בדרך אל האופק: אורטל אופק בהופעה

אורטל אופק. צילום יח"צ

למרות אלבום ראשון ומעולה ולמרות כישרונה הווקאלי היוצא מן הכלל, באופן די מוזר טרם קרה משהו יוצא דופן עם הקריירה של אורטל אופק. קריירה שאם לשפוט על פי כל הנתונים שיש לאופק, הייתה צריכה להפוך אותה למוכרת בסדר גודל של מירי מסיקה, קרן פלס או אפילו איה כורם. בפועל, נדמה שעדיין הציבור הרחב איננו מכיר או מזהה אותה. פרגונים אופק אמנם קיבלה למכביר ואלבומה זכה לתשבוחות (ולמשל בקטגוריית "היצירה המקורית של השנה" בסיכום השנתי שערך רדיו דרום), אבל אחרי שכל העננים התפזרו התברר שהבאזז שעשה הלהיט "מדברים בשקט"- מתוך הפרוייקט של עידן רייכל, לא שוחזר.

ב-9.2, רגע לפני שהיא עולה להתמודד על הכרטיס לאירוויזיון בשבדיה עם השיר "תגיד לי למה" וכמה שבועות אחרי צאת שירה "הכל שטויות" מתוך האלבום הבא, היא הופיעה על במת "בית היוצר" שבנמל תל אביב. זאת במופע חגיגי המלווה בארבעה נגנים (תומר שטיין, גל דהן, דקל דביר ושלומי מאיה) ולרוב הייתה בו אווירה מוזיקלית של טעמי מוזיקת עולם- מה שהסביר לראשונה את החיבור הכל כך מושלם בין אופק לרייכל.

אם לשפוט על פי המופע הזה, אופק (שנישאה לפני כשנה ונמצאת בהריון מתקדם) אופטימית כתמיד ממשיכה להאמין בניסים- כמאמר שירה המקסים. בין השירים, היא סיפרה אנקדוטות ובכלל על תהליך העבודה שלה. על אותו השיר אגב, סיפרה שסלסול קולה הנשמע בו כנראה מגיע בהשפעת בית הכנסת שהיה סמוך למקום מגוריה ברמת השרון- שם ניצב כשליח ציבור חזן אשכנזי. על "קרן אור", שביצעה עם המון נשמה וגרוב, היא סיפרה שלטענתה הוא מביא מזל וביקשה מכל אחד בקהל שיביע משאלה לפני שתתחיל לשיר אותו. את "ציון" המרגש והכנה, הקדימה בביצוע מרטיט ל"שבחי ירושלים"- אשר דרכו אפשר היה לשמוע עד לאיזה סולמות היא מסוגלת לעלות בעזרת קולה. לקראת סוף ההופעה היא ביצעה את "מדברים בשקט", בגרסה הרבה יותר בשלה ובוגרת מזאת שאיתה התפרסמה, כשלפני כן אי אפשר היה לפספס את הסיפור על מה שהוביל אותה, בניגוד לעצת הוריה, לוותר לפני מעל לעשור על שירות צבאי ב"תלפיות" ובמקום זאת להתגייס ללהקה צבאית- ובמסגרת לפגוש באופן מקרי במילואימניק עידן רייכל (מישהו פה הזכיר ניסים?).

אורטל אופק, לא הפסיקה לקרון במשך כל המופע. צילום: חן לב

הערב הסתיים עם משאלות ותהיות לגבי מה יקרה אחרי הקדם אירוויזיון הצפוי- ועם גרסת כיסוי ל-Perfect,
של Fairground Attraction. כמו כן, גם עם שיר בינוני ומטה ששלח לה יוצר אלמוני בשם טום פרייס והולחן על ידה-
מה שלא קרה עד היום, כיוון שכיוצרת עצמאית היא כותבת ומלחינה את שיריה. כאשר היא ביצעה שוב את "בשדות של המושב", הפעם כהדרן, הניגוד בין העוצמות שיש בטקסטים שלה לבין הטקסט ההוא. באותו הרגע ניתן היה להרגיש את ההבדל התהומי בין כתיבתה התמימה והעמוקה היוצאת מתוך הנשמה והלב, לבין שיר קלישאתי וממוחזר שנשמע כאילו נכתב כלאחר יד- ולדעתי משך אותה להלחין ולשיר אותו רק בגלל פזמון קליט וסוף אופטימי. ואם אתם לא מאמינים, את הקסם המיוחד שיש לה ולשיריה- המזכיר איכויות מרגשות של זמרות ישראליות מעולות מן העבר, יהיה אפשר לשמוע בשירה חודר השיריון איתו היא מקווה להגיע גם אל מעבר לים. אני משוכנע שאופק, שלא הפסיקה לקרון במשך כל המופע שנערך ב"בית היוצר"- תעשה זאת גם עם "תגיד לי למה".

