יום שני, 5 באפריל 2010

בין לבן


(צילום: שרון דרעי)


בן ארצי הוציא לאחרונה את אלבומו השלישי במספר, "קרוסלה", יצא לסיבוב הופעות קצר. בין היתר הוא קפץ גם למופע אינטימי בחיפה. חן לב שוחח עם בן ארצי ומצא כמה תשובות מרתקות על היצירה שלו ובכלל.

את בן ארצי, אני מודה, ראיתי לראשונה לפני מספר שבועות כשבא להופיע בחיפה. הוא ישב מאחורי אורגן על הבמה ואני ישבתי על כסא ליד הבר, במרחק אווירי קצר ממנו, מנסה לספוג את האווירה. כחמישים אנשים מלאו את המקום והשרו עליו נינוחות. במהלך ההופעה דומה שארצי מצליח לשבור קצת את הקרח בינו לבין הקהל, קרח שהיה רק למראית עין שכן מתברר שלא מעט אנשים הגיעו מתל אביב במיוחד להופעה למרות שכשבוע לפני הופיע ארצי גם ב"זאפה" התל אביבי ובדרכו החביבה הוא הזכיר כבדרך אגב שהוא בן שלושים ואחת ואני מנסה לחשב כמה זמן הוא כבר בעסק הזה שנקרא מוזיקה ישראלית.  

בן, את האלבום החדש שלך הוצאת כשש שנים אחרי "מה שקרה", כשבאמצע גנזת אלבום. מה היו התהליכים שעברו עליך לפני שגיבשת את השירים לאלבום ולמה חשבת שהשירים מהאלבום שנגנז לא טובים מספיק?

"אני חושב שכל מעשה קשור למה שקרה לפניו. האלבום הראשון היה מין אלבום נעורים, הצלחה מאוד גדולה שקרתה בגיל מאוד צעיר- משהו שקרה בבום. אחר כך, כשדי הרגשתי שאני צריך לחפש את הדרך שלי, התהליכים שעברתי לא היו מספיק מגובשים והייתי צריך להבין איזה זמר אני רוצה להיות, איזה שירים אני רוצה לשיר, מה עיקר ומה טפל. חלק מתהליך החיפוש המוזיקאלי, היה האלבום שנגנז למרות שהוא נעשה מתוך אמונה שיצא החוצה, אבל אחרי ששמעתי אותו מהצד זיהיתי שזה עדיין לא המקום שאני רוצה להיות בו וזה היה מין ניסוי וטעייה. אני מרגיש עדיין שאני מעצב את הקול המוזיקאלי שלי וזה יכול לקרות רק דרך עשייה, כמו מישהו שחייב ללמוד לנסוע על אופניים דרך זה שהוא ייסע, ייפול, יקום וינסה שוב".

כמעט כל השירים שלך מדברים על אהבות שנגוזו, על אכזבות ובכלל על רגעים לא שמחים במיוחד או על רגעים שלכאורה נדמים כשמחים- אך בעצם כאלה שאתה מצליח לראות בהם כאב. מהיכן מגיע הכאב הזה ולמה למשל לא לכתוב יותר שירים אופטימיים?

"בעיניי עצם כתיבת השיר היא דבר אופטימי, מכיוון שלקחת רגש שהיה בתוכך וידעת לתרגם אותו למוזיקה ומילים וזה אומר ששחררת משהו מתוכך וברגע שהרגש נמצא בתוך שיר. זה כמו לתת מתנה למישהו. מוזיקה זה כמו מסז' לנפש ובמובן הזה האופטימיות נמצאת איפה שישנה מוזיקה ואם מחפשים אז מוציאים איזה אופטימיות, השלמה או קבלה עם השירים. הגוון שלהם יותר עצוב, כי אני מניח שהטריגר שגורם לי לרוב ללכת לכתוב הוא יותר מתוך הרצון לבטא את הרגעים הפצועים של החיים ואני מניח שזאת הסיבה שכנראה השירים נשמעים ככה. המוזיקה היא נחמה עבורי, נחמה מול המקום שבו העולם נראה מקום שקשה לחיות בו והרבה פעם הדחף שלי הוא לגשת לפסנתר או למחשב ולכתוב".

האם אתה מתחיל בדרך כלל לכתוב את השיר ממנגינה או מהמילים, ומה חשוב לך יותר?

"האמת שזה משתנה. לפעמים אתה רודף אחרי שיר ולפעמים הוא פשוט מגיע אליך. בימים האלה כל הנושאים שמעסיקים אותי נכנסים לתוך השיר, הכתיבה של השיר דומה בעיניי לשני שאנשים מנהלים שיחה מבלי לקבוע מראש על מה היא תהיה ואם השיחה מוצלחת, כל אחד כבר יביא את האופי שלו לשיחה דרך כל מה שעובר עליו. אם אני ניגש לכתוב שיר ואני מרגיש יצירתי, אז כל מה שהעסיק אותי במהלך הימים האלה מוצא את דרכו אל תוך השיר. אין חוקיות לזה, יש לי שירים שהתחילו דרך מילים או דרך לחן. לפעמים אם יש שיר קיים בו המילים או הלחן לא באותה רמה, אני מלחין מחדש או משבץ טקסט. לעיתים נדירות זה מגיע בקלות, לרוב זה כמו להיות ארכיאולוג או פסל. חשובה לי התחושה שהדבר הזה מייצר, זה גם קורה כשאני שומע שיר או יצירה והתחושה במקרה של שיר, היא שילוב של המילים, הלחן והביצוע".

