Control Disorder - קונטרול דיסאורדר

"ג'וי דוויז'ן". הכניסה לעולמם כוללת כרטיס בכיוון אחד. צילום: אנטון קורביין

אחת החוויות הזכורות לי בתור תלמיד תיכון חיפאי, הייתה ההזמנה ל"יום קולנוע" בסינמטק שבמרכז הכרמל בעיר- פעם בשנה. לילד מקרית אליעזר שמעולם לא ניסה לכבוש את העולם החיצון, הנסיעה בתוך חיפה עד לכרמל נראתה ארוכה כמעט כמו נסיעה למקום אחר.

לרוב היום הזה היה די משעמם ואני בספק רב אם זכרתי משהו למחרת. השנים עברו ובינתיים המרחק העצום הזה לא רק שהפך פתאום לדי זניח לעומת מרחקים אחרים, אלא שיכולתי לגמוע אותו ברגל ולו רק בגלל מעבר מגורים. למרות הכל, הסינמטק נותר בעיניי די שונה מבית קולנוע רגיל- סוג של היכל מקודש, אולי בשל הקונוטציה לקולנוע פחות שגרתי, הקשר שהורגלתי אליו מאותם "ימי קולנוע". מי שמכיר אותי יודע שאני מתעניין לרוב במוזיקה ישראלית, אבל כשנפלה בחלקי ההזדמנות להכיר מוזיקה אחרת- לא היססתי לרגע ולו רק בשל העובדה שמי שהפנתה אותי אליה ידועה בטעמה הטוב.

אם כן, בחודש ינואר 2008 הוחלט על פסטיבל בריטי בסינמטק חיפה ותל אביב. במסגרת זו הוקרנו שני סרטים על להקת "Joy Division", שב-2007 מלאו שלושים שנים להקמתה (כמו שאנחנו מכירים אותה עד היום): סרט דוקומנטרי וסרט עלילתי.

"Joy Division" הייתה מלהקות ה"גל החדש" שיצאו מבריטניה ושטפו את העולם כשגם ישראל הושפעה ממנו לטובה. על הלהקה המיתולוגית הזו אתוודה שעד כה מעולם לא שמעתי, אבל התברר כי הדרך לעולמה כוללת כרטיס לכיוון אחד בלבד.

"ג'וי דיווז'ן" בפעולה. צילום מתוך הסרט "'Joy Division': הסיפור האמיתי האחרון של הפופ"

Joy Division": הסיפור האמיתי האחרון של הפופ"

)בריטניה2007 , 93 דקות, בימוי: גראנט גי)

סרטו הדוקומנטרי של גראנט גי, פתח את הערב וסיפר מנקודת ראות דוקומנטרית את סיפורה של "Joy Division" ושל סולנה, איאן קרטיס. לא רק מבחינת ה"באזז" שהם יצרו בעולם ובבריטניה אלא גם כתלות בסיפורה של העיר מנצ'סטר שמהפרבר שלה, סלפורד, הגיעו פיטר הוק וברנרד סאמנר שהקימו למעשה את הלהקה- ואחר כך חיפשו מתופף וסולן דרך מודעה בעיתון.

הסרט מתאר את מנצ'סטר כעיר בלי עתיד, מפלצת בטון בתוך איזור פריפריה שבו הביוב עלה לא אחת על גדותיו. על המודעה ענו שני בחורים מהעיר מקלספילד, איאן קרטיס וסטפן מוריס, כשהם לא מודעים לכך שהם בדרכם להירשם בספרי ההיסטוריה. "Joy Division", שנקראה תחילה "ורשה", התמקדה בפאנק והסתפקה בצעקות מחאה נגד חוסר האפשרויות שיש לנער המתבגר בפריפריה.

הטריגר הראשי להקמת "ורשה" הייתה הופעתה של להקת "Sex Pistols" במנצ'סטר, שהביאה לסוג של כאוס בקרב הקהל שלא ראה הופעה כזאת מימיו. בו במקום החליטו הוק וסאמנר להקים להקה משלהם וכאמור פרסמו מודעה בעיתון. מעט אחרי שהצטרפו קרטיס ומוריס ללהקה, שונה שמה והיא נקראה על שם בית הזונות שהקימו הנאצים במלחמת העולם השנייה לחייליהם, שם שנלקח מהספר "בית הבובות" של ק. צטניק. קרטיס אף הגדיל לעשות ולווה 400 ליש"ט אחרי ששכנע את אשתו דבי, ובטענת שווא מהבנק כדי לממן הוצאת תקליטי ווניל, אולם איכותם הפיזית הייתה גרועה להחריד.

מכאן והלאה, מספר הסרט את סיפורו הטראגי של איאן קרטיס שהתחתן בגיל 18 והמציא את עצמו מחדש ככוכב פופ בגיל 20. שני העולמות הבלתי אפשריים הללו קרעו אותו: מצד אחד חיי המשפחה שגז על עצמו בגיל צעיר, יחד עם אשתו דבי ומצד שני חיי הכוכב שהביאה לו הלהקה- ובתוך כך מאהבת בלגית בשם אניק (שהתראיינה אף היא לסרט, ח"ל), כשבין לבין התפרצה אצלו מחלת האפילפסיה בצורה קשה וגרמה לו להיות תלוי בכדורים. 

קרטיס מתואר בסרט כאדם רגיש שמנסה לעשות את הדבר הנכון ורצונו להצליח לא הוגדר מתוך הרצון להיות כוכב, אלא מתוך הרצון לצאת מחיים של ייאוש ולפרנס את אשתו ובתו הקטנה. למרות כל הכוונות הטובות, קרטיס לא החליט לאיזה כיוון הוא הולך, נשאר תקוע בין שני העולמות ובסופו של דבר, על אף הצלחתה של Joy" Division"", הוא בחר לעזוב הכל ולשים קץ לחייו בתלייה. זאת לאחר ניסיון התאבדות כושל בעזרת כדורים כמה חודשים לפני כן.

אמנם היה זה ניסיון שלאחריו ניסה לשקם את חייו, אך כאמור- ללא הצלחה. לאחר מותו החליטו חבריי הלהקה הנותרים, כמעט מיד, להקים להקה חדשה. הם צרפו אליהם את חברתו דאז של מוריס, ג'יליאן גילברט ויחד הם הקימו את "New Order", שמן הסתם ידועה הרבה יותר היום לחובבי הפופ.

התגלית סאם ריליי כאיאן קרטיס. צילום מתוך הסרט "קונטרול"

"קונטרול"

( יפן/בריטניה/אוסטרליה2007 , 121 דקות, בימוי: אנטון קורבין, תסריט: מאט גרינהלג, לפי ספרה של דבי קרטיס- "נגיעה ממרחק", שחקנים: סאם ריליי, סמנתה מורטון, אלכסנדרה מריה לארה, טובי קאבל)

הסרט השני שהוקרן באותו הערב היה סרט עלילתי על איאן קרטיס, שביים אנטון קורביין ההולנדי. קורביין, שידוע יותר כצלם ובמאי קליפים- אשר גם היה אמון על עיצוב עטיפות ללהקות כמו "דפש מוד" ו-"U2", פנה הפעם לביום פיצ'ר ועשה זאת בהצלחה יתרה לטעמי. קורביין היה מהצלמים שצילמו את להקתו של קרטיס ומתברר שלאורך השנים ליווה את הלהקה.

אם סרטו הדוקומטרי של גי מספר את הסיפור בצורה עובדתית, סרטו של קורביין מבסס את רוב תוכנו על פי ספרה של דבי קרטיס, "נגיעה ממרחק". הבחירה של קורביין בסם ריליי האלמוני לגילום דמותו של קרטיס כמעט מפתיעה יש לומר, אבל דומה שלא רק שישנו דמיון חזותי בין קרטיס לריליי, אלא גם שמשחקו של ריליי עוצר נשימה לעיתים ולעיתים נדמה שאין הבדל בינו לבין הדמות אותה הוא מגלם. יתר חבריי הלהקה (ג'ו אנדרסון כהוק, הארי טריידאווי כמוריס וג'יימס אנטוני פרסון כסאמנר) נדחקים הצידה מכיוון ש"קונטרול" מתעתד לספר את סיפורו של איאן קרטיס ופחות את סיפורה של "Joy Division". למרות זאת, ניכר היטב שהחיבור בין כולם היה מושלם- וגם הוביל לבסוף לכך שבמהלך צילומי הסרט בוצעו השירים על ידם ולא הושמע במהלכו פלייבקים של השירים המקוריים.

הסרט מתחיל כאשר איאן מכיר את דבי דרך חברו הטוב, עימו היא יצאה. קרטיס מתואר כאמן יוצר רגיש שמחפש את ייחודו לא רק בין משוררים אלא גם בין זמרים כבואי ולו ריד. יותר מאוחר יתנו המילים שכתב לשיריה של  "Joy Division" אלמותיות יחד עם משמעות מחרידה. הסרט מצולם בשחור-לבן, דבר שמעצים את הדרמטיות שבו מצד אחד ומצד אחר נותן לו אותנטיות ומטשטש את ההבדלים בין יום לילה ובין ימים לחודשים.

סאם ריילי וג'ו אנדרסון כאיאן קרטיס ופיטר הוק. צילום מתוך הסרט "קונטרול"

"קונטרול" נותן לנו אפשרות לראות מאיזה חומר עשויים שיריו של קרטיס ונותן משמעות כבדה לכל מילה הכתובה בהם, כאשר הוא ממשיל אותם לחייו של קרטיס עצמו שמתגלה כדו-קוטבי: מצד אחד בבוקר הוא עובד בלשכת תעסוקה לאנשים בעלי מוגבלויות שונות ומצד שני בערב הוא סולנה של להקה פוסט-פאנקיסטית. הניגוד הזה מתגלה בהמשך הסרט גם בצורה אחרת והוא יהיה בעל משמעות רבה, כאשר לא יצליח קרטיס לאזן בין הכוחות. 

דווקא כאשר מתחילה "Joy Division" לפרוץ את גבולות האלמוניות, כשהדבר כולל גם הופעה טלוויזיונית, נכנס עוד פקטור למשחק ואצל קרטיס מתפרצת מחלת האפילפסיה. השוואה בין "הסיפור האמיתי" לעומת "קונטרול", תגלה קודם כל שקרטיס מוצג מעט שונה- ב"סיפור האמיתי" אמנם ישנם אזכורים מספרה של דבי אלמנתו, אולם אלה אזכורים המעידים לרוב על אדם רגיש ומתייסר, לעומת ההמחזה שלהם ב"קונטרול" שלמעשה מעידה על השבר הגדול בו היה מצוי קרטיס ולרוב הוא מוצג באור שלילי.

הבדלי גרסאות נוספים, קיימים גם בהתקף האפילפסיה הראשון שפקד את קרטיס בנסיעה חזרה מהופעה בלונדון, דבר שמתואר ב"סיפור האמיתי" כקרב אגרופים שבמהלכו שבר קרטיס את אחד החלונות ברכב, דבר שלא קיים ב"קונטרול". לאחר אותו התקף, נאסר על קרטיס לשתות אלכוהול ובכלל לנהל את חיי הלהקה שכל כך חיפש. מן הסתם הוא המשיך להופיע ובעצם חרץ את דינו. חייו האישיים נקלעו לטלטלה פיזית, כאשר בסיום אחת מההופעות ביקשה עיתונאית בלגית בשם אניק אונור'ה לראיין את הלהקה ובסופו של דבר הפכה למאהבת שלו.