"אורטל אופק- הכל שטויות", "בית היוצר", האנגר 22, נמל תל אביב, 9.2.

עדיף שם טוב- על אלבום האוסף המיוחד של שם טוב לוי

צילום: ז'ראר אלון

חברת NMC ממשיכה באחד מהפרויקטים המבורכים שלה להנצחת יוצרים ישראליים משובחים ומוציאה אלבום משולש ובו המיטב של היוצר והזמר, מענקי המוזיקה הישראלית, שם טוב לוי. אוסף אשר הוא עצמו עיצב ובחר את שיריו- מכמעט כל התקופות ובצורה כרונולוגית. לוי, זוכה פרס אקו"ם על מפעל חיים ושני פרסי אופיר (על "אהבתה האחרונה של לורה אדלר" ו"בית"ר פרובנס"), שילב בתבונה בין האינסטרומנטלי (למשל, "ריקוד ההוביטים"- המוכר כנעימת תוכנית הרדיו "ארבע אחרי הצהרים", ו"טווס הזהב"- שזכה אף הוא להיות נעימה ישראלית מוכרת) לבין הטקסטואלי ("התעוררות", "סיפור של יום", "שובי לביתך", "דון קישוט", "יכול להיות שזה נגמר" ועוד ועוד), בין המוכר לבין הכלל לא מוכר, בין שירים ששר לבדו ובין כאלה ששר עם חברים ("הידעת את הדרך" עם אפרים שמיר, "באה המוזיקה" עם ארקדי דוכין או "דון קישוט" עם אריק איינשטיין)- משירי להקת "קצת אחרת" דרך אלבומי הסולו ופרויקטים אחרים כמו "צליל מכוון", "אלבום משפחתי" עם גרוניך, "ששת", ועד לנעימות שכתב לסרטים כמו "כיכר החלומות", "הקיץ של אביה", "הגמל המעופף", "סיפור שמתחיל בלוויה של נחש" ו"בית"ר פרובנס".

דווקא מקומם של שני אלבומיו האחרונים, בהם מלווה אותו האנסמבל המעולה שקיבץ את נגניו כמו בפינצטה, נפקד באורח פלא. בעיקר לנוכח העובדה שמופיעה כאן הגרסה המקורית של לוי ל"העיר" של קוואפיס- שלטעמי היא הרבה פחות חזקה מאשר זו שיצר עם האנסמבל.

אפילו אם יש כאלה שלא יכירו את הקלאסיקות המרטיטות שיש באוסף הזה, וודאי אין אחד שלא יצטמרר מהנעימה הראשונה שלוקטה לכאן היישר מפסקול הסרט "בית"ר פרובנס". מומלץ לכולם.

שם טוב לויב, "המיטב", NMC, 2012.    