האם אתה מלחין על פסנתר ולא על גיטרה והאם מבחינתך קיים בכלל שוני בין השניים?

"את רוב השירים הלחנתי על פסנתר, אבל בטבעיות שלי אני ממש אוהב פסנתר מגיל צעיר. זה משהו שמעורר בי הכי הרבה השראה מבחינת מוזיקה".


 (צילום: יחצ')

'כל יום עוברת פה
רכבת ההזדמנויות
זה רק אנחנו בוחרים
אם לעלות
כולם רוצים לחיות
ואין חוברת הוראות'
 (מתוך "כולם רוצים לחיות")

הלחנים של בן ארצי נשמעים אחרת כמעט לגמרי מדברים אחרים שאפשר לשמוע היום במוזיקת המיינסטרים הישראלית. איפשהו ארצי מצליח לכתוב וגם להלחין משהו שאפשר כמעט בוודאות לכנות כ"טביעת אצבע". השימוש שהוא עושה בפסנתר, שהוא לטעמי כלי רחב מוזיקאלית יותר מגיטרה למשל, נותן לשיריו רובד רגשי אחר ולכן כנראה גם מביא אותו למחזות אחרים ושונים מאשר היה מגיע אם היה מלחין את שיריו על כלי אחר. במהלך הופעתו בחיפה העלה ארצי לבמה ילדה בת שבע עשרה מהקהל כדי שתשיר איתו את "מטר של מטאורים", שיר שמדבר על היום שבו הוא ימות והיא דווקא עשתה עבודה לא רעה. השילוב הזה נראה כמעט טבעי, למרות שהפרש הגילים ביניהם עולה על שלוש עשר שנים. מצד אחר, אי אפשר היה שלא להתעלם מתחושה אחרת במהלך ההופעה, כאילו ארצי מנסה קצת לרצות את הקהל, למרות שהוא לא צריך, ומרגיש מעט לא נוח להופיע.
  
עד כמה תופסות ההופעות החיות חלק נכבד בהוויה המוזיקאלית שלך ועד כמה הן חשובות מבחינתך?

"האמת היא, שיש אנשים שאומרים שהבמה היא המקום הכי טבעי שלהם, אבל אני ממש לא מרגיש שנולדתי על הבמה. ההופעה והניסיון שלי עם זה הם עדיין משהו בהתהוות ואני חושב שתמצית הדבר הזה היא לראות שאתה באמת שר לאנשים. אתה ממש יכול לראות בני אדם שהשירים הגיעו אליהם בזמן אמת. כשאתה מוציא דיסק זה כמו לזרוק בקבוק לים- אתה לא יודע למי זה יגיע ואיזה חוויה תהיה לו בעקבות כך. לעומת זאת כשאתה מופיע, אז מתרחש מפגש בזמן אמת שמשקף את הרגע שבו הדבר קורה- זה הכוח של המפגש ולטעמי זאת ההצדקה של ההופעה".
 
הולך איתך קהל לא קטן לאורך הדרך, אולם במופגן קבוצת הגיל בו עומדת על פחות מעשרים דבר שמצביע על כך שהם היו בני פחות משלוש עשרה, כשהוצאת את האלבום הראשון שלך. איפה בשירים שאתה כותב מתקיים לדעתך החיבור הזה?

"נראה לי שבסך הכל אני כותב על דברים אנושיים ואוניברסאליים, כלומר אני מתבגר כמו כל אחד אחר על ציר הזמן ואני מנסה לתרגם את מה שקורה לי לתוך שיר. אני מניח שיש אנשים שהשיר דיבר אליהם והם התבגרו איתו וגם היום אני עדיין מנסח את זה בצורה שזה ידבר אליהם. השאלה היא האם הבן אדם מרגיש הזדהות? אם זה קורה, אז הוא ממשיך לשמוע".
 

'ואין לי תחושה של זמן
אף פעם לא הייתי כאן
תמונות מחיי
חולפות מול עיני'
(מתוך "צניחה חופשית")