אם ב"קונטרול" אין התייחסות ברורה לעמדת חבריו בלהקה בנושא המאהבת, ב"סיפור האמיתי" מתואר הדבר כטבעי לחלוטין ואף מסופר שחברי הלהקה האחרים היו משתעשעים במילוי מיטתם של קרטיס ואניק בקורנפלקס, בזמן סיבובי ההופעות. דבי מגלה בסופו של דבר את דבר בגידתו של בעלה ואז מגיע קרטיס בפעם הראשונה לרגע האמת, בו הוא מתבקש לבחור בדבי או באניק. במקום זאת הוא מנסה להתאבד בעזרת בליעת כדורים ולא מצליח. ביום שאחרי ליל ניסיון ההתאבדות, נכנסת גם הלהקה לסחרור כאשר מתברר שנקבעה מראש הופעה. איאן מחליט לנסוע עם הלהקה להופעה ולא לבטלה, אבל מכיוון שכל הופעה גזלה ממנו כוח נפשי- הוא לא מוצא את הכוחות לעלות לבמה מיד והאמרגן, רוב גרטון (אותו משחק טובי קיאבל בקסם רב) מעלה סולן של להקה אחרת במקומו. הקהל מגיב בצורה אלימה וקרטיס נאלץ להיכנס לבמה ולשיר, אולם לא מחזיק מעמד, יורד שוב ובמקום מתחילה תגרה המונית שתוצאותיה הרסניות הן למועדון בו ההופעה נערכה והן לקרטיס עצמו. 

מטעמים ידועים, לא התעסק קורביין יתר על המידה בחבריי הלהקה בהתייחסם לסולנם, או בחייה של דבי כאם המגדלת את בתה ללא עזרת בעלה ובסופו של דבר הוא הופך את "קונטרול" ליצירה אמנותית ולא ביוגרפית, למרות שהוא מתבסס על סיפור אמיתי וגם מתעתד לספר את סיפורו של איאן קרטיס. ביד אמונה מוכנסים אלמנטים של דרמה ומתח לסרט כדי לגרום לצופה להזדהות עם הגיבור שלו ולהאמין שאולי בסופו של דבר סופו יהיה שונה, למרות שכבר בעת מתן השם לסרט, משרטט קורביין את הדרך לסוף ידוע מראש. אפשר לחלק את הסרט לנקודות אל חזור כאשר ניתן להתחיל בסצנה בה מוצא קרטיס עבודה לנערה אפילפטית, (שבסופו של דבר מתה בעקבות התקף שתפס אותה לבדה בביתה) דרך חיי הלהקה וסצנת ההתקף הראשון בזמן חזרה מהופעה, דילמת שתי הנשים בחייו והסצנה בה מגלה אשתו שיש אישה אחרת בחיי בעלה , ולבסוף באפילפסיה שתוקפת אותו לקראת סוף הסרט וגורמת לו לאיבוד שליטה טוטאלי על גופו ועל חייו ומביאה בעקיפין גם למותו. בסרט אין ממש איזכור ל"New Order", פרט לסצנה מסוף הסרט בה נראים יושבים חבריי הלהקה הנותרים עם אמרגנם, כאשר מוריס מחבק את חברתו, ג'יליאן, כרמיזה לדרך החדשה שבה המשיכו לאחר מות קרטיס.

ההתחלה של "New Order", על פי אנטון קורביין. צילום מתוך הסרט "קונטרול"

שני הדברים המרכזיים הבאים ידי ביטוי ב"קונטרול" והחשובים ביותר מבחינת קורביין, הם תהליך יצירת שירי הלהקה על ידי קרטיס והשראה שבמסגרתה נכתבו וכן התנאים הבלתי אפשריים בהם פעלה הלהקה. הדבר התבטא בניסיונות חוזרים ונשנים לקבל חוזה אצל מר מנצ'סטר, טוני ווילסון- שהיה בעל חברת "פקטורי רקורדס" ונפטר בשנת 2007 מהתקף לב כשהוא בן 57 בלבד; ובעיקר בדרך בה הוקלט אלבום המופת שלהם "תענוגות בלתי ידועים"- באולפנו של מרטין האנט ובהפקתו המוזיקלית שכללה המצאת אפקטים שונים, ומוצג בסרט זה כמטורלל. כאמור, "קונטרול" איננו יכול להיחשב כיצירה ביוגרפית מושלמת- אבל בהחלט אפשר ללמוד ממנה על הדרך בה הוגשמו חלומות בעבר לעומת היום, וכך להבין מדוע אין אנו חוזים יותר בלהקה בסדר גודל כזה.  

"The Post Mortem"

להקת "פוסט מורטם": דן פביאן בלוך, מורן אלטרמן, לאה גדייב וליאור בלאיש. צילום יח"צ: באדיבות דן פביאן בלוך

בין שני הסרטים שהוקרנו, עלתה למיני הופעה בלובי הסינמטק להקת “The Post Mortem”, שביצעה ארבעה שירים של "Joy Division", כחלק מהיום המיוחד הזה שהוקדש ללהקה הבריטית. לא רק שההופעה שלהם הייתה דבר מתבקש ונכון, אלא שהם גם עשו עבודה מצוינת ולרגע היה נדמה למאזין מהצד שמישהו שם פלייבק של "Joy Division" ולא מדובר בהופעה חיה. חבריי הלהקה הם דן פביאן בלוך (שירה וגיטרה חשמלית), ליאור בלאיש (תופים), לאה גדייב (גיטרה חשמלית וסינתיסייזר) ומורן אלתרמן (בס). עניין אותי לדעת מה הסיפור שמאחורי הלהקה ופניתי לתשובות גם מדן, סולן הלהקה, וגם ממורן, הבסיסטית, באמצעות ראיון מקוון. 

דן, אז קודם כל למה קראתם לעצמכם "The Post Mortem "?

"השם הוא שילוב של המילה 'פוסט', שזה כל מה שהיה אחרי הפאנק של 78'-79', והמונח 'פוסט מורטם' שזה אבחון זמן המוות, כאשר אינו ידוע".

למה בחרתם לעשות קאברים דווקא ל"Joy Division"?

"הרעיון היה שלי אחרי ששמעתי כמה להקות מחווה ל'ג'וי' ב'מייספייס', רובם אינטרפרטציות למקור. כנער בן 15 די טחנתי אותם וזה הדליק אותי מחדש, היום כשאני בן 33. מאחר וכבר שנתיים אני מנהיג את להקת 'אנטיביוטיקה', להקת רוק מתל אביב, הרגשתי שזה פרויקט צד מאתגר, במקביל להקלטת אלבום הופעות וחזרות ל'אנטיביוטיקה'. נוסף על כך, גם ראיתי קדימונים לסרט 'קונטרול', שהתחילו לדלוף, וחיברתי בין זה לאפשרות שיוצג בסינמטק. קשה להסביר את החיבור ל'ג'וי'-זה די מיסטי. הצעתי שנוסיף עוד כמה שירים של להקות 'גל חדש' נוספות ונעלה מופע ואז נוצר הקשר עם הסינמטק שביקשו להזמין ארבעה שירים להקרנה".

איך התחברה הלהקה שלכם כל כך מהר?

"את מורן פגשתי ראשונה בהופעה של 'העברית', בהיותי כתב 'עכבר העיר'. היא צילמה ואני הייתי צריך תמונה.

ערב אחד היא הכירה לי את לאה, חברה טרייה שלה מ'מיספייס' שמנגנת בכינור- שהפכה להיות שותפתה בדירה בתל אביב. ערב אחד פגשתי שם את ליאור שלמד עם לאה. סיפרתי להם על הרעיון שהתבשל אצלי וכולם התלהבו. לאה כנרת מגיל צעיר והיא התלהבה מהאפשרות לנגן בכלי נוסף. מורן ניגנה בס באיזה הרכב, אבל זה התפוגג וליאור מלמד תופים ולא מצא זמן מעולם ללהקה. התחלנו לנגן ומהר מאוד גילינו שאנחנו נשמעים כמו המקור וזה הכיוון, זה היה די מפתיע בהתחשב שאף אחד לא הכיר את 'ג'וי'".

 

מורן, דן  סיפר איך נפגשתם כולכם ואת העובדה שפרט אליו אף אחד לא הכיר את הלהקה. אני יודע שטיילת קצת במנצ'סטר לפני שהיית חברה בלהקה, זה לא דבר שעזר לך להכיר קצת אותה לפני? 

"בוא נגיד שבגלל ההפקה הזאת למדתי עליהם יותר ואני מכירה מן הסתם את השירים שלהם יותר... במנצ'סטר סצנת המוזיקה מטורפת, אבל זה מתחלק לג'אמים, הופעות ומועדונים. בג'אמים בעיקר מאלתרים או שמנגנים קאברים לשירים, שזה בדרך כלל רוק  או בלוז, בהופעות זה בעיקר מוזיקה עכשווית, אבל הדרך היחידה באמת להכיר את 'ג'וי דויז'ן' היא בעזרת המועדונים, ושם לא נהגתי לבלות. את 'ג'וי דויז'ן' אמנם הכרתי לפני, אבל בעיקר את הלהיטים שלהם. נראה לי שזו הלהקה היחידה שאנשים לא מודעים עד כמה היא טובה עד שנכנסים באמת לשירים שלהם ולומדים אותם".

עד כמה את חושבת שהשם שלכם מתאימים למה שאתם עוסקים בו מבחינת השירים?

"זה היה רעיון של דן, כשהוא הסביר מה הפרוש, אני אישית התלהבתי ממנו כי זה נתן קונוטציה מתאימה לקרטיס".

בועז כהן כתב בטור שלו ב"רשימות"- 'במפגש עם אנטון קורביין שנערך בסינמטק אחרי הקרנת הסרט קמה אחת הצופות ושאלה את הבמאי "האם בכוונה הצגת את איאן קרטיס כמו שמוק בסרטך?" קורביין כיחכח בגרונו ונשאר מנומס. מוזר. האם הבחורה לא הבינה שקרטיס היה חולה ואומלל?' הגיע הזמן לחשוף שמדובר בך- אני מניח שהיתה לך תמונה בראש לגבי הלהקה לפני ההקרנה. מה חידש לך "קונטרול" ומה חשבת על קרטיס בעקבות הסרט?

"לדעתי הקהל בתל אביב, שדיבר עם קורביין, היה קהל שבא לראות את קורביין ולא את הסרט. בתור מישהי שלא מכירה עבודות אחרות שהוא עשה  אלא רק את מה שהוא עשה על 'ג'וי דויז'ן', באתי למקום אובייקטיבית ולכן שאלתי מה ששאלתי ובתור במאי הוא צריך לדעת שלפעמים גם ישאלו אותו שאלות ביקורתיות עם מילים 'בוטות'. בועז כהן היה צריך לראות את התגובה של קורביין באמת ולא לדמיין איך הוא היה רוצה שקורביין יגיב לשאלה שלי.

קורביין לא התרגש בכלל מזה שקראתי לקרטיס 'שמוק'- זה הקהל שלא היה נוח לו עם זה והתלחשש, אבל זו דעתי על הסרט ועל קרטיס וזכותי לנסח שאלות כרצוני, כמו שלקורביין מותר לביים את הסרט כרצונו. שאר הקהל ובועז כהן בראשם נראו כאילו שאם קורביין היה מפליץ, אז כולם היו מצדיעים לו- הם היו משוחדים.

את הסרט לא אהבתי כל כך, בעיקר כי היה לי קשה להזדהות עם הדמות הראשית כפי שקורביין הציג אותה בסרט הזה, מה גם שמדובר בסרט וזה נעשה באופן מוקצן ודרמטי. אם אנשים היו טורחים גם להקשיב לתשובה של קורביין לשאלה ששאלתי, הם היו שומעים אותו אומר שבחיים האמיתיים ובספר של אשתו דבי הוא מתואר כמפלצת אמיתית, וקורביין החליט לא להציג אותו כך.

למי קראת שמוק? איאן קרטיס כסאם ריילי או סאם ריילי כאיאן קרטיס. 

לדעתי יש הרבה אנשים, שמתעניינים בקרטיס ומעריצים אותו הרבה יותר, עכשיו כשהוא מת, מאשר אם הוא היה בחיים, וזה מובן ומוכר שמוות מעורר עניין. הבעיה היא שזה נראה לי כמו הערצה עיוורת. צריך לעשות הפרדה- יש את קרטיס כסולן הלהקה ויש את קרטיס כאדם בחייו הפרטיים. מצד שני אנשים חושבים שהוא כזה אדם מדהים והוא כל כך אומלל וזה לא מגיע לו וכו'… בהקשר של הלהקה זה נכון שהוא היה כותב מדהים ומשורר, אבל בתור בנאדם- אני חושבת שהוא היה חתיכת שמוק ואין לי בעיה להגיד את זה בכל פעם שישאלו אותי. זה שהוא היה חולה ואומלל ומסכן וכו', זה ברור ומצער ולא מגיע לו- אבל זה לא אומר שזה בסדר להתנהג באנוכיות ולהיות קריזיונר, לנטוש את המשפחה שלך, לזיין מהצד ולחשוב שמותר לך כי אתה אומלל ומרחם על עצמך- יש דרכים מוצלחות יותר לפתור את זה ולא צריך להיות גאון כדי לדעת את זה, אבל בגלל שזה קרטיס אז כנראה לאנשים יותר נוח לרחם עליו בגלל ההערצה שלהם אליו".

את מנגנת בס בלהקה, תפקיד שהיה שמור לפיטר הוק ב"Joy Division".

"הוא ממש מכונה וזה אתגר להיכנס לנעליים שלו, גם מבחינת הנגינה עצמה וגם הסאונד שלו. הוא מדהים בעיניי- מזל שיש את פיטר הוק בלהקה, לפחות זה... (צוחקת)".

אנטון קורביין. צילום: יח"צ

כמה מחשבות לסיום...

שמיעה של שירי "Joy Division" מעלה קונוטציה חזקה ביותר לדיוויד בואי הן מבחינת השירים הראשונים שלהם מתוך "תענוגות בלתי ידועים" והן מבחינת התיאטרליות ולו המועטה שהייתה לקרטיס כשהופיע על הבמה. מה בנוגע למוזיקה ישראלית? ובכן, אם בוחנים את השירים של הלהקה בקפידה, אפשר להבחין בך שפורטיס וסחרוף, למשל, הושפעו מהם מאוד ,במודע או שלא. 

כמה שאלות שעלו בראשי בעקבות שמיעת שירי  "Joy Division" הם: האם חלק מהלחן של "חלום כחול" של פורטיסחרוף זהה לזה של "Love Will Tear Up A Part "? האם מקרי שלחנו של "כמה יוסי" נשמע די זהה אולם בעיבוד שונה, ל"Shadowplay" של "Joy Division" ובמילות השיר המקורי, מסופר על שכונתו של קרטיס במקלספילד לעומת זאת של סחרוף, בבת ים? כנראה לעולם לא נדע את התשובה, אבל די ברור ש "Joy Division" השפיעה על דור חדש של להקות שהגיעו אחריה ובעקבותיה והדבר מוכיח לא רק בעובדה ששיריה אלמותיים אלא גם בכך שקיימות לא מעט להקות שמכסות אותם. בפברואר אמור "קונטרול" לצאת על DVD, אבל כבר עכשיו מומלץ לקחת רגע, להסתובב בדף ה"מייספייס" של הלהקה ומשם להמשיך לעוד מקומות ולהאזין לשירים שיצרו סדר שונה.  

   מצא את ההבדלים: 5 קוריוזים על "קונטרול" ו-Joy Division": הסיפור האמיתי האחרון של הפופ":

1. ב"סיפור האמיתי" מספר אחד מחבריי "Joy Division" שבהופעה שלאחר ניסיון ההתאבדות של קרטיס, פגע בקבוק בירה שנזרק מהקהל בנברשת גדולה שהייתה תלויה מעל הבמה, דבר שגרם לה ליפול על הרצפה, להתנפץ ובכך להתחיל את המהומה הגדולה- אולם ב"קונטרול" אין זכר לנברשת.

2. שם ספרה של דברה קרטיס, עליו מתבסס "קונטרול", הוא "נגיעה ממרחק" ששמו לקוח מהשיר "Transmission" של "Joy Division".

3. השיר "She's lost control", ממנו גזור גם שם סרטו של אנטון קורביין, נכתב על אותה נערה אפילפטית שלה מצא איאן קרטיס עבודה, כשעבד בתור פקיד בלשכת העבודה לבעלי מוגבלויות, שבעקבות התקף אפילפסיה שתקף אותה בוקר אחד כאשר הייתה לבדה בביתה מצאה את מותה. התבוננות ב"קונטרול" תרמוז כי יתכן שקרטיס כתב את השיר על עצמו עוד לפני שחלה.

4. ב"סיפור האמיתי" מספרים חברי "Joy Division" על המפיק המוזיקאלי שלהם, מרטין האנט, שהיה ממציא אפקטים מוזיקליים משונים אותם היה משלב בשירים. ב"קונטרול" ישנה סצנה מאותו אולפן הקלטות של האניט ובה אחד מהטכנאים משפריץ עם ספריי אוויר על המיקרופון בזמן המושמעת הקלטת "She's lost control" ובכך יוצר סאונד ייחודי שמלווה את השיר.

5. זו לא הפעם הראשונה שקורביין מתעסק בתופעת "Joy Division" בתחום הקולנוע. כבמאי קליפים הוא גם ביים ב-1988 את הקליפ לשיר "Atmosphere" של הלהקה, שיר שיצא אחרי מותו של קרטיס ואותו כתב הסולן הדכאוני בימים האחרונים לחייו. 

לינקים לדרך:

האתר של אנטון קורביין- http://www.corbijn.co.uk/

עמודי מייספייס:

הסרט "קונטרול"-   http://www.myspace.com/controlsoundtrack  

Joy Division- http://www.myspace.com/joydivision

New Order-   http://www.myspace.com/neworder  

The Post Mortem-   http://www.myspace.com/thepostmortem  

מימין לשמאל: ברנרד סאמנר, סטפן מוריס, איאן קרטיס ופיטר הוק. צילום: אנטון קורביין

פורסם לראשונה ב"מגזין במה", 3/2008

בדרך אל האופק: אורטל אופק בהופעה

אורטל אופק. צילום יח"צ

למרות אלבום ראשון ומעולה ולמרות כישרונה הווקאלי היוצא מן הכלל, באופן די מוזר טרם קרה משהו יוצא דופן עם הקריירה של אורטל אופק. קריירה שאם לשפוט על פי כל הנתונים שיש לאופק, הייתה צריכה להפוך אותה למוכרת בסדר גודל של מירי מסיקה, קרן פלס או אפילו איה כורם. בפועל, נדמה שעדיין הציבור הרחב איננו מכיר או מזהה אותה. פרגונים אופק אמנם קיבלה למכביר ואלבומה זכה לתשבוחות (ולמשל בקטגוריית "היצירה המקורית של השנה" בסיכום השנתי שערך רדיו דרום), אבל אחרי שכל העננים התפזרו התברר שהבאזז שעשה הלהיט "מדברים בשקט"- מתוך הפרוייקט של עידן רייכל, לא שוחזר.

ב-9.2, רגע לפני שהיא עולה להתמודד על הכרטיס לאירוויזיון בשבדיה עם השיר "תגיד לי למה" וכמה שבועות אחרי צאת שירה "הכל שטויות" מתוך האלבום הבא, היא הופיעה על במת "בית היוצר" שבנמל תל אביב. זאת במופע חגיגי המלווה בארבעה נגנים (תומר שטיין, גל דהן, דקל דביר ושלומי מאיה) ולרוב הייתה בו אווירה מוזיקלית של טעמי מוזיקת עולם- מה שהסביר לראשונה את החיבור הכל כך מושלם בין אופק לרייכל.

אם לשפוט על פי המופע הזה, אופק (שנישאה לפני כשנה ונמצאת בהריון מתקדם) אופטימית כתמיד ממשיכה להאמין בניסים- כמאמר שירה המקסים. בין השירים, היא סיפרה אנקדוטות ובכלל על תהליך העבודה שלה. על אותו השיר אגב, סיפרה שסלסול קולה הנשמע בו כנראה מגיע בהשפעת בית הכנסת שהיה סמוך למקום מגוריה ברמת השרון- שם ניצב כשליח ציבור חזן אשכנזי. על "קרן אור", שביצעה עם המון נשמה וגרוב, היא סיפרה שלטענתה הוא מביא מזל וביקשה מכל אחד בקהל שיביע משאלה לפני שתתחיל לשיר אותו. את "ציון" המרגש והכנה, הקדימה בביצוע מרטיט ל"שבחי ירושלים"- אשר דרכו אפשר היה לשמוע עד לאיזה סולמות היא מסוגלת לעלות בעזרת קולה. לקראת סוף ההופעה היא ביצעה את "מדברים בשקט", בגרסה הרבה יותר בשלה ובוגרת מזאת שאיתה התפרסמה, כשלפני כן אי אפשר היה לפספס את הסיפור על מה שהוביל אותה, בניגוד לעצת הוריה, לוותר לפני מעל לעשור על שירות צבאי ב"תלפיות" ובמקום זאת להתגייס ללהקה צבאית- ובמסגרת לפגוש באופן מקרי במילואימניק עידן רייכל (מישהו פה הזכיר ניסים?).

אורטל אופק, לא הפסיקה לקרון במשך כל המופע. צילום: חן לב

הערב הסתיים עם משאלות ותהיות לגבי מה יקרה אחרי הקדם אירוויזיון הצפוי- ועם גרסת כיסוי ל-Perfect,
של Fairground Attraction. כמו כן, גם עם שיר בינוני ומטה ששלח לה יוצר אלמוני בשם טום פרייס והולחן על ידה-
מה שלא קרה עד היום, כיוון שכיוצרת עצמאית היא כותבת ומלחינה את שיריה. כאשר היא ביצעה שוב את "בשדות של המושב", הפעם כהדרן, הניגוד בין העוצמות שיש בטקסטים שלה לבין הטקסט ההוא. באותו הרגע ניתן היה להרגיש את ההבדל התהומי בין כתיבתה התמימה והעמוקה היוצאת מתוך הנשמה והלב, לבין שיר קלישאתי וממוחזר שנשמע כאילו נכתב כלאחר יד- ולדעתי משך אותה להלחין ולשיר אותו רק בגלל פזמון קליט וסוף אופטימי. ואם אתם לא מאמינים, את הקסם המיוחד שיש לה ולשיריה- המזכיר איכויות מרגשות של זמרות ישראליות מעולות מן העבר, יהיה אפשר לשמוע בשירה חודר השיריון איתו היא מקווה להגיע גם אל מעבר לים. אני משוכנע שאופק, שלא הפסיקה לקרון במשך כל המופע שנערך ב"בית היוצר"- תעשה זאת גם עם "תגיד לי למה".

"אורטל אופק- הכל שטויות", "בית היוצר", האנגר 22, נמל תל אביב, 9.2.

עדיף שם טוב- על אלבום האוסף המיוחד של שם טוב לוי

צילום: ז'ראר אלון

חברת NMC ממשיכה באחד מהפרויקטים המבורכים שלה להנצחת יוצרים ישראליים משובחים ומוציאה אלבום משולש ובו המיטב של היוצר והזמר, מענקי המוזיקה הישראלית, שם טוב לוי. אוסף אשר הוא עצמו עיצב ובחר את שיריו- מכמעט כל התקופות ובצורה כרונולוגית. לוי, זוכה פרס אקו"ם על מפעל חיים ושני פרסי אופיר (על "אהבתה האחרונה של לורה אדלר" ו"בית"ר פרובנס"), שילב בתבונה בין האינסטרומנטלי (למשל, "ריקוד ההוביטים"- המוכר כנעימת תוכנית הרדיו "ארבע אחרי הצהרים", ו"טווס הזהב"- שזכה אף הוא להיות נעימה ישראלית מוכרת) לבין הטקסטואלי ("התעוררות", "סיפור של יום", "שובי לביתך", "דון קישוט", "יכול להיות שזה נגמר" ועוד ועוד), בין המוכר לבין הכלל לא מוכר, בין שירים ששר לבדו ובין כאלה ששר עם חברים ("הידעת את הדרך" עם אפרים שמיר, "באה המוזיקה" עם ארקדי דוכין או "דון קישוט" עם אריק איינשטיין)- משירי להקת "קצת אחרת" דרך אלבומי הסולו ופרויקטים אחרים כמו "צליל מכוון", "אלבום משפחתי" עם גרוניך, "ששת", ועד לנעימות שכתב לסרטים כמו "כיכר החלומות", "הקיץ של אביה", "הגמל המעופף", "סיפור שמתחיל בלוויה של נחש" ו"בית"ר פרובנס".

דווקא מקומם של שני אלבומיו האחרונים, בהם מלווה אותו האנסמבל המעולה שקיבץ את נגניו כמו בפינצטה, נפקד באורח פלא. בעיקר לנוכח העובדה שמופיעה כאן הגרסה המקורית של לוי ל"העיר" של קוואפיס- שלטעמי היא הרבה פחות חזקה מאשר זו שיצר עם האנסמבל.

אפילו אם יש כאלה שלא יכירו את הקלאסיקות המרטיטות שיש באוסף הזה, וודאי אין אחד שלא יצטמרר מהנעימה הראשונה שלוקטה לכאן היישר מפסקול הסרט "בית"ר פרובנס". מומלץ לכולם.

שם טוב לויב, "המיטב", NMC, 2012.    

שמש, לך מצפים- על אלבום הבכורה של "סאן טיילור" Like the tide

צילום: ניר גייגר

ארנון נאור, המוכר יותר כ"סאן טיילור", חזר ארצה לפני כשלוש שנים בלונדון- וכעת הוא מוציא את אלבומו הראשון, Like The Tide, בהפקה מוזיקלית משותפת לו ולאודי אחיו. מסביב לגוון האקוסטי של שיריו, לוקטו הנגנים גל בינימין החיפאי, יעל שפירא (אחותה של מיכל וכמובן חיפאית בעברה), הבסיסט המחונן דניאל ספיר, גליה חי ואבנר קלמר (צמד נגני כלי המיתר מהכישרוניים שיש לנו בארץ כיום)- כאשר נאור ואחיו מנגנים על הכלים העיקריים. זהו אלבום מהורהר ששם את עיקר הדגש שלו על טקסט כנה, ופחות על איך למשוך את האוזן של המאזין המקרי- ולפיכך הוא מוקפד מאוד מבחינה מוזיקלית ואין בו שירים קצביים. כך למשל Fatherland- המתמקד בתחושות שמקווה בכל בוקר יקום איש טוב יותר, הוא אחד השירים "הכבדים" כאן, ו-Fay הולך על מטאפורות מציאותיות חזקות (כמו "שום אזעקה לא יכולה להיכנס לראשי היום/שום צליל לא יכול להיתקע בראשי היום").

מנגד, זו בדיוק נקודת החולשה של נאור באלבום הזה- לגמרי לא ברור לאן הוא רוצה לנווט את עצמו: האם יש לו מחשבות על לחזור לחו"ל או שמא הוא קבע את מקום מושבו בישראל? בוודאי שאם התשובה השנייה היא הנכונה עבורו, ולו רק לרגע, לאיזה קהל בדיוק הוא פונה? אין ספק שאם שפת האלבום הזה הייתה עברית, היה לו הרבה יותר קל לגשת לקהל המקומי וכמובן גם להתברג ברשימות השמעה רדיופוניות כאלה ואחרות.

מצד שני, די ברור מדוע נבחרה תמונתה של הבלרינה הרוסייה המפורסמת אנה פבלובה להיות מודפסת על עטיפת Like the tide- בדיוק כמוה, גם בשיריו יש קורט של סיפורי רפאים וכמובן את אותה העוצמה שבמבט ראשון נראית דווקא כמשהו עדין ושברירי.

Like The Tide, סאן טיילור, "היי פידליטי", 2012.      

לשמיעה ולהורדת האלבום לחצו כאן.

סוף העולם בלוז - על אלבומו של איתי פרל, "מסע בלוז" של איתי פרל

צילום: רוני פרל

איתי פרל סבב את הארץ במסע ההופעות הראשון שלו וגילה בה מקומות אנושיים הנסתרים מהעין, בעיקר בקצוות הארץ: בצפון (בו גדל כילד) ובדרום. עוד לפני ה"מחאה החברתית", הוא כבר גיבש לעצמו שירי מחאה וחיכה לרגע הנכון. אחרי שני אלבומי סולו ואלבום משותף עם דנה ברגר ("הנה באתי הביתה"), הוא גם הבין שהדרך הכי טובה להלחין אותם היא בעזרת הבלוז. כך נולד לו "מסע בלוז", שיצא לאחרונה- ועוד לפני כן גובה במסע הופעות ארצי נוסף. באלבום אגב, מתארח בכל שיר גיטריסט אורח וביניהם: תמר אייזנמן, עוזי רמירז, אדם בן אמיתי, אהרוני בנארי ויניב דדון. והשירים? באופן מרתק, הצליח פרל לתת לכל אחד מהם שם שיתמצת את עניינו במדויק. למשל, הוא מתחיל ב"אין לאן ללכת בלוז", שיר שמשלים עם המציאות- ובאותו הזמן מתנגח איתה. לאחר מכן, הוא מפציץ עם "לא בידיים שלך" (מגובה באייזנמן)- כנראה שריד רוקי שהתאים לכאן. את הבלוז היותר כבד מבחינתו (בכל זאת, לכל אורך האלבום מדובר בבלוז ישראלי עם קריצה), פרל מתחיל מהשיר השלישי (מצטרף אליו עוזי רמירז) בו הוא שר על היותו "אזרח סוג ז' במדינה סוג ב'", בה "המתוקה שלי מרה והטיפה המרה עושה מתוק". השיר הבא הוא שיר קאנטרי- בלוז, בו יורד פרל "דרומה" יחד עם דויד פרץ הבאר שבעי המצויד במפוחית ובגיטרת דוברו (העלאה שנוספה לשיר ולא הוקלט לייב עם השירה)- תרתי משמע. "מסע בלוז" נחתם ב"חוץ מלתפוס אותך עשיתי הכל כמו שצריך" הנוגה, כשבאמצע משובצים "הבלוז לחילוני החרד", "זה לא נורא זה רק הסוף שלך" (עם השורה המבריקה: "ועוד אין לך שלושים, אבל קשה לך להרדם"), "ת'מבין מה אני אומר" (שיר על יוקר המחייה והפיחות באנשי עבודה אמיתיים) ו"נמשך אלייך" (שיר אהבה שיכור). יותר מהכל, כל שיר ב"מסע בלוז" דורש מרחב מחייה משלו- ולכן ישמע טוב יותר על הבמה מאשר בתוך מסגרת של דיסק. מנגד, פרל עשה כאן עבודה טובה מאוד מבלי להתפשר על מילים ולחן. מומלץ גם לכאלה שהבלוז רחוק מהם.

"מסע בלוז", איתי פרל, "התו השמיני", 2012.
 לשמיעה ולהורדה (בתשלום) לחצו כאן. 

מלב אל לב: ביקורת אלבום- "ארגמן", ארז לב ארי

 (צילום: עמית ישראלי)

גם אחרי כשנתיים וחצי מאז יצא "שמחת הפרטים הקטנים", ממשיכים שירי אלבום הבכורה של ארז לב-ארי לצבור תהודה וקהל מחבק. והנה עכשיו חוזר לב-ארי עם "ארגמן"- אלבום לא פחות מסקרן. במהלך הקשבה חוזרת ונשנית לתשעת השירים החדשים, ניסיתי ללא הצלחה לפצח את סוד הנוסחה המנצחת שכמו נוצקה לתוכם. אולי היא נעוצה בבחירת שותפים לדרך כמו ז'אן פול זימבריס, ארתור אליהו, עמוס רוזנר, אורן צור, פטריק סבג- שכמו מהווה יחידה משלימה ללב-ארי, שירה מני ושרון עזריה, שעזרו לו למצוא את שביל הזהב בין טקסטים מהמקורות ("ביום אקרא"), כאלה ששילבו תוכן מקורי לצידם ("בבוא יומי") וכאלה המושפעים מהם (שיר הנושא שכתב יחד עם עודד ונחמיה, ו"רק תאמין" של אילי אדרי), טקסטים מקוריים שכתב לבד ("בוקר טוב") או במשותף עם אחרים ("בסוף היום", עם פטריק סבג) ולצידם את "פרימיטיבים" המדויק של טי בון ברנט (לפי תרגום של דני אמיר) ואת "מלחמה אבודה" האבידני. למרות כל העושר הזה, טקסטואלי, רגשי ומוזיקלי, לב-ארי מזכיר לכולם כי שלמות היא אלוהית ושרב הנסתר על הגלוי- כשהכינור המתחבא בסיום השיר החותם של האלבום הוא הרבה יותר מקריצה לכך. אולי הדבר קשור להתבשלות מוזיקלית נכונה ומאוחרת, בדומה לאלה של אהוד בנאי או עמיר לב, אבל אין ספק כי לב-ארי מספק חותמת סופית לסגנון שיהיה מזוהה עימו כנראה עד היום בו יפסיק לעשות מוזיקה. ולכל אלה ששואלים איך זה שהוא לא הפך לאהוד בנאי השני, אומר שאין בכך צריך- הוא פשוט ארז לב ארי.

"ארגמן", ארז לב ארי, NMC UNITED, 2010.

ימים של שקט: ביקורת אלבום- "הנה באתי הביתה", איתי פרל ודנה ברגר

 (צילום: דורון עדות)

כששיתוף הפעולה האמיץ בין דנה ברגר ואיתי פרל יצא לדרך, אף אחד (כולל שניהם) לא ממש ידע מה ייצא מהשילוב הזה- אם בכלל הפרויקט הזה יגיע לסיומו המוצלח. דווקא כשהחיבור בין שני אנשים שבדמם זורם רוק'נרול גרם לכך שכל האלמנטים הנכונים כאן הבשילו לכדי אלבום הכאסח הישראלי המושלם (כולל הפקה מוזיקאלית של האיש שעזר להביא לעולם את "חתונה לבנה" של שלום חנוך ואת "דרך ארץ" של גידי גוב, לואי להב)- אך התוצר הסופי הוא אלבום נינוח ביותר, שקשה מאוד להישאר אדיש לשיריו. זאת כנראה גם הסיבה ששיר הנושא שלו, "הנה באתי הביתה" (שנכתב במשותף על ידי פרל וברגר), הפך במהירות ללהיטי גלגל"צי מתקתק ולכן גם אומץ בשמחה על ידי יוצרי הסדרה "חטופים". בין התמונות הקצרות שמיזגו ברגר ופרל לאלבומם אפשר למצוא את קרעי זיכרונות של אהבות ("לולי", "הדבר האמיתי"), רגעים של משבר ("אתה לא לבד", "פעמונים ברוח"), רססי חלומות שבורים ("זה לא פשוט", שכתבה צוריה להב: "בכל מקום יש מי שעצוב לו ומי ששובר/ומשקל המאזנים מודד/עד כמה כבד משא הכוונה") שמחות קטנות ("איזה מזל") ואפילו התעסקות בפרטים יום יומיים שבדרך כלל אנחנו מעדיפים להזניח בצד ("אבני שפה", שכתב מאיר גולדברג: "עברית יפה היא כמו תינוקת/אף שהיא באה בימים"). כל זאת תוך שימוש בעדינות המלודית הנדרשת, תוך קצב פנימי קולח- דבר שחסרונו בלט בפעמיים הבודדות בהן הוא פינה מקומו להתרפקות מנומנמת ("לולי" ו"תל אביב מכף רגל עד ראש"), ומנגד חיוניותו המכריעה הפכה את השירים "מנדולינה" ו"כביש החוף" לגלויה נפלאה לשלוח הביתה מטיול מרתק. כמאמר השיר, "זה הכי טוב שיכולנו לבקש". 

למי שרוצה לתפוס את השניים בהופעה, מומלץ לדעת שכחלק מסיבוב הופעות ארצי שובר שגרה מקיים הופעות חינמיות בסניפי "צומת ספרים" ברחבי הארץ.

דנה ברגר ואיתי פרל, "הנה באתי הביתה", 2010, "התו השמיני".