שמש, לך מצפים- על אלבום הבכורה של "סאן טיילור" Like the tide

צילום: ניר גייגר

ארנון נאור, המוכר יותר כ"סאן טיילור", חזר ארצה לפני כשלוש שנים בלונדון- וכעת הוא מוציא את אלבומו הראשון, Like The Tide, בהפקה מוזיקלית משותפת לו ולאודי אחיו. מסביב לגוון האקוסטי של שיריו, לוקטו הנגנים גל בינימין החיפאי, יעל שפירא (אחותה של מיכל וכמובן חיפאית בעברה), הבסיסט המחונן דניאל ספיר, גליה חי ואבנר קלמר (צמד נגני כלי המיתר מהכישרוניים שיש לנו בארץ כיום)- כאשר נאור ואחיו מנגנים על הכלים העיקריים. זהו אלבום מהורהר ששם את עיקר הדגש שלו על טקסט כנה, ופחות על איך למשוך את האוזן של המאזין המקרי- ולפיכך הוא מוקפד מאוד מבחינה מוזיקלית ואין בו שירים קצביים. כך למשל Fatherland- המתמקד בתחושות שמקווה בכל בוקר יקום איש טוב יותר, הוא אחד השירים "הכבדים" כאן, ו-Fay הולך על מטאפורות מציאותיות חזקות (כמו "שום אזעקה לא יכולה להיכנס לראשי היום/שום צליל לא יכול להיתקע בראשי היום").

מנגד, זו בדיוק נקודת החולשה של נאור באלבום הזה- לגמרי לא ברור לאן הוא רוצה לנווט את עצמו: האם יש לו מחשבות על לחזור לחו"ל או שמא הוא קבע את מקום מושבו בישראל? בוודאי שאם התשובה השנייה היא הנכונה עבורו, ולו רק לרגע, לאיזה קהל בדיוק הוא פונה? אין ספק שאם שפת האלבום הזה הייתה עברית, היה לו הרבה יותר קל לגשת לקהל המקומי וכמובן גם להתברג ברשימות השמעה רדיופוניות כאלה ואחרות.

מצד שני, די ברור מדוע נבחרה תמונתה של הבלרינה הרוסייה המפורסמת אנה פבלובה להיות מודפסת על עטיפת Like the tide- בדיוק כמוה, גם בשיריו יש קורט של סיפורי רפאים וכמובן את אותה העוצמה שבמבט ראשון נראית דווקא כמשהו עדין ושברירי.

Like The Tide, סאן טיילור, "היי פידליטי", 2012.      

לשמיעה ולהורדת האלבום לחצו כאן.

סוף העולם בלוז - על אלבומו של איתי פרל, "מסע בלוז" של איתי פרל

צילום: רוני פרל

איתי פרל סבב את הארץ במסע ההופעות הראשון שלו וגילה בה מקומות אנושיים הנסתרים מהעין, בעיקר בקצוות הארץ: בצפון (בו גדל כילד) ובדרום. עוד לפני ה"מחאה החברתית", הוא כבר גיבש לעצמו שירי מחאה וחיכה לרגע הנכון. אחרי שני אלבומי סולו ואלבום משותף עם דנה ברגר ("הנה באתי הביתה"), הוא גם הבין שהדרך הכי טובה להלחין אותם היא בעזרת הבלוז. כך נולד לו "מסע בלוז", שיצא לאחרונה- ועוד לפני כן גובה במסע הופעות ארצי נוסף. באלבום אגב, מתארח בכל שיר גיטריסט אורח וביניהם: תמר אייזנמן, עוזי רמירז, אדם בן אמיתי, אהרוני בנארי ויניב דדון. והשירים? באופן מרתק, הצליח פרל לתת לכל אחד מהם שם שיתמצת את עניינו במדויק. למשל, הוא מתחיל ב"אין לאן ללכת בלוז", שיר שמשלים עם המציאות- ובאותו הזמן מתנגח איתה. לאחר מכן, הוא מפציץ עם "לא בידיים שלך" (מגובה באייזנמן)- כנראה שריד רוקי שהתאים לכאן. את הבלוז היותר כבד מבחינתו (בכל זאת, לכל אורך האלבום מדובר בבלוז ישראלי עם קריצה), פרל מתחיל מהשיר השלישי (מצטרף אליו עוזי רמירז) בו הוא שר על היותו "אזרח סוג ז' במדינה סוג ב'", בה "המתוקה שלי מרה והטיפה המרה עושה מתוק". השיר הבא הוא שיר קאנטרי- בלוז, בו יורד פרל "דרומה" יחד עם דויד פרץ הבאר שבעי המצויד במפוחית ובגיטרת דוברו (העלאה שנוספה לשיר ולא הוקלט לייב עם השירה)- תרתי משמע. "מסע בלוז" נחתם ב"חוץ מלתפוס אותך עשיתי הכל כמו שצריך" הנוגה, כשבאמצע משובצים "הבלוז לחילוני החרד", "זה לא נורא זה רק הסוף שלך" (עם השורה המבריקה: "ועוד אין לך שלושים, אבל קשה לך להרדם"), "ת'מבין מה אני אומר" (שיר על יוקר המחייה והפיחות באנשי עבודה אמיתיים) ו"נמשך אלייך" (שיר אהבה שיכור). יותר מהכל, כל שיר ב"מסע בלוז" דורש מרחב מחייה משלו- ולכן ישמע טוב יותר על הבמה מאשר בתוך מסגרת של דיסק. מנגד, פרל עשה כאן עבודה טובה מאוד מבלי להתפשר על מילים ולחן. מומלץ גם לכאלה שהבלוז רחוק מהם.