בן ארצי היה עבורי בלתי צפוי, אולי כי מעולם לא ראיתיו מופיע קודם לכן. הוא עצמו המשיך לטעון שהוא ממחזר את הבדיחות שלו מההופעה הקודמת ב"זאפה" וכנראה שגם שם הוא הקריא שני סיפורים קצרים שכתב. האם ארצי הוא סוג של תעלומה ואולי הוא יצירתי בצורה נוספת? לא ברור. מה שכן, דומה שאין לו עכבות בנוגע לחייו כאשר הדבר מגיע לכתיבה. הכתיבה שלו אמיתית וכנה, מגלה הרבה ומסתירה מעט ולעיתים דומה שהיא מגלה יותר מדי על נפשו הפנימית מאשר אדם או זמר אחר היו רוצים או יכולים להרשות לעצמם לגלות. גילוי מסוג כזה אולי משמש כתרפיה עבורו וכתיבה מהסוג הזה בדיוק ניתן למצוא בשיר שהוא החליט לשיר בהופעה, אולם בנתיים לא נמצא לו מקום באלבום הנוכחי- "הבן של מקרטני". לטעמי לכתוב שיר כזה מתוך נקודת מבט אחרת ,כשידוע בעצם על מה נכתב השיר באמת, דורש אומץ ובמיוחד כשידוע לכל כי אחרי שיצא השיר מידיו של ארצי ויתפרסם מעבר להופעות חיות מצומצמות יחסית שהוא נוהג לעשות, הוא ינותח לפרטי פרטים וכל אחד וודאי ישאל את עצמו על מה ולמה החליט ארצי לכתוב שיר שכזה.

בהופעה שלך בחיפה, הקראת גם שני סיפורים שכתבת. האם מדובר בקובץ סיפורים שאתה כותב עם הזמן או במשהו מוגמר שאתה מחפש דעות לגביו?

"אלה דברים שכתבתי לא מתוך מטרה לפרסם. חשבתי שלהקריא אותם זה יכול להיות גיוון, לתת עוד אופי להופעה. כמובן שאני גם שמח לשמוע אם אנשים אוהבים את זה או לא, כי אם יש לזה ערך עבור מישהו אחר- זה נותן אינדיקציה. כרגע אני משתדל לכתוב את זה לעצמי ועוד לא החלטתי אם הולך לקרות עם זה משהו או לא".

שאלה מתבקשת היא מה עומד מאחורי השיר "הבן של מקרטני" ולמה לא הכללת אותו במסגרת "קרוסלה"?

"האמת היא שמדובר שיר שכתבתי לפני כמה שנים והוא מדבר על המקום שבו אני בן של אדם מוכר, אבל מתוך ריחוק מסוים. דרך זה אני מדבר על עצמי, דרך הומור ודרך התבוננות מהצד. זה משהו שפשוט יצא ממני. כמו שאהבה בחיים מעסיקה אותי ואני שם את זה בשיר, אז גם הנושא הזה מצא את דרכו לתוך שיר ובעיניי זה שיר על זהות. הוא לא נכנס לדיסק ולא מתוך סיבה מיוחדת, אבל לדעתי הוא יהיה בדיסק הבא".

"חיים משל עצמי" יצא ב-98'. בהסתכלות לאחור אתה חושב שהיית כותב או עושה דברים שונים באותו האלבום? 
"קל לי להגיד לך שכן, אבל בתפיסת העולם שלי אני לא כל כך מאמין בחרטות מכיוון שאני מאמין שהדברים נעשו בצורה שהם נעשו מסיבה מסוימת וגם לטעות זה חלק מהסיפור. גם אם אני מקשיב לשיר ששרתי לפני עשר שנים ואני אומר לעצמי שאני שר שם מזעזע, אני יודע שאז זה היה הכי טוב שידעתי לשיר ואני צריך לשמוח על זה שאני מתפתח. אנחנו תמיד עושים את הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות ואם אנחנו ברי מזל, אז תמיד נוכל להסתכל בראיה לאחור ולדעת שאנחנו יותר מוצלחים עכשיו מאשר היינו אז".


(עטיפת האלבום "קרוסלה")


אני מוכרח לציין שאחרי ההופעה וגילויי הנפש בצורת שירים וסיפורים, שיר הנושא של "קרוסלה" נשמע לי אחרת מאשר נשמע לפני ההופעה. בן ארצי הפגין רגישות יוצאת דופן בשירים שלו ובמיוחד בשיר הזה, רגישות שנדמה שעוד מעט תצא מתוכו בצורת להבה ותשרוף את כל הנקרה בדרכה. ההתחברות הבלתי אמצעית והבלתי מסויגת שלו לרגש, הפרפקציוניזם שלו וחוסר העכבות הזה שיש לו במילים שהוא בוחר לשיר, מעוררים רגש מסוג כזה או אחר אצל המאזין. אולי אפשר לראות להסתכל על השירים של בן ארצי כאילו הם שירים שנכתבו מתוך תמימות ילדותית שכזאת. אישית, אני לא יודע אם לי למשל  היה אומץ לכתוב וגם לשיר כאלה שירים. לא משנה אם בן ארצי הצליח לקלוע לטעמם של רוב האנשים- מגיע לו כל הכבוד על האומץ הזה ואם הוא באמת מסתיר משהו מאחורי כל השירים הללו, אחרי שלטעמי סיפר לא מעט על רגשותיו- זה צריך להיות משהו ממש כביר ועצום.

בן ארצי, "קרוסלה", הד ארצי, 2007.

 (כתבה מתוך המגזין החיפאי העצמאי "פונץ'", כפי שפורסמה בגיליון מספר 4- אפריל 2008) 



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה