "טאטו" – NMC 1988

לעיון נוסף:

"בית אשמן", הוצאת "כתר", 2004

לינקים:

הדף של ערן צור ב"מומה"

האתר של ערן צור

קסם של פעם בחיים

פורסם לראשונה במגזין במה, ינואר 2005

אם אזרוק עכשיו לחלל האוויר את השם עמיר לב וודאי תאמרו "מאיפה לעזאזל השם הזה מוכר לי?". אחר כך תזרקו אליי תשובה בסגנון "עמיר לב? זה לא זה ששר את השיר נגד גלגל"צ?" או "עמיר לב? זה לא ההוא ששר קינות מזרחיות?". אולי מישהו יחשוב שאני עובד עליו וזה בעצם קרוב משפחה שלי. למעשה מי שממש לא מעורה במוזיקה ישראלית לא ידע שמדובר ביוצר ענק שיוצר כבר קרוב ל-15 שנים מוזיקה הישראלית שונה וייחודית יותר ממה שאנשים רגילים לשמוע מזמרים ישראליים בדרך כלל והוא בעל קהל שומעים קבוע ומכור. הנה כתבה על זמר שהוא בעצם קודם כל אדם ואין לו שום קשר אישי או משפחתי אליי, למרות שכל מאזין כמעט ייתחבר אליו ויחשיב אותו בתור אחד מחבריו הטובים ביותר. 

תמונה מהמרתף. עמיר לב בהופעה. צילום: אבי נתן

עשו ניסוי קטן, שאותו תוכלו לבצע זאת גם בביתכם – הרימו טלפון ועשו סבב קצר של שאלה זהה בקרב חוג מכריכם הקרוב, מאלה שמכירים יוצרים ישראליים. שאלו אותם אם הם שמעו על אחד, עמיר לב ותראו מה תהיה תשובתם. חלק לא מבוטל יאמר שהוא לא שמע על זמר כזה, חלק מהאחרים יאמרו שהשם נשמע להם מוכר ויבלבל אותו עם נמרוד לב ורק אחוז קטן יאמר שהוא מכיר כמה שירים של עמיר כמו "אריה ורותי", "קסם" ו"כחול וירוק". אם ממש יהיה לכם מזל, תגלו גם מישהו שהוא "פריק" של עמיר לב ומקפיד לפקוד את הופעותיו באופן די סדיר, ממש כמוני.

משום כך, גם סביר להניח כי גם אתה או את לא ממש יודעים על מי מדובר ולכן, לפני הכל, הנה רקע כללי קצר על עמיר לב - על קצה המזלג ממש. עמיר לב, הזמר בעל הקול המחוספס שלעיתים נשמע דומה ללאונרד כהן בצעירותיו,  נולד בשנת 1962 בחולון והחל לכתוב שירים מגיל 18. לב הוא זמר מסוגו של מאיר אריאל מכמה מובנים. ראשית הוא כותב ומלחין את שיריו לבדו, שנית דומה שאין הוא ממש שר אלא מספר בקולו סיפור הכתוב היטב ושלישית נדמה לעיתים שמולנו עומד משורר שהלחין את שיריו. לב הוציא בשנת 1991 את אלבומו הראשון, בעל השם הבלתי אפשרי, "רוצה לראות אתכם במקומי" ותחת הקרדיט "עמיר לב וחברים". זאת כשנתיים לאחר הוצאת תקליט שדרים לרדיו ובו השיר "הכל כמו ראי", אותו כתב והלחין. למרות שהתקליט הראשון של עמיר הופק ע"י לואי להב וברשימת הקרדיטים היה ניתן למצוא את גיגה, ערן פורת ואת משה לוי (שאגב עבדו עם מאיר אריאל בזמנים שונים בחייו) כנגנים ואת דנה ברגר ואתי אנקרי שנתנו בקולן, הוא מכר כ-400 עותקים בהערכה גסה מאוד ובסופו של דבר נגנז מהמדפים. לב חיכה עוד כארבע שנים כדי להוציא אלבום נוסף שנשא את שמו, עם שירים שכתב והלחין בעצמו. יציאת אלבום זה התעכבה כשנתיים בערך, בשל מותו הפתאומי של יוסי אלפנט שעזר ללב להגיע למקום רוקיסטי יותר ולמעשה גרם לו לגבש את סגנונו הכל כך אהוב. את ההפקה המוזיקלית לאלבום עשה עודד פרח (שהיה טכנאי ההקלטה באלבום הקודם של לב), אולם את העיבודים שבאלבום ולמעשה גם חלק מעריכה המוזיקאלית עצמה עשו עודד שכטר, רועי שקד, מוטי ביקובסקי (סולן להקת "מים") וכן לב בעצמו.

האלבום החדש, כבר היה בשל יותר מקודמו. את רוב שיריו כתב לב כשהיה בערך בן 18, ובעל סאונד אחר לגמרי- כך שגם אדם ללא שמיעה מוזיקאלית יכול לחשוב בטעות שלא מדובר באותו האיש מהאלבום ההוא. אגב, גם עמיר לב בעצמו טען לא אחת ש"עמיר לב" הוא האלבום הראשון האמיתי שלו ולא בכדי. למרות השירים הטובים מאוד שבאלבום, עוד אלבום שלא יצא ממערכת הסטריאו שלי לפחות כמה חודשים טובים ושלטעמי ניתן לשמוע אותו מתחילתו ועד סופו, מה שנשאר אצל רוב תחנות הרדיו היו רק השירים "אריה ורותי" ו"קסם", שאגב רבים בילבלו בינו לבין שירו של נמרוד לב (אין קשר משפחתי) "זה כל הקסם" שיצא באותה תקופה. שוב עברו כמה שנים, במהלכם הופיע לב כדי לבסס את עצמו בקרב קהלים חובבי רוק ובשנת 1998 הוציא את תקליט האולפן השלישי שלו תחת השם "פעם בחיים", שכבר היה אלבום בוגר, אינטימי ופחות קל לעיכול בשל שיריו הכתובים היטב. רבים טוענים ש"פעם בחיים" הוא אחד האלבומים הטובים ביותר שיצר יוצר ישראלי מעולם וללא ספק אופן כתיבתו הקולח ולחניו לא דומים לשום דבר אחר שנשמע אז וגם היום. את הפקת האלבום עשה אמיר צורף, שגם ניגן בגיטרה חשמלית בכמה שירים באותו האלבום ושרבים יאמרו שבינו לבין לב רב הדימיון על השוני עד שלעיתים נדמה ששניהם מנגנים באותו אופן. אגב באחד הראיונות איתו, אמר לב ש"החיבור עם אמיר הוא חזק מאוד – הוא אדם שיכול לגרום לך לצחוק איתו או לבכות איתו". כך למשל, ניתן לשמוע בשירו החדש של אביתר בנאי "תחרות כלבים" צליל שמזכיר מאוד את עמיר לב בהופעותיו בשל נגינתו של צורף בו. בשנת 2000 יצא אלבום שתיעד הופעה חיה ב"בארבי" התל אביבי ובמהלכו היו הופעות אורח של אביתר בנאי, סיוון שביט ורפי פרסקי. באותו האלבום היה גם שיר חדש, שהוקלט באולפן יחד עם אביתר בנאי, בשם "הכנר התורכי" שזכה בזמנו להשמעות רבות ברדיו.

בשנת 2002 החליטה חברת NMC לחתום עם לב על חוזה מראש לכמה אלבומים ולתת לו מרווח מחשבה ונשימה כדי שאלבומיו העתידיים לא יצאו בלידה מוקדמת אלא ילוטשו עד כמה שניתן וכך, כשנה אחרי, הוציא לב את אלבומו החדש "לפעמים אני מאושר", שקיבל את שמו משורה בשיר "אל תדאגי". האלבום החדש הוא אופטימי יחסית לאלבומים הקודמים, אבל הוא כולל גם את אחד השירים העצובים ביותר של לב- "שמוליק". שוב כיוון לב יותר גבוה מאשר זמרים אחרים וגרם לכך שרק שני שירים ("ותינוק" ו"אוקטובר") נשארו באוזן לאחר כמה חודשים אחרי הוצאת האלבום וגם זאת רק בגלל הלחן הקליט יחסית והיותו "אתנחתא אינטלקטואלית" מהרוטינות שבדרך כלל משמיעים בגלגל"צ. דוגמא מצוינת לכך היא שרבים לא יודעים ש"ותינוק" מדבר בעצם על העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר ושיברה, כי הם פשוט לא הקשיבו למילים אלא העבירו את השיר מעבר לכתף. את האלבום הפיק לב כמעט לבדו, כאשר את שיר הנושא הפיק יחד עם יובל בנאי שעזב אחרי כמה חודשים ספורים של הפקה לטובת הופעות האיחוד של "משינה". בסופו של דבר, לב עשה את הפקת האלבום לבדו מכיוון ש"לא מצאתי מישהו שיפיק את האלבום..." מבחינת הקו המנחה שבעבודותיו של לב, שאינן עולות בקנה אחד עם דרישת הקהל הרחב.

עמיר לב אהב ואוהב להופיע וכמה שיותר, אבל אהבה זאת התנגשה עם העובדה שלא רבים מכירים את לב ואת שיריו. כך מצא את עצמו לב בדילמה – האם "להוריד" את רמת שיריו ו"לצאת החוצה ולמכור", כפי שאמר לו אחד מהאנשים איתם דיבר על אפשרות שיפיקו את "לפעמים אני מאושר" או האם להישאר באותה מגמה של חוסר התפשרות למכנה המשותף הנמוך? לב מספק בעצמו את התשובה באופן גלוי. כך למשל, אמר באחד הראיונות לקידום האלבום ש"אני לא יודע אם אני יכול לבוא ממקומות כאלה" (כלומר "לצאת החוצה ולמכור", ח"ל)  כי "קודם כל אני צריך לסבול את עצמי..." לעמיר לב תמיד היה חשוב מאוד שהצליל שבהופעותיו יהיה אותו צליל ועיבוד מאלבומיו ולא להיפך. לשם כך הוא איגד סביבו להקה, בעל הרכב קבוע פחות או יותר במהלך השנים, שגם מנגנת איתו באלבומו החדש. מדובר חבורה מוכשרת מאוד הכוללת באופן קבוע את גולן זוסקוביץ' (שמנגן באלבומיו האחרונים של עברי לידר) על הבס, איתי בלטר (שהיה חבר בלהקת "גוונים כהים" יחד עם ירדנה כספי וכן זמר מוכשר בעצמו – שתקליטו עומד לצאת בקרוב), אסי ששון (מתופף של להקת "ג'ירפות") על התופים ובאופן משתנה גם את עודד שכטר על הבס (חבר בלהקת "היהלומים"), אמיר צורף (חבר בלהקת "רוקפור", לשעבר חברת ב"ג'ינג'יות" ומפיק מוכשר בפני עצמו) על גיטרה חשמלית, את אחיו שגיא (חבר בלהקת "מים" יחד עם ביקובסקי ושמנגן בין היתר עם שרון רוטר ואתי אנקרי) או לסירוגין את מוטי ביקובסקי על הגיטרה החשמלית. עם להקה זאת הוא יצא במהלך השנים האחרונות להופעות בכל רחבי הארץ כשהוא מקפיד להופיע ב"צוותא" תל אביב, ב"בארבי" על סניפיו, ב"מרתף 10" וב"סיטי הול" החיפאיים.

רצה הגורל, וגם אני, ועמיר הגיע עם להקתו ל"מרתף 10" שבעירי, חיפה, לפני כמה שבועות, באחד מימי חמישי של חודש דצמבר. בדרך כלל אני מחפש בקרב חבריי, מביני העניין, פרטנרים להופעות של זמרים ישראלים כמו שלום חנוך, דני סנדרסון מיכה שטרית, ערן צור, "החברים של נטאשה", "איזבו" ועוד רבים וטובים, אליהם אני מקפיד ללכת מתי שהם מגיעים בעיר או כשיש הופעה גדולה מחוץ לעיר, כמו פסטיבל ניצנים האחרון, ימי סטודנט למיניהם או מופעי איחוד כמו זה של "החברים של נטאשה", שהיה במצפה שלם. במקרה של עמיר לב העניין שונה שכן אף לא אחד או אחת מקרב אותם חברים (ללא יוצאים מן הכלל) לא מכירים את עמיר לב (בין אם את האיש או את שיריו) ולא מוכנים ללכת להופעות שלו מחשש להתאכזב, אבל אני אף פעם לא דואג שאהיה לבדי בהופעה, כי למרות שעמיר לב לא מוכר כמו שלמה ארצי או שלום חנוך יש לו קהל די מכור וקבוע בשיעור של לפחות 60% באיזור חיפה (אני בכלל לא רוצה לחשוב מה אחוז המכורים שיש לו בתל אביב) כך שאני כבר מכיר פחות או יותר את הפרצופים של רוב האנשים בהופעות ואף יותר מכך – אני מכיר אישית לפחות שני אנשים שבאים באופן קבוע להופעות של לב. מיותר לציין שביום ההופעה הזאת, היה "מרתף 10" בתפוסה מלאה ואף יותר מכך. אגב, "מרתף 10" הוא לא מקום שגרתי להופעה שכן רוב מקומות הישיבה הם על "פופים" או על שרפרפים והבמה כמעט ולא מוגבהת מן הקהל. כל אלה גורמים לזמרים הבאים למקום (יעל לוי, מיכה שטרית, אסף אמדורסקי, רונה קינן ועוד רבים וטובים) להרגיש נינוחים ממש כמו בסלון ביתם ולקהל להרגיש אינטימיות וקירבה לזמרים.

מופע החימום של לב היה שייך הפעם לאחד מנגניו, איתי בלטר, שעומד בקרוב לחבוק אלבום ראשון. מאז ומתמיד ידע לב לתת קרדיט רב מאוד לנגניו ולא להשאיר אותם מאחורי הקלעים וכך בעיקר במקרה הזה ובמיוחד במקרה הזה, שכן בלטר ולב הם חברים טובים מאוד וניגנו יחדיו הרבה שנים. בלטר, שהחליט לצאת לדרך מוזיקאלית משלו ולעזוב בינתיים את להקתו של לב כדי להתמקד באלבומו, שר ארבעה שירים, מביניהם אזכיר את "הפחד שתלכי" ואת החידוש לשירו של אלכסנדר פן "סורו מני", וליווה את עצמו בקלידים. מכיוון שאין אני מכיר את יתר אלבומו של בלטר, רק אומר שמשמיעה ראשונה של שיריו נראה כי הוא יודע לכתוב היטב אך הלחנים של רובם לא ממש עשו להם צדק. אני רק מקווה שצליל שלהם באלבום יותר קצבי ועשיר. אחרי בלטר, עלה לב עם להקתו וללא איתי בלטר. מכיוון שבלטר לא ניגן בערב זה עימו, את קטעי הקלידים ניגן אמיר צורף (שאגב ניגן בקלידים באלבומו של יגאל כרמל "מכתבים לסיבליה"). עמיר לב הוא זמר מאוד שונה מהבחינה הזאת שהוא נטול פוזה לחלוטין, כך למשל הוא ולהקתו מכוונים את כליהם כשהם כבר על הבמה ולב עצמו מרגיש חופשי לספר סיפורים על חייו האישיים כקטעי קישור בין שיריו. אגב, יאמר לזכותו של לב שלכל הופעה הוא מכין בטוש כחול רשימה רבה מאוד של שירים ממנה הוא בד"כ בוחר לשיר כמה משיריו המוכרים כמו "ערב ראש השנה", "רחוב נחמני", "כחול וירוק", "עננים שחורים", "אוקטובר", "כבוי" ואת "אריה ורותי" (שבדרך כלל מסמנים את סוף ההופעה) ולפחות 20% שירים שונים מאלה ששר בהופעותיו הקודמות, חלקם מוכרים יותר (כמו "שש שעות", "מחכה", "המים הכחולים" ו"פעם בחיים") וחלקם מוכרים פחות (כמו "MY GIRL", "החורף" ו"היא ואני"). בנוסף לאלה, עמיר גם שר לעיתים נדירות שירים שהוא בד"כ לא אוהב לשיר בהופעות כמו "הכנר התורכי", "קסם" או "שמוליק".

לב מקפיד תמיד שלא לשיר את אותם שירים בכל הופעה, אלא לגוון וכך גם הוא עושה בסיפוריו (שלא תמיד ברור אם הם אמיתיים כי הוא מספר אותם בכנות ובקריצה של מספר סיפורים). בכלל גאולת הכותרת של הופעותיו של לב היא הסיפורים הקטנים שהוא מספר בין מקבץ של שירים שדומים יותר לסיפורים של אדם וחבר קרוב מאשר זמר כמו גידי גוב, למשל. יוזכרו כאן כמה סיפורים כמו הסיפור על בנו הקטן אותו ניסה להרדים בשירים של אחרים כי לא הצליח למצוא שיר שקט משלו לשיר לו כי כל השירים שכתב עצובים, סיפור הפגישה עם שמוליק קראוס ליד אחת המצבות בבית הקברות הגדול בחולון (כשהיה לב בין גיל 16 והתערב עם חבריו שהוא יכול לחצות אותו בלי פחד) ועישן איתו סיגריה או את הסיפור על יום רע במיוחד בו פגש אישה שחזרה לארץ מארה"ב (שחשבה שהוא בעצם אריק סיני...) ואחרי הפגישה איתו גילתה שאיבדה את כל רכושה או הכנר משכם אותו הזמין לנגן איתו אבל הוא נתקע במחסום של צה"ל והיה צריך לנגן להם וגם סיפורים על שיריו כמו "קסם", עליו אמר לב באחת ההופעות שלו שהוא נכתב אחרי לילה של פסטיבל הופעות זמרים במהלכם מישהו הכניס לו למשקה משהו. כשהוא חזר הביתה הוא כתב את השיר בחמש דקות ועד היום קשה לו לשיר אותו בהופעות כי מתקשה להיזכר במילותיו. דומה שכשלב מגיע להופיע הוא מגיע לסוג של תרפיה קבוצתית. החיבור של לב עם הלהקה מאוד חזק ומורגש שהם פשוט נהנים לנגן ולא נותנים לתבניות הלחן מהאלבום להכתיב להם כמה זמן לנגן או מתי לקחת סולו. כך קורה ששירים כמו "עננים שחורים" ו"שש שעות" הופכים משירים של חמש דקות לשירים של כמעט עשר דקות, שרובם סולו גיטרה חשמלית של לב. אצל לב אין הופעה הדומה לזאת שקדמה לה ולמרות שאיננו פרפורמר במה כמו ירמי קפלן או חמי רודנר הוא גורם תמיד שאף אחד לא יצא מהופעותיו מאוכזב או לא מרוצה משום שאת הבמה הוא מפנה תמיד לצלילי הגיטרה שלו.

לסיכום אמחיש את גודלה המועט, אם בכלל של היכרות הקהל הרחב עם עמיר לב בסיפור הבא. לפני כמה חודשים התקיים פסטיבל "שיר היונה" על חוף דוגית שבכנרת וכלל הופעות קצרות של מספר זמרים ישראליים, חלקם מוכרים יותר וחלקם פחות. את ההופעות פתח עמיר לב יחד עם הלהקה שלו. אחד מהנערים בני ה-15 , שהגיע למקום מחיפה, שאל אותי תוך ביצוע השיר הראשון של לב מי זה שעומד על הבמה. סיפרתי לו קצת על לב, ביקשתי שיקשיב לגיטרה שלו ואחר כך שיחליט אם הוא אוהב אותו או לא. באותו לילה נתן עמיר הופעה קצרה שניסתה לכלול שירים מוכרים כמו "כחול וירוק" ו"אריה ורותי" ואפילו ביצע את שירו המדהים "חבק אותי" אחרי שביקשתי ממנו, בצעקה, לשיר אותו. מיותר לציין שרוב רחבת האיזור הייתה ריקה, אבל גיליתי מאחורי את אחד מאותם קבועים של המרתף שר מאחורי. בסוף ההופעה הילד בן ה-15 הודה ש"באמת הוא מנגן משהו בן-זונה..." אחר כך ניגשתי לדבר מאחורי הקלעים עם אסי ששון המתופף ועם עמיר לב. השיחה עם עמיר הייתה לבבית מאוד ובמהלכה גם דיברתי איתו על הקהל המועט יחסית שמגיע להופעותיו. אמרתי לו שלא יחשוש מקהל קטן כי הקהל שיש לו הוא קהל איכותי אשר מכיר את כל שיריו על בוריים אשר בא לשמוע אותו לצורך הנאה גרידא והוא עדיף על קהל רב שבא לאכול רבע עוף עם תוספות ולדבר בסלולארי תוך כדי ההופעה.    

במסגרת אחרת. עמיר לב. צילום: מתוך עטיפת האלבום "פעם בחיים"

ולסיום 10 דברים שלא ידעתם על עמיר לב:

1)עמיר לב חימם בזמנו את הופעתה של מריאן פיית'פול בהיכל התרבות, אבל כשאנשים קולניים במיוחד לא הבינו את סגנונו וקולו הייחודיים של לב, פנה אליהם זה ואמר "טוב, אם לא רוצים אותי אני הולך" וירד מהבמה.

2)עמיר לב הוא חבר קרוב מאוד של ערן צור והם מרבים לדבר. בשנת 2000 יצאו שניהם יחד עם אביתר בנאי לטיול בארה"ב, שכלל גם סיבוב הופעות ויותר מאוחר אירח לב את ערן צור בהופעה ב"סיטי הול" החיפאי.

3)בשנת 2004, הגיעו להופעה מיוחדת ומשולשת של לב יחד עם האחים אריאל ואריאל הורביץ בסיטי הול בחיפה פחות מ-30 איש, אולי בגלל חוסר פרסום מתאים. רק לשם השוואה – הופעה של תערובת אסקוט באותו המקום גבתה פחות מעשרים צופים. אגב רעיון המופע המשולש, עמיר לב הוא חסיד של סטארט-אפים שינסו לחשוף את שיריו לקהל רחב יותר כך למשל ניסה פעם לקבוע נוהג חדש של הופעות אחרי הצהריים ביום שישי, (אך ירד מהרעיון בשל מספר האנשים המועט) מכירת כרטיס להופעתו עם אביתר בנאי יחד עם אלבומו החדש בעלות נמוכה או אירוח זמרים מובילים (כמו ברי סחרוף, אהוד בנאי וכאמור אביתר בנאי) בהופעותיו.

4)על אלבומו הגנוז, שאגב יצא לפני שנה וחצי בהדפסה מחודשת, אמר עמיר לב לכתב "מומה", ליאור בנדרסקי , "זה פשוט לא אני יותר. כשהוא יצא מחדש שלחו לי עותק, הקשבתי לו וזה היה נשמע לי קצת מוזר, לא הבנתי מי זה צורח שם כל הזמן..." ועל בחירת שם לאלבומיו אמר ש"לי זה לא משנה, מבחינתי בוחרים שם שנייה לפני ששולחים את הדיסק להדפסה".

5)את תקליט השדרים הראשון שלו, שיצא בשנת 1989, הפיק אריאל זילבר שאף ליווה את לב בחצוצרה המפורסמת שלו.

6)בין הזמרים איתם שר או ליווה עמיר לב בלי שום קשר לאלבומיו, שיצאו לפני או אחרי, ניתן למצוא את רפי אדר ("לחלום שזה חלום"), שלמה ארצי ("אני בא"), דנה ברגר, אביתר בנאי (באלבום "שיר טיול"), חיים אוליאל ("את הולכת לבד עכשיו") וכמובן אריק סיני ("מכור").

7)לפני שנים ספורות עבר לב להתגורר בישוב כפרי בגליל בשם כליל, (שאגב אין בו קווי טלפון) לאחר שהחליט שתל אביב לא מתאימה לו מבחינת ההמולה שלה עם כל הקושי שלו בהתנתקות עם עיר. כדי לעבוד על שיריו, נוסע לב שעתיים הלוך לתל אביב חלקם ברכבת, אשר מרבה לתת לו השראה לשיריו.

8)לב הוא במקצועו מורה למתמטיקה בתיכון בצפון ובראיון שנתן לחיים א-דור מרשת גימל, כשיצא "לפעמים אני מאושר" אמר שהוא מאוד רוצה להתרכז במוזיקה ולא בהוראה כי לפעמים קורה לו שההשראה נופלת עליו באמצע שיעורים ותלמידים אומרים לו שהוא כאילו לא נמצא בכיתה. לסיכום הוא אמר ש"מצד אחד לא טוב זמר-מורה ומצד שני לא טוב מורה-צולל. בשנה הבאה זה כנראה אלמד פחות".

9)לב רואה את עצמו בתור גיטריסט ששר ולא כזמר, "אביתר בנאי, זה זמר אמיתי..." אמר פעם. לטעמי לב הוא משורר שכן גם מאזין רגיל ישמעו שיריו של לב כאילו שר אותם משורר ועדות לכך ליכולת הכתיבה היוצאת מן הכלל שלו, היא פרוייקט שעשה עיתון "ידיעות אחרונות" במוסף "7 ימים" שלו כשנתן ל-13 יוצרים לכתוב שיר על האינתיפאדה (זאת לפי בקשת קצין חינוך ראשי למצוא מישהו שיכתוב שיר עליה) ובין צוריה להב, רוני סומק ואפרת מישורי ניתן היה למצוא גם את עמיר לב בשיר ללא שם ששורתו הראשונה "בקצה הרחוב בפינה ליד הבנק".   

10)לב גם כתב מוזיקה לסרטו של יוסף פיצ’חדזה ושני קליפים שלו ("קסם" בבימוי ירון בן-נון ו"כחול וירוק") זכו במקום הראשון בתחרות הקליפים בפסטיבל הסרטים של חיפה.

לינקים לדרך:

הדף של עמיר לב ב"מומה"

האתר של עמיר לב

 

דיסקוגרפיה:

1)      רוצה לראות אתכם במקומי – 1991 (NMC)

2)      עמיר לב – 1995 (NMC)

3)      פעם בחיים – 1998 (NMC)

4)      הופעה חיה בבארבי – 2000 (NMC)

5)      לפעמים אני מאושר – 2004 (NMC)

Control Disorder - קונטרול דיסאורדר

"ג'וי דוויז'ן". הכניסה לעולמם כוללת כרטיס בכיוון אחד. צילום: אנטון קורביין

אחת החוויות הזכורות לי בתור תלמיד תיכון חיפאי, הייתה ההזמנה ל"יום קולנוע" בסינמטק שבמרכז הכרמל בעיר- פעם בשנה. לילד מקרית אליעזר שמעולם לא ניסה לכבוש את העולם החיצון, הנסיעה בתוך חיפה עד לכרמל נראתה ארוכה כמעט כמו נסיעה למקום אחר.

לרוב היום הזה היה די משעמם ואני בספק רב אם זכרתי משהו למחרת. השנים עברו ובינתיים המרחק העצום הזה לא רק שהפך פתאום לדי זניח לעומת מרחקים אחרים, אלא שיכולתי לגמוע אותו ברגל ולו רק בגלל מעבר מגורים. למרות הכל, הסינמטק נותר בעיניי די שונה מבית קולנוע רגיל- סוג של היכל מקודש, אולי בשל הקונוטציה לקולנוע פחות שגרתי, הקשר שהורגלתי אליו מאותם "ימי קולנוע". מי שמכיר אותי יודע שאני מתעניין לרוב במוזיקה ישראלית, אבל כשנפלה בחלקי ההזדמנות להכיר מוזיקה אחרת- לא היססתי לרגע ולו רק בשל העובדה שמי שהפנתה אותי אליה ידועה בטעמה הטוב.

אם כן, בחודש ינואר 2008 הוחלט על פסטיבל בריטי בסינמטק חיפה ותל אביב. במסגרת זו הוקרנו שני סרטים על להקת "Joy Division", שב-2007 מלאו שלושים שנים להקמתה (כמו שאנחנו מכירים אותה עד היום): סרט דוקומנטרי וסרט עלילתי.

"Joy Division" הייתה מלהקות ה"גל החדש" שיצאו מבריטניה ושטפו את העולם כשגם ישראל הושפעה ממנו לטובה. על הלהקה המיתולוגית הזו אתוודה שעד כה מעולם לא שמעתי, אבל התברר כי הדרך לעולמה כוללת כרטיס לכיוון אחד בלבד.

"ג'וי דיווז'ן" בפעולה. צילום מתוך הסרט "'Joy Division': הסיפור האמיתי האחרון של הפופ"

Joy Division": הסיפור האמיתי האחרון של הפופ"

)בריטניה2007 , 93 דקות, בימוי: גראנט גי)

סרטו הדוקומנטרי של גראנט גי, פתח את הערב וסיפר מנקודת ראות דוקומנטרית את סיפורה של "Joy Division" ושל סולנה, איאן קרטיס. לא רק מבחינת ה"באזז" שהם יצרו בעולם ובבריטניה אלא גם כתלות בסיפורה של העיר מנצ'סטר שמהפרבר שלה, סלפורד, הגיעו פיטר הוק וברנרד סאמנר שהקימו למעשה את הלהקה- ואחר כך חיפשו מתופף וסולן דרך מודעה בעיתון.

הסרט מתאר את מנצ'סטר כעיר בלי עתיד, מפלצת בטון בתוך איזור פריפריה שבו הביוב עלה לא אחת על גדותיו. על המודעה ענו שני בחורים מהעיר מקלספילד, איאן קרטיס וסטפן מוריס, כשהם לא מודעים לכך שהם בדרכם להירשם בספרי ההיסטוריה. "Joy Division", שנקראה תחילה "ורשה", התמקדה בפאנק והסתפקה בצעקות מחאה נגד חוסר האפשרויות שיש לנער המתבגר בפריפריה.

הטריגר הראשי להקמת "ורשה" הייתה הופעתה של להקת "Sex Pistols" במנצ'סטר, שהביאה לסוג של כאוס בקרב הקהל שלא ראה הופעה כזאת מימיו. בו במקום החליטו הוק וסאמנר להקים להקה משלהם וכאמור פרסמו מודעה בעיתון. מעט אחרי שהצטרפו קרטיס ומוריס ללהקה, שונה שמה והיא נקראה על שם בית הזונות שהקימו הנאצים במלחמת העולם השנייה לחייליהם, שם שנלקח מהספר "בית הבובות" של ק. צטניק. קרטיס אף הגדיל לעשות ולווה 400 ליש"ט אחרי ששכנע את אשתו דבי, ובטענת שווא מהבנק כדי לממן הוצאת תקליטי ווניל, אולם איכותם הפיזית הייתה גרועה להחריד.

מכאן והלאה, מספר הסרט את סיפורו הטראגי של איאן קרטיס שהתחתן בגיל 18 והמציא את עצמו מחדש ככוכב פופ בגיל 20. שני העולמות הבלתי אפשריים הללו קרעו אותו: מצד אחד חיי המשפחה שגז על עצמו בגיל צעיר, יחד עם אשתו דבי ומצד שני חיי הכוכב שהביאה לו הלהקה- ובתוך כך מאהבת בלגית בשם אניק (שהתראיינה אף היא לסרט, ח"ל), כשבין לבין התפרצה אצלו מחלת האפילפסיה בצורה קשה וגרמה לו להיות תלוי בכדורים. 

קרטיס מתואר בסרט כאדם רגיש שמנסה לעשות את הדבר הנכון ורצונו להצליח לא הוגדר מתוך הרצון להיות כוכב, אלא מתוך הרצון לצאת מחיים של ייאוש ולפרנס את אשתו ובתו הקטנה. למרות כל הכוונות הטובות, קרטיס לא החליט לאיזה כיוון הוא הולך, נשאר תקוע בין שני העולמות ובסופו של דבר, על אף הצלחתה של Joy" Division"", הוא בחר לעזוב הכל ולשים קץ לחייו בתלייה. זאת לאחר ניסיון התאבדות כושל בעזרת כדורים כמה חודשים לפני כן.

אמנם היה זה ניסיון שלאחריו ניסה לשקם את חייו, אך כאמור- ללא הצלחה. לאחר מותו החליטו חבריי הלהקה הנותרים, כמעט מיד, להקים להקה חדשה. הם צרפו אליהם את חברתו דאז של מוריס, ג'יליאן גילברט ויחד הם הקימו את "New Order", שמן הסתם ידועה הרבה יותר היום לחובבי הפופ.

התגלית סאם ריליי כאיאן קרטיס. צילום מתוך הסרט "קונטרול"

"קונטרול"

( יפן/בריטניה/אוסטרליה2007 , 121 דקות, בימוי: אנטון קורבין, תסריט: מאט גרינהלג, לפי ספרה של דבי קרטיס- "נגיעה ממרחק", שחקנים: סאם ריליי, סמנתה מורטון, אלכסנדרה מריה לארה, טובי קאבל)

הסרט השני שהוקרן באותו הערב היה סרט עלילתי על איאן קרטיס, שביים אנטון קורביין ההולנדי. קורביין, שידוע יותר כצלם ובמאי קליפים- אשר גם היה אמון על עיצוב עטיפות ללהקות כמו "דפש מוד" ו-"U2", פנה הפעם לביום פיצ'ר ועשה זאת בהצלחה יתרה לטעמי. קורביין היה מהצלמים שצילמו את להקתו של קרטיס ומתברר שלאורך השנים ליווה את הלהקה.

אם סרטו הדוקומטרי של גי מספר את הסיפור בצורה עובדתית, סרטו של קורביין מבסס את רוב תוכנו על פי ספרה של דבי קרטיס, "נגיעה ממרחק". הבחירה של קורביין בסם ריליי האלמוני לגילום דמותו של קרטיס כמעט מפתיעה יש לומר, אבל דומה שלא רק שישנו דמיון חזותי בין קרטיס לריליי, אלא גם שמשחקו של ריליי עוצר נשימה לעיתים ולעיתים נדמה שאין הבדל בינו לבין הדמות אותה הוא מגלם. יתר חבריי הלהקה (ג'ו אנדרסון כהוק, הארי טריידאווי כמוריס וג'יימס אנטוני פרסון כסאמנר) נדחקים הצידה מכיוון ש"קונטרול" מתעתד לספר את סיפורו של איאן קרטיס ופחות את סיפורה של "Joy Division". למרות זאת, ניכר היטב שהחיבור בין כולם היה מושלם- וגם הוביל לבסוף לכך שבמהלך צילומי הסרט בוצעו השירים על ידם ולא הושמע במהלכו פלייבקים של השירים המקוריים.

הסרט מתחיל כאשר איאן מכיר את דבי דרך חברו הטוב, עימו היא יצאה. קרטיס מתואר כאמן יוצר רגיש שמחפש את ייחודו לא רק בין משוררים אלא גם בין זמרים כבואי ולו ריד. יותר מאוחר יתנו המילים שכתב לשיריה של  "Joy Division" אלמותיות יחד עם משמעות מחרידה. הסרט מצולם בשחור-לבן, דבר שמעצים את הדרמטיות שבו מצד אחד ומצד אחר נותן לו אותנטיות ומטשטש את ההבדלים בין יום לילה ובין ימים לחודשים.

סאם ריילי וג'ו אנדרסון כאיאן קרטיס ופיטר הוק. צילום מתוך הסרט "קונטרול"

"קונטרול" נותן לנו אפשרות לראות מאיזה חומר עשויים שיריו של קרטיס ונותן משמעות כבדה לכל מילה הכתובה בהם, כאשר הוא ממשיל אותם לחייו של קרטיס עצמו שמתגלה כדו-קוטבי: מצד אחד בבוקר הוא עובד בלשכת תעסוקה לאנשים בעלי מוגבלויות שונות ומצד שני בערב הוא סולנה של להקה פוסט-פאנקיסטית. הניגוד הזה מתגלה בהמשך הסרט גם בצורה אחרת והוא יהיה בעל משמעות רבה, כאשר לא יצליח קרטיס לאזן בין הכוחות. 

דווקא כאשר מתחילה "Joy Division" לפרוץ את גבולות האלמוניות, כשהדבר כולל גם הופעה טלוויזיונית, נכנס עוד פקטור למשחק ואצל קרטיס מתפרצת מחלת האפילפסיה. השוואה בין "הסיפור האמיתי" לעומת "קונטרול", תגלה קודם כל שקרטיס מוצג מעט שונה- ב"סיפור האמיתי" אמנם ישנם אזכורים מספרה של דבי אלמנתו, אולם אלה אזכורים המעידים לרוב על אדם רגיש ומתייסר, לעומת ההמחזה שלהם ב"קונטרול" שלמעשה מעידה על השבר הגדול בו היה מצוי קרטיס ולרוב הוא מוצג באור שלילי.

הבדלי גרסאות נוספים, קיימים גם בהתקף האפילפסיה הראשון שפקד את קרטיס בנסיעה חזרה מהופעה בלונדון, דבר שמתואר ב"סיפור האמיתי" כקרב אגרופים שבמהלכו שבר קרטיס את אחד החלונות ברכב, דבר שלא קיים ב"קונטרול". לאחר אותו התקף, נאסר על קרטיס לשתות אלכוהול ובכלל לנהל את חיי הלהקה שכל כך חיפש. מן הסתם הוא המשיך להופיע ובעצם חרץ את דינו. חייו האישיים נקלעו לטלטלה פיזית, כאשר בסיום אחת מההופעות ביקשה עיתונאית בלגית בשם אניק אונור'ה לראיין את הלהקה ובסופו של דבר הפכה למאהבת שלו.

אם ב"קונטרול" אין התייחסות ברורה לעמדת חבריו בלהקה בנושא המאהבת, ב"סיפור האמיתי" מתואר הדבר כטבעי לחלוטין ואף מסופר שחברי הלהקה האחרים היו משתעשעים במילוי מיטתם של קרטיס ואניק בקורנפלקס, בזמן סיבובי ההופעות. דבי מגלה בסופו של דבר את דבר בגידתו של בעלה ואז מגיע קרטיס בפעם הראשונה לרגע האמת, בו הוא מתבקש לבחור בדבי או באניק. במקום זאת הוא מנסה להתאבד בעזרת בליעת כדורים ולא מצליח. ביום שאחרי ליל ניסיון ההתאבדות, נכנסת גם הלהקה לסחרור כאשר מתברר שנקבעה מראש הופעה. איאן מחליט לנסוע עם הלהקה להופעה ולא לבטלה, אבל מכיוון שכל הופעה גזלה ממנו כוח נפשי- הוא לא מוצא את הכוחות לעלות לבמה מיד והאמרגן, רוב גרטון (אותו משחק טובי קיאבל בקסם רב) מעלה סולן של להקה אחרת במקומו. הקהל מגיב בצורה אלימה וקרטיס נאלץ להיכנס לבמה ולשיר, אולם לא מחזיק מעמד, יורד שוב ובמקום מתחילה תגרה המונית שתוצאותיה הרסניות הן למועדון בו ההופעה נערכה והן לקרטיס עצמו. 

מטעמים ידועים, לא התעסק קורביין יתר על המידה בחבריי הלהקה בהתייחסם לסולנם, או בחייה של דבי כאם המגדלת את בתה ללא עזרת בעלה ובסופו של דבר הוא הופך את "קונטרול" ליצירה אמנותית ולא ביוגרפית, למרות שהוא מתבסס על סיפור אמיתי וגם מתעתד לספר את סיפורו של איאן קרטיס. ביד אמונה מוכנסים אלמנטים של דרמה ומתח לסרט כדי לגרום לצופה להזדהות עם הגיבור שלו ולהאמין שאולי בסופו של דבר סופו יהיה שונה, למרות שכבר בעת מתן השם לסרט, משרטט קורביין את הדרך לסוף ידוע מראש. אפשר לחלק את הסרט לנקודות אל חזור כאשר ניתן להתחיל בסצנה בה מוצא קרטיס עבודה לנערה אפילפטית, (שבסופו של דבר מתה בעקבות התקף שתפס אותה לבדה בביתה) דרך חיי הלהקה וסצנת ההתקף הראשון בזמן חזרה מהופעה, דילמת שתי הנשים בחייו והסצנה בה מגלה אשתו שיש אישה אחרת בחיי בעלה , ולבסוף באפילפסיה שתוקפת אותו לקראת סוף הסרט וגורמת לו לאיבוד שליטה טוטאלי על גופו ועל חייו ומביאה בעקיפין גם למותו. בסרט אין ממש איזכור ל"New Order", פרט לסצנה מסוף הסרט בה נראים יושבים חבריי הלהקה הנותרים עם אמרגנם, כאשר מוריס מחבק את חברתו, ג'יליאן, כרמיזה לדרך החדשה שבה המשיכו לאחר מות קרטיס.

ההתחלה של "New Order", על פי אנטון קורביין. צילום מתוך הסרט "קונטרול"

שני הדברים המרכזיים הבאים ידי ביטוי ב"קונטרול" והחשובים ביותר מבחינת קורביין, הם תהליך יצירת שירי הלהקה על ידי קרטיס והשראה שבמסגרתה נכתבו וכן התנאים הבלתי אפשריים בהם פעלה הלהקה. הדבר התבטא בניסיונות חוזרים ונשנים לקבל חוזה אצל מר מנצ'סטר, טוני ווילסון- שהיה בעל חברת "פקטורי רקורדס" ונפטר בשנת 2007 מהתקף לב כשהוא בן 57 בלבד; ובעיקר בדרך בה הוקלט אלבום המופת שלהם "תענוגות בלתי ידועים"- באולפנו של מרטין האנט ובהפקתו המוזיקלית שכללה המצאת אפקטים שונים, ומוצג בסרט זה כמטורלל. כאמור, "קונטרול" איננו יכול להיחשב כיצירה ביוגרפית מושלמת- אבל בהחלט אפשר ללמוד ממנה על הדרך בה הוגשמו חלומות בעבר לעומת היום, וכך להבין מדוע אין אנו חוזים יותר בלהקה בסדר גודל כזה.  

"The Post Mortem"

להקת "פוסט מורטם": דן פביאן בלוך, מורן אלטרמן, לאה גדייב וליאור בלאיש. צילום יח"צ: באדיבות דן פביאן בלוך

בין שני הסרטים שהוקרנו, עלתה למיני הופעה בלובי הסינמטק להקת “The Post Mortem”, שביצעה ארבעה שירים של "Joy Division", כחלק מהיום המיוחד הזה שהוקדש ללהקה הבריטית. לא רק שההופעה שלהם הייתה דבר מתבקש ונכון, אלא שהם גם עשו עבודה מצוינת ולרגע היה נדמה למאזין מהצד שמישהו שם פלייבק של "Joy Division" ולא מדובר בהופעה חיה. חבריי הלהקה הם דן פביאן בלוך (שירה וגיטרה חשמלית), ליאור בלאיש (תופים), לאה גדייב (גיטרה חשמלית וסינתיסייזר) ומורן אלתרמן (בס). עניין אותי לדעת מה הסיפור שמאחורי הלהקה ופניתי לתשובות גם מדן, סולן הלהקה, וגם ממורן, הבסיסטית, באמצעות ראיון מקוון. 

דן, אז קודם כל למה קראתם לעצמכם "The Post Mortem "?

"השם הוא שילוב של המילה 'פוסט', שזה כל מה שהיה אחרי הפאנק של 78'-79', והמונח 'פוסט מורטם' שזה אבחון זמן המוות, כאשר אינו ידוע".

למה בחרתם לעשות קאברים דווקא ל"Joy Division"?

"הרעיון היה שלי אחרי ששמעתי כמה להקות מחווה ל'ג'וי' ב'מייספייס', רובם אינטרפרטציות למקור. כנער בן 15 די טחנתי אותם וזה הדליק אותי מחדש, היום כשאני בן 33. מאחר וכבר שנתיים אני מנהיג את להקת 'אנטיביוטיקה', להקת רוק מתל אביב, הרגשתי שזה פרויקט צד מאתגר, במקביל להקלטת אלבום הופעות וחזרות ל'אנטיביוטיקה'. נוסף על כך, גם ראיתי קדימונים לסרט 'קונטרול', שהתחילו לדלוף, וחיברתי בין זה לאפשרות שיוצג בסינמטק. קשה להסביר את החיבור ל'ג'וי'-זה די מיסטי. הצעתי שנוסיף עוד כמה שירים של להקות 'גל חדש' נוספות ונעלה מופע ואז נוצר הקשר עם הסינמטק שביקשו להזמין ארבעה שירים להקרנה".

איך התחברה הלהקה שלכם כל כך מהר?

"את מורן פגשתי ראשונה בהופעה של 'העברית', בהיותי כתב 'עכבר העיר'. היא צילמה ואני הייתי צריך תמונה.

ערב אחד היא הכירה לי את לאה, חברה טרייה שלה מ'מיספייס' שמנגנת בכינור- שהפכה להיות שותפתה בדירה בתל אביב. ערב אחד פגשתי שם את ליאור שלמד עם לאה. סיפרתי להם על הרעיון שהתבשל אצלי וכולם התלהבו. לאה כנרת מגיל צעיר והיא התלהבה מהאפשרות לנגן בכלי נוסף. מורן ניגנה בס באיזה הרכב, אבל זה התפוגג וליאור מלמד תופים ולא מצא זמן מעולם ללהקה. התחלנו לנגן ומהר מאוד גילינו שאנחנו נשמעים כמו המקור וזה הכיוון, זה היה די מפתיע בהתחשב שאף אחד לא הכיר את 'ג'וי'".

 

מורן, דן  סיפר איך נפגשתם כולכם ואת העובדה שפרט אליו אף אחד לא הכיר את הלהקה. אני יודע שטיילת קצת במנצ'סטר לפני שהיית חברה בלהקה, זה לא דבר שעזר לך להכיר קצת אותה לפני? 

"בוא נגיד שבגלל ההפקה הזאת למדתי עליהם יותר ואני מכירה מן הסתם את השירים שלהם יותר... במנצ'סטר סצנת המוזיקה מטורפת, אבל זה מתחלק לג'אמים, הופעות ומועדונים. בג'אמים בעיקר מאלתרים או שמנגנים קאברים לשירים, שזה בדרך כלל רוק  או בלוז, בהופעות זה בעיקר מוזיקה עכשווית, אבל הדרך היחידה באמת להכיר את 'ג'וי דויז'ן' היא בעזרת המועדונים, ושם לא נהגתי לבלות. את 'ג'וי דויז'ן' אמנם הכרתי לפני, אבל בעיקר את הלהיטים שלהם. נראה לי שזו הלהקה היחידה שאנשים לא מודעים עד כמה היא טובה עד שנכנסים באמת לשירים שלהם ולומדים אותם".

עד כמה את חושבת שהשם שלכם מתאימים למה שאתם עוסקים בו מבחינת השירים?

"זה היה רעיון של דן, כשהוא הסביר מה הפרוש, אני אישית התלהבתי ממנו כי זה נתן קונוטציה מתאימה לקרטיס".

בועז כהן כתב בטור שלו ב"רשימות"- 'במפגש עם אנטון קורביין שנערך בסינמטק אחרי הקרנת הסרט קמה אחת הצופות ושאלה את הבמאי "האם בכוונה הצגת את איאן קרטיס כמו שמוק בסרטך?" קורביין כיחכח בגרונו ונשאר מנומס. מוזר. האם הבחורה לא הבינה שקרטיס היה חולה ואומלל?' הגיע הזמן לחשוף שמדובר בך- אני מניח שהיתה לך תמונה בראש לגבי הלהקה לפני ההקרנה. מה חידש לך "קונטרול" ומה חשבת על קרטיס בעקבות הסרט?

"לדעתי הקהל בתל אביב, שדיבר עם קורביין, היה קהל שבא לראות את קורביין ולא את הסרט. בתור מישהי שלא מכירה עבודות אחרות שהוא עשה  אלא רק את מה שהוא עשה על 'ג'וי דויז'ן', באתי למקום אובייקטיבית ולכן שאלתי מה ששאלתי ובתור במאי הוא צריך לדעת שלפעמים גם ישאלו אותו שאלות ביקורתיות עם מילים 'בוטות'. בועז כהן היה צריך לראות את התגובה של קורביין באמת ולא לדמיין איך הוא היה רוצה שקורביין יגיב לשאלה שלי.

קורביין לא התרגש בכלל מזה שקראתי לקרטיס 'שמוק'- זה הקהל שלא היה נוח לו עם זה והתלחשש, אבל זו דעתי על הסרט ועל קרטיס וזכותי לנסח שאלות כרצוני, כמו שלקורביין מותר לביים את הסרט כרצונו. שאר הקהל ובועז כהן בראשם נראו כאילו שאם קורביין היה מפליץ, אז כולם היו מצדיעים לו- הם היו משוחדים.

את הסרט לא אהבתי כל כך, בעיקר כי היה לי קשה להזדהות עם הדמות הראשית כפי שקורביין הציג אותה בסרט הזה, מה גם שמדובר בסרט וזה נעשה באופן מוקצן ודרמטי. אם אנשים היו טורחים גם להקשיב לתשובה של קורביין לשאלה ששאלתי, הם היו שומעים אותו אומר שבחיים האמיתיים ובספר של אשתו דבי הוא מתואר כמפלצת אמיתית, וקורביין החליט לא להציג אותו כך.

למי קראת שמוק? איאן קרטיס כסאם ריילי או סאם ריילי כאיאן קרטיס. 

לדעתי יש הרבה אנשים, שמתעניינים בקרטיס ומעריצים אותו הרבה יותר, עכשיו כשהוא מת, מאשר אם הוא היה בחיים, וזה מובן ומוכר שמוות מעורר עניין. הבעיה היא שזה נראה לי כמו הערצה עיוורת. צריך לעשות הפרדה- יש את קרטיס כסולן הלהקה ויש את קרטיס כאדם בחייו הפרטיים. מצד שני אנשים חושבים שהוא כזה אדם מדהים והוא כל כך אומלל וזה לא מגיע לו וכו'… בהקשר של הלהקה זה נכון שהוא היה כותב מדהים ומשורר, אבל בתור בנאדם- אני חושבת שהוא היה חתיכת שמוק ואין לי בעיה להגיד את זה בכל פעם שישאלו אותי. זה שהוא היה חולה ואומלל ומסכן וכו', זה ברור ומצער ולא מגיע לו- אבל זה לא אומר שזה בסדר להתנהג באנוכיות ולהיות קריזיונר, לנטוש את המשפחה שלך, לזיין מהצד ולחשוב שמותר לך כי אתה אומלל ומרחם על עצמך- יש דרכים מוצלחות יותר לפתור את זה ולא צריך להיות גאון כדי לדעת את זה, אבל בגלל שזה קרטיס אז כנראה לאנשים יותר נוח לרחם עליו בגלל ההערצה שלהם אליו".

את מנגנת בס בלהקה, תפקיד שהיה שמור לפיטר הוק ב"Joy Division".

"הוא ממש מכונה וזה אתגר להיכנס לנעליים שלו, גם מבחינת הנגינה עצמה וגם הסאונד שלו. הוא מדהים בעיניי- מזל שיש את פיטר הוק בלהקה, לפחות זה... (צוחקת)".

אנטון קורביין. צילום: יח"צ

כמה מחשבות לסיום...

שמיעה של שירי "Joy Division" מעלה קונוטציה חזקה ביותר לדיוויד בואי הן מבחינת השירים הראשונים שלהם מתוך "תענוגות בלתי ידועים" והן מבחינת התיאטרליות ולו המועטה שהייתה לקרטיס כשהופיע על הבמה. מה בנוגע למוזיקה ישראלית? ובכן, אם בוחנים את השירים של הלהקה בקפידה, אפשר להבחין בך שפורטיס וסחרוף, למשל, הושפעו מהם מאוד ,במודע או שלא. 

כמה שאלות שעלו בראשי בעקבות שמיעת שירי  "Joy Division" הם: האם חלק מהלחן של "חלום כחול" של פורטיסחרוף זהה לזה של "Love Will Tear Up A Part "? האם מקרי שלחנו של "כמה יוסי" נשמע די זהה אולם בעיבוד שונה, ל"Shadowplay" של "Joy Division" ובמילות השיר המקורי, מסופר על שכונתו של קרטיס במקלספילד לעומת זאת של סחרוף, בבת ים? כנראה לעולם לא נדע את התשובה, אבל די ברור ש "Joy Division" השפיעה על דור חדש של להקות שהגיעו אחריה ובעקבותיה והדבר מוכיח לא רק בעובדה ששיריה אלמותיים אלא גם בכך שקיימות לא מעט להקות שמכסות אותם. בפברואר אמור "קונטרול" לצאת על DVD, אבל כבר עכשיו מומלץ לקחת רגע, להסתובב בדף ה"מייספייס" של הלהקה ומשם להמשיך לעוד מקומות ולהאזין לשירים שיצרו סדר שונה.  

   מצא את ההבדלים: 5 קוריוזים על "קונטרול" ו-Joy Division": הסיפור האמיתי האחרון של הפופ":

1. ב"סיפור האמיתי" מספר אחד מחבריי "Joy Division" שבהופעה שלאחר ניסיון ההתאבדות של קרטיס, פגע בקבוק בירה שנזרק מהקהל בנברשת גדולה שהייתה תלויה מעל הבמה, דבר שגרם לה ליפול על הרצפה, להתנפץ ובכך להתחיל את המהומה הגדולה- אולם ב"קונטרול" אין זכר לנברשת.

2. שם ספרה של דברה קרטיס, עליו מתבסס "קונטרול", הוא "נגיעה ממרחק" ששמו לקוח מהשיר "Transmission" של "Joy Division".

3. השיר "She's lost control", ממנו גזור גם שם סרטו של אנטון קורביין, נכתב על אותה נערה אפילפטית שלה מצא איאן קרטיס עבודה, כשעבד בתור פקיד בלשכת העבודה לבעלי מוגבלויות, שבעקבות התקף אפילפסיה שתקף אותה בוקר אחד כאשר הייתה לבדה בביתה מצאה את מותה. התבוננות ב"קונטרול" תרמוז כי יתכן שקרטיס כתב את השיר על עצמו עוד לפני שחלה.

4. ב"סיפור האמיתי" מספרים חברי "Joy Division" על המפיק המוזיקאלי שלהם, מרטין האנט, שהיה ממציא אפקטים מוזיקליים משונים אותם היה משלב בשירים. ב"קונטרול" ישנה סצנה מאותו אולפן הקלטות של האניט ובה אחד מהטכנאים משפריץ עם ספריי אוויר על המיקרופון בזמן המושמעת הקלטת "She's lost control" ובכך יוצר סאונד ייחודי שמלווה את השיר.

5. זו לא הפעם הראשונה שקורביין מתעסק בתופעת "Joy Division" בתחום הקולנוע. כבמאי קליפים הוא גם ביים ב-1988 את הקליפ לשיר "Atmosphere" של הלהקה, שיר שיצא אחרי מותו של קרטיס ואותו כתב הסולן הדכאוני בימים האחרונים לחייו. 

לינקים לדרך:

האתר של אנטון קורביין- http://www.corbijn.co.uk/

עמודי מייספייס:

הסרט "קונטרול"-   http://www.myspace.com/controlsoundtrack  

Joy Division- http://www.myspace.com/joydivision

New Order-   http://www.myspace.com/neworder  

The Post Mortem-   http://www.myspace.com/thepostmortem  

מימין לשמאל: ברנרד סאמנר, סטפן מוריס, איאן קרטיס ופיטר הוק. צילום: אנטון קורביין

פורסם לראשונה ב"מגזין במה", 3/2008