"מסע בלוז", איתי פרל, "התו השמיני", 2012.
 לשמיעה ולהורדה (בתשלום) לחצו כאן. 

מלב אל לב: ביקורת אלבום- "ארגמן", ארז לב ארי

 (צילום: עמית ישראלי)

גם אחרי כשנתיים וחצי מאז יצא "שמחת הפרטים הקטנים", ממשיכים שירי אלבום הבכורה של ארז לב-ארי לצבור תהודה וקהל מחבק. והנה עכשיו חוזר לב-ארי עם "ארגמן"- אלבום לא פחות מסקרן. במהלך הקשבה חוזרת ונשנית לתשעת השירים החדשים, ניסיתי ללא הצלחה לפצח את סוד הנוסחה המנצחת שכמו נוצקה לתוכם. אולי היא נעוצה בבחירת שותפים לדרך כמו ז'אן פול זימבריס, ארתור אליהו, עמוס רוזנר, אורן צור, פטריק סבג- שכמו מהווה יחידה משלימה ללב-ארי, שירה מני ושרון עזריה, שעזרו לו למצוא את שביל הזהב בין טקסטים מהמקורות ("ביום אקרא"), כאלה ששילבו תוכן מקורי לצידם ("בבוא יומי") וכאלה המושפעים מהם (שיר הנושא שכתב יחד עם עודד ונחמיה, ו"רק תאמין" של אילי אדרי), טקסטים מקוריים שכתב לבד ("בוקר טוב") או במשותף עם אחרים ("בסוף היום", עם פטריק סבג) ולצידם את "פרימיטיבים" המדויק של טי בון ברנט (לפי תרגום של דני אמיר) ואת "מלחמה אבודה" האבידני. למרות כל העושר הזה, טקסטואלי, רגשי ומוזיקלי, לב-ארי מזכיר לכולם כי שלמות היא אלוהית ושרב הנסתר על הגלוי- כשהכינור המתחבא בסיום השיר החותם של האלבום הוא הרבה יותר מקריצה לכך. אולי הדבר קשור להתבשלות מוזיקלית נכונה ומאוחרת, בדומה לאלה של אהוד בנאי או עמיר לב, אבל אין ספק כי לב-ארי מספק חותמת סופית לסגנון שיהיה מזוהה עימו כנראה עד היום בו יפסיק לעשות מוזיקה. ולכל אלה ששואלים איך זה שהוא לא הפך לאהוד בנאי השני, אומר שאין בכך צריך- הוא פשוט ארז לב ארי.

"ארגמן", ארז לב ארי, NMC UNITED, 2010.

ימים של שקט: ביקורת אלבום- "הנה באתי הביתה", איתי פרל ודנה ברגר

 (צילום: דורון עדות)

כששיתוף הפעולה האמיץ בין דנה ברגר ואיתי פרל יצא לדרך, אף אחד (כולל שניהם) לא ממש ידע מה ייצא מהשילוב הזה- אם בכלל הפרויקט הזה יגיע לסיומו המוצלח. דווקא כשהחיבור בין שני אנשים שבדמם זורם רוק'נרול גרם לכך שכל האלמנטים הנכונים כאן הבשילו לכדי אלבום הכאסח הישראלי המושלם (כולל הפקה מוזיקאלית של האיש שעזר להביא לעולם את "חתונה לבנה" של שלום חנוך ואת "דרך ארץ" של גידי גוב, לואי להב)- אך התוצר הסופי הוא אלבום נינוח ביותר, שקשה מאוד להישאר אדיש לשיריו. זאת כנראה גם הסיבה ששיר הנושא שלו, "הנה באתי הביתה" (שנכתב במשותף על ידי פרל וברגר), הפך במהירות ללהיטי גלגל"צי מתקתק ולכן גם אומץ בשמחה על ידי יוצרי הסדרה "חטופים". בין התמונות הקצרות שמיזגו ברגר ופרל לאלבומם אפשר למצוא את קרעי זיכרונות של אהבות ("לולי", "הדבר האמיתי"), רגעים של משבר ("אתה לא לבד", "פעמונים ברוח"), רססי חלומות שבורים ("זה לא פשוט", שכתבה צוריה להב: "בכל מקום יש מי שעצוב לו ומי ששובר/ומשקל המאזנים מודד/עד כמה כבד משא הכוונה") שמחות קטנות ("איזה מזל") ואפילו התעסקות בפרטים יום יומיים שבדרך כלל אנחנו מעדיפים להזניח בצד ("אבני שפה", שכתב מאיר גולדברג: "עברית יפה היא כמו תינוקת/אף שהיא באה בימים"). כל זאת תוך שימוש בעדינות המלודית הנדרשת, תוך קצב פנימי קולח- דבר שחסרונו בלט בפעמיים הבודדות בהן הוא פינה מקומו להתרפקות מנומנמת ("לולי" ו"תל אביב מכף רגל עד ראש"), ומנגד חיוניותו המכריעה הפכה את השירים "מנדולינה" ו"כביש החוף" לגלויה נפלאה לשלוח הביתה מטיול מרתק. כמאמר השיר, "זה הכי טוב שיכולנו לבקש". 

למי שרוצה לתפוס את השניים בהופעה, מומלץ לדעת שכחלק מסיבוב הופעות ארצי שובר שגרה מקיים הופעות חינמיות בסניפי "צומת ספרים" ברחבי הארץ.

דנה ברגר ואיתי פרל, "הנה באתי הביתה", 2010, "התו השמיני".

מעורב פולני: ראיון עם חנה לסלאו ואורי גבריאל על ההצגה "האמא של הרווקה"

 (צילום: יחצ')

החודש עלתה לראשונה על במת "תיאטרון הצפון" בקריית חיים ההצגה "האמא של הרווקה", המופקת על ידי "תיאטרון הקומדיה"- השייך ל"תיאטרון הצפון". בלה (חנה לסלאו) היא אלמנה פולניה שבתה בת ה-36, צילה (ליאת אקטע), עדיין רווקה. בלית ברירה מחליטה בלה לפרסם מודעה למציאת חתן הולם ויום אחד מתייצב מול דלת ביתה כפיר (אלי גלפרין), שהוא לא בדיוק חלומה של כל אמא יהודיה ומתברר כטיפוס הולניסטי מוזר ביותר. בלה מחליטה שהזמן קצר והיא מוכרחת לחתן את בתה ויהי מה. מכאן מתחילה שרשרת קומית כשבדיוק אז נכנס לתמונה אדון סבאח (אורי גבריאל), אביו העיראקי שומר המסורת של החתן, שנחוש אף הוא לחתן את בנו. בשלב מסוים מחליטים זוג הלא אוהבים לעשות הכל כדי לבטל את רוע הגזירה, אך הוריהם כבר החליטו כי גורלם נחרץ. בדרך לחתונה המיוחלת נפתחות תיבות פנדורה קומיות, מתגלים סודות ומתרחשות הפתעות שהופכות את ההצגה לכדור הצחוק הבא שלכם. גלפרין ואקטע הם רק שחקני המשנה בהצגה, אך למעשה הם הטריגר האמיתי להתפתחות העלילה ולהפתעות הצפויות כאשר הם מאפשרים לחנה לסלאו לתת רגעים קומיים מצחיקים ביותר, המחזירים אותה לזירה הקומית בצורה משכנעת ביותר, כאשר אורי גבריאל שלידה מהווה את הליהוק המושלם לפרטנר. כבר מזמן לא נראה שילוב כזה בין משחק למציאות, כאשר לסלאו לוקחת על עצמה את התפקיד המסורתי של הפולנייה בעוד גבריאל משחק את הצד העיראקי תוך כדי משחק אמין ומציאותי שלא מותיר ספק כי מדובר במשהו אמיתי המייצג כור היתוך מושלם שחוצה גבולות מעבר לקומדיה. "הוא שחקן יוצא מן הכלל", אומרת לסלאו על גבריאל. "אורי הוא שחקן שעושה בדרך כלל תפקידים דרמטיים וכבדים וזה נהדר שיש פרטנר כזה מולך. זה כמו קונצרט".

מה משך אותך להשתתף בהצגה הזאת?

"מזמן לא שיחקתי בקומדיה ועשיתי בעיקר סרטים ודברים לטלוויזיה. החלטתי השנה לחזור לתיאטרון ואני משחקת גם בתיאטרון 'גשר'. כשקיבלתי את ההצגה הזאת, מאוד אהבתי אותה והתחשק לי קצת לחזור להצחיק. יש גם רגעים של צחוק ודמע, שאת זה אני תמיד אוהבת".


במה יותר מאתגר אותך לשחק, בקומדיה או בדרמה?

"יותר קשה להצחיק. כוחה של קומדיה היא להיות במצב מסוים- כשאתה נמצא בסיטואציה טובה, אז היא מצחיקה. אני תמיד אומרת שהטרגדיה שלי זאת הקומדיה של הקהל".

עד כמה את מזדהה עם הדמות של בלה?

"הבאתי המון מעצמי לדמות וגם הוספתי לה הרבה טקסטים. אני מאוד אוהבת את הדמות ולמרות שיש לי רק בנים, אני יכולה להבין את המצב של אמא לבת 36 שלא מתחתנת, יש בה המון בדידות וכאב:.

  (צילום: יחצ')

אמנם מדובר רק בהצגה השישית של "האמא של הרווקה", אולם הקומוניקציה בין גבריאל ללסלאו היא זאת שגורמת לקסם האמיתי לצאת החוצה אל הקהל, שבסיום מחא כפיים במרץ, במה שיכול בהחלט לגרום לו לחשוב כי ההצגה רצה בהצלחה כבר זמן רב על הבמות. למרות שזה לא ניכר עליו, עשה אורי גבריאל כמה תפקידים קומיים במהלך השנים כאשר זכורים במיוחד תפקידיו בהסרט "מקס ומוריס" ובהצגת התיאטרון "הרב קמע". "כשאומרים על משהו שהוא קומי, זה לא שולל דרמה. הגישה שלי היא שדרמה היא בסיס לכל דבר שאתה עושה", אומר גבריאל. "גם לקומדיה צריך שיהיה בסיס דרמטי והמצבים שבהם אנשים נמצאים, הם מה שעושה את זה למצחיק".

עד כמה היה לך קשה להיכנס לדמות האב?

"גדלתי בבית עיראקי ואני מכיר את הדמויות האלה מהסביבה הקרובה. מה שגרם לי להזדהות עם הדמות ומה שמעניין בה, הוא שהיא עדינה ואמיתית".


איך היה לשחק עם ומול חנה?

"גם אני וגם חנה באים מעולמות שונים, אבל היא לא רק בדרנית אלא גם שחקנית דרמטית נפלאה. זאת מהות הקשר שיש על הבמה. חנה היא אישיות מדהימה ואולי אנחנו מתאימים גם מבחינת מזלות. אתה יודע, זה כמו שלפעמים אוכלים משהו טעים לאללה ולא יודעים ממה הוא מורכב. אני נהנה לעבוד איתה, זה כיף לא רגיל".

"האמא של הרווקה"-"תיאטרון הצפון", מחזאי: אפי כהן, במאי: אלון אופיר, 

שחקנים: חנה לסלאו, אורי גבריאל, ליאת אקטע ואלי גלפרין. 

עיצוב תלבושות ותפאורה: דלית ענבר, כוריאוגרפיה: גלעד קמחי, תאורה: מאיר אלון.

 (כתבה מתוך המגזין החיפאי העצמאי "פונץ'", כפי שפורסמה בגיליון מספר 9- ספטמבר 2